דרישה, חושן משפט ריב:י
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 212:10
Open in the reader →1ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לדברי הגאונים כו' עיין בב"י שהשיג על רבינו כאן גם בכ"מ בפ' כ"ב דמכירה וז"ל כתב טור בח"מ סי' רי"ב ודעת א"א כו' והראב"ד השיג עליו ג"כ כו' עד ואני אומר שכוונת הרמב"ם הוא לומר שכשם שאין ההדיוט זוכה דשלב"ל כך אין העניים זוכים בה לפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והן פירות שלא באו לעולם לא זכו בהם העניים אבל אם אומר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר (לו) מפני שזכו בו העניים וכך הם דבריו בפ"ו מהלכות ערכין והם הם דברי הרא"ש שכתב הטור ולא כמו שעלה על דעתו של הטור שרבינו חולק על הרא"ש וזה פשוט אבל אי איכא למידק על דברי הרמב"ם אינו אלא במ"ש שאם ציוה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו בהם העניים ואף אם נאמר שכוונתו לומר שאמר כל מה שיוציא אילן זה ינתן לעניים (כמו שהביאו הטור בלשון זה) מ"מ הא אינן מחוייבים ליתן לעניים דהוא אינו בעולם והיורשים לא נדרו ולא חל עליהם נדר המוריש וזהו השגת הראב"ד ז"ל שכתב הטור כו' עכ"ל כ"מ וב"י והנה מה שרצה להשוות דעת הרמב"ם והרא"ש תמוה בעיני מאוד שהרי מוכרח מדברי רמב"ם דלדידיה אין חילוק בין אומר אתן לאומר יהיה חדא מדכתב כאן ז"ל או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה כו' הרי בפ' דס"ל דאתן ויהיה שווין ולשניהן יש תורת נדר ועוד שכאן כתב דלשון יהיה יש בו תורת נדר ובכ"ו דערכין כתב ז"ל יראה לי שאע"פ שאין אדם יכול להקדיש דשלב"ל אם אמר הרי עלי להקדיש הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם מתורת נדר כו' כיצד האומר הרי עלי להקדש כו' הרי עלי ליתן לעניים כו' הרי עלי להחרים כו' זה וכיוצא בזה בכלל נדרים הוא ולא בכלל הקדשות ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך ונאמר אשר נדרת לי נדר כו' הרי לך שכתב שם ל' עלי ול' אתן שהם לישני דנדרים ממש וכאן כתב ל' יהיה ש"מ דלא שני ליה להרמב"ם וכן מוכח מלשון כ"מ עצמו להמדקדק בו דס"ל דלהרמב"ם אין חילוק בין אומר אתן לאומר יהיה ואילו בדברי הרא"ש הללו מבואר דבאומר יהיה לאו כלום הוא ובאומר אתננה חל עליו הנדר וכן מבואר מתוך תשובת הרא"ש שהביא רבינו בסוף הסימן וגם להראב"ד ע"כ שני בין אומר יהיה לאומר אתן שהרי בכאן בפרק כ"ב דמכירה השיג על מ"ש הרמב"ם אם אומר הקדש יהיה כו' ובפ"ו לא השיג עליו וכתב שם על דברי הרמב"ם שכתב ז"ל ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן כו' א"א הראייה דיעקב ראייה היא כו' הרי לך שהסכים שם עמו וכן רבינו הביא הך דפרק כ"ב דמכירה ולא הביא דפ"ו דערכין אם אמר הרי עלי ליתן כו' וה"ט לפי שרבינו והרא"ש מודים בזה. וע"ק דהרי הרמב"ם לא הזכיר בדבריו שצ"ל לכשאקחנו או לכשיבא לידי אתננו אלא אפילו אמר סתם מה שיבא לידי או מה שתלד פרתי אתן לצדקה או יהיה צדקה הוי נמי נדר לדעת הרמב"ם ואילו להגאונים והרא"ש לא הוי נדר ונראה דס"ל להרב ב"י ובמ"ש ז"ל דבאומרו מה שתלד בהמתי או מה שיוציא אילן זה יהיה הקדש או יהיה אסור עלי בדברים הללו קיבל עליו שלא יהנה מהם לכשיבאו לעולם וכיון שאסור ליהנות ממנו הרי הוא כאילו אמר אתנם לצדקה ואין חילוק ביניהן אלא שזה הוא דיבר בפירוש ובאומרו יהיה הקדש הוא נשמע מכלל הדברים שקיבל עליו זה ומיהו דוקא בפירות בהמה והאילן ושכר הבית דהם כבר שלו וההולדות והוצאות הפירות והשכירות הוא מאיליו ואותו יהיה הקדש או יהיה אסורים עלי מהני מתורת נדר אף שלעניין ההקנאות איש לרעהו מחשב דשלב"ל ולא חל עליהן הקנין ומה"ט נמי נראה דכתב דכשאומר לבניו בשעה שהוא שכ"מ שינתן לעניים דזכו ביה העניים דהרי הוא כאילו אמר דבר זה בודאי יולד לא יהיה שלכם אלא של הקדש נמצא דאינו בתורת ירושה לבניו אלא משל הקדש הוא מחמת דבורו שמחשב לו כנדר משא"כ האומר חוב שיש לי על פלוני יהיה הקדש או בית זה לכשאקחנו יהיה הקדש כיון דדברים הללו אינם באים ממילא אלא מחוסרים גבייה וקנייה וה"ה האומר מה שתוציא שדה זו יהיה לעניים שאינו דבר הנעשה ממילא אלא אחר החרישה והזריעה וכמה מלאכות מש"ה לא חל עליו הנדר אלא א"כ אמר לכשיבא לידי אקדשנו או אתננו להקדש שאז חל הנדר אגופו שמחוייב לקיימו ובכה"ג גם הרמב"ם ס"ל שאין הנדר חל כשמצוה לבניו לעשות כן והשתא א"ש דל"ת על מ"ש הרמב"ם ז"ל מה שתלד בהמתי יהיה הקדש או יהיה אסור עלי או אתננו לצדקה כו' דהא זו ואצ"ל זו היא דאם בל' יהיה חל עליו הנדר כ"ש בל' אתננו אלא ודאי כ"כ כדי ללמדינו שמ"ש דבל' יהיה חל עליו הנדר הוא משום דהוה כאילו אמר אתננו כיון שהן דברים הבאים ממילא ושוים הם לגמרי וגם מיושב ל' הב"י שכתב בטעם הרמב"ם ז"ל ולפיכך האומר פירות דקל זה לעניים והפירות לא באו לעולם לא זכו ביה העניים אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו כו' ע"ש שכפל ושלש ב"י וכ"מ האי לישנא משמע דדוקא כשלא הזכיר ל' אתן ולא ל' יהיה אלא סתם פירות דקל זה לעניים לא חל עליו הנדר הא אם אמר יהיה לעניים הו"ל כאילו אמר אתן לעניי' והא דסיים וכתב אבל אם אמר אתן לעניים ולא כתב ל' יהיה משום דס"ל דשווים הם ומטעמא דכתיבנא ומש"ה מסיק הב"י וכתב דאיכא למידק על הרמב"ם במ"ש שאם ציווה שכ"מ ואמר כל מה שיוציא אילן זה לעניים זכו העניים ור"ל דמשמע מזה דס"ל אף שלא אמר לא ל' אתן ולא ל' יהיה כו' ע"ש מה שמסיק בישובו וכמ"ש בפרישה וס"ל להב"י דהגאונים ס"ל דאפי' באתן לא מהני כו' כמ"ש בהדיא ע"ש ומש"ה כתב ב"י וכ"מ דהרמב"ם והרא"ש ל"פ דהרמב"ם מודה בהנך דמיירי בהו הרא"ש דהיינו בהלוואה שיש לו ביד אחרים וכשיקנה הבית דלא חל הנדר באמרו בל' יהיה והרא"ש מודה במה שאיירי ביה הרמב"ם דהיינו באומרו מה שתלד בהמתי או מה שתוציא אילן זה או שכר בית זה דחל הנדר באומרו ל' יהיה תדע שהרי בפ"ו דערכין לא כתב הרמב"ם ל' יהיה להקדש או יהיו אסורים עלי אלא כתב ז"ל האומר עלי להקדיש כל שתעלה מצודתי מן הים הרי עלי ליתן לעניים פירות שתוציא שדה זו הרי עלי להחרים או ליתן לשבויים כל שאשתכר בשנה זו וכל כיוצא בו אמרם אלו הרי זה חייב ליתן ולעשות בהן מיד כשיבואו לידו ראייה לדבר זה מה שאמר יעקב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו. ונאמר אשר נדרת לי שם נדר עכ"ל משמע דבכל הכי דלא יבאו ממילא אלא מחוסרין צידה או חרישה וזריעה או הפעולה או התעסקות עד שישתכר מודו בהו הרמב"ם דלא חל הנדר בל' יהיו להקדש או אסורין עלי וצריך שיאמר הרי עלי להקדיש ובזה מיושב נמי למה לא כתב בפרק כ"ב דמכירה ראיה מיעקב משום שלא הוצרך שם ראייה כיון שנדר על דברים הבאים ממילא משא"כ בהנהו דפ"ו דערכין וכמעשה שהיה בבית לבן. והשתא א"ש נמי דבש"ע כתב המחבר ב"י תחילה בס"ז דברי הרמב"ם דפכ"ב דמכירה לפסק הלכה ואח"כ בס"ט כתב דברי הרא"ש לפסק הלכה דהאומר קרקע זה לכשאקננו יהיה הקדש אינו כלום. ותמה עליו הגאון מ"ו ר"מ ז"ל בהגהותיו וכתב שדבריו סותרים זא"ו ולפי מ"ש א"ש ואע"פ שהרא"ש כתב חוב זה לכשיבא לידי כו' והרמב"ם לא כתב שצ"ל כן מתחילה בשעת הנדר לכשיבא לידו נראה דגם הרא"ש לא כ"כ אלא בחוב שיש לו ביד אחרים אבל בהני דאיירי ביה הרמב"ם הרי עלי להקדישו כל מה שתעלה מצודתי כו' הרי כאילו אומר לכשיבא לידי דהא קאמר כשיבא למצודתי דהיינו בידו עלי להקדישו וכן באינך תדע שהרי גם הרא"ש כתב דכשאמר בית זה לכשאקננו אקדשנו או אתננו להקדש דחל עליו הנדר ולא הזכיר שצ"ל לכשיבא לידי אבל דעת רבינו אינו כן אלא ס"ל דבאתן ליכא מאן דפליג דחל הנדר אגופו ומחוייב לקיימו כשיבאו בעולם ול"פ אלא כשאמר יהיה דלא קיבל עליו כלום אלא אמר שאיסור הקדש יחול עליהן וס"ל דכיון דבל' זה הדיוט לא יכול לזכות בו גם מתורת נדר לא נאסר מעצמו ועל עצמו לא קיבל שום נדר ומש"ה כתב ודעת א"א הרא"ש ז"ל נוטה לדברי הגאונים כתב נוטה מפני שלא נעלם מדעת רבינו סברת ב"י שיש קצת לחלק ולומר דדילמא דוקא בחוב וקנייה דבסמוך שהן דברים דלאו בידו כלל קיימא הכי אבל בפירות דקל שיבאו ממילא דלא מיקרי דבר שבא לעולם לעניין נדר וכסברת הרמב"ם הנ"ל אבל מ"מ מדכתב הטעם סתם מפני שאין אדם מקדיש דבר שב"ל משמע דמטעם הגאונים ס"ל הכי ומש"ה כתב נוטה כו' ומדברי השגת הראב"ד נראה ג"כ שמחלק בין יהיה לאתן שהרי חולק על הרמב"ם באומר על נפשו יהיה אסור עלי או מצווה לבניו שיתנו ומודה באתן שמקבל על נפשו ע"ש ונראה דמ"ש רבינו והראב"ד השיג עליו ג"כ וכתב כו' תרתי קאמר השיג עליו וס"ל דיש חילוק בין אתן לבין יהיה הקדש או ינתן וכתב עוד דאין אדם יכול לחייב בניו באומר יתנו ודו"ק שם בהשגותיו והמ"מ ורבינו הביאו ל' השגות קצת בלשון אחר מאשר הוא נדפס לפנינו בהשגות: