דרישה, חושן משפט רנג:טו
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 253:15
Open in the reader →1וכתב רשב"ם וה"ה אם אמר לבני סתמא וא"א הרא"ש ז"ל כתב ודאי כו' עמ"ש בפרישה לשונם וטעמם וביאור דבריהן וישבתי למה תנא הברייתא כראוי לו לדברי הרא"ש בשלשתן ע"ש ולכאורה היה נראה לומר דרבינו ס"ל אליבא דהרא"ש דנקט הברייתא כראוי לו לרבותא דאף דאמר כראוי לו לא אמרינן כראוי לו בחובו קאמר וכסברת המקשן ובזה יהיה מתורץ כל שלשתן אבל ז"א דא"כ למה קאמר הגמרא ר' עקיבא היא דדריש לשון יתירה דלטפויי אתא הא אין שום טופיינא דגם בלא אמירתו הוה דינא הכי ודוחק לומר דה"ק ר"ע היא דדריש יתרון לשון לטופיינא לאפוקי לדרשו לגריעותא דא"כ לא הוה מייתי ראיה מהא דתנן דאמר חוץ מהבכור דהתם ליכא למדרש לגריעותא ועוד דבברייתא קתני גם ברישא באמר תנו לבני בכורי כראוי לו ושם ע"כ צריך למימר כראוי לו דאל"כ לא היה לו במתנה כיון דאמר בני בכורי וכמ"ש הרא"ש וא"כ לא יהיה לשון כראוי לו דתני הברייתא בשלשתן שוה דבבכור נקטו לדיוקא ובאינך תרתי נקטו לרבותא וק"ל שוב מצאתי בנ"י שכתב תחלה כפרשב"ם ואח"כ כתב ז"ל א"נ אפשר דבשלא אמר בחובו אע"פ שלא אמר כראוי לו פשיטא לן דלמתנה גמורה נתכוין וכן דעת הרא"ה ז"ל דאתא לאשמועי' (ר"ל וברישא דקתני כראוי לו) דכשאמר כראוי לו לא הוה כאילו לא אמר בחובו עכ"ל והיינו כמ"ש בפרישה בשם הרא"ש ע"ש. עוד כתב שם בנ"י ז"ל א"נ תירץ רבינו שמשון (אקושיא דהקשה לפני זה אמ"ש כאן דאם לא אמר כראוי לו דידו על העליונה ובכתובות פ' אלמנה נזונת אמרינן האומר תנו מאתיים זוז לפלוני בעל חובי רצה בחובו נוטלן רצה במתנה נוטלן ותירץ מתחילה דשאני הכא דאמר בחובו ונ"ל ואח"כ כתב דר"ש תירץ כו') דהכא ל"ג לפלוני ובכתובות גרסינן לפלוני הילכך לא אמר התם בעל חובו אלא לסימן בעלמא עכ"ל ור"ל דכשאומר תנו מאתים זוז לבעל חובי הידוע לחוד מדתלה הנתינה בבעל חובו אמרינן שכוונתו היה ליתנו בחובו דוקא ולא למתנה ומש"ה ידו על העליונה משא"כ כשאומר לפלוני בעל חובי דאמרינן דכוונתו היה ליתנו במתנה לפלוני מכח אהבתו אותו והא דאמר ג"כ בעל חובי לסימנא בעלמא הוא דקאמר לידע לאיזה ראובן שהוא מצוה ליתנו וכ"כ התוס' שם בפ' אלמנה נזונת ע"ש סוף דף צ"ו וכתבתי זה לאפוקי מדעת הא' לתרץ דל"ת דברי רבינו אהדדי במ"ש בשם הרא"ש מתחילה דאם אמר תנו לב"ח סתמא דנוטלו במתנה ואח"כ בסי"ו כתב ז"ל וכן היכא דאמר לפלוני בעל חובי דידו על העליונה דשאני כשאמר לפלוני ב"ח דב"ח הוא דייק דמשום חובו נותנו לו משא"כ כשלא אמר לפלוני אלא לב"ח לחוד ומש"ה כתבתי זה דר"ש הנ"ל תירץ היפך סברא זו וגם מלשון רבינו מדוקדק דז"א דכתב ז"ל אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לב"ח סתמא מתנה נתן להן ופשוט הוא דבבנו ובאשתו אע"ג דאמר בהדיא לפלוני בני או לפלוני אשתי נוטלין אותו במתנה דכ"כ הרא"ש שם בהדיא ה"נ באומר לפלוני ב"ח דהו"ל במתנה אלא מחוורתא דצ"ל ליישב אהדדי כמ"ש בפרישה עיין שם: