דרישה, חושן משפט שה:י

1תשובה היינו עובדא כו' שם בתר הך ברייתא הנ"ל גרסינן הנהו בי תרי דהוו קמסגי באורחא חד אריך וחד גוץ אריכא רכיב חמרא והו"ל סדינא גוצא מכסי סרבלא וקא מסגי אכרעא כי מטו לנהרא שקולי לסרבלא אותביה עלוי חמרא ושקלא לסדינא דההוא ואכסי ביה שטפוה מיא לסדינא אתא לקמיה דרבא חייביה אמרו רבנן לרבא אמאי שאלה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דבלא דעתיה שקלוה ובלא דעתיה אותבוה עכ"ל הגמרא. והנה מדאכסיף רבא ש"מ דאפי' בהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים. ויש לדקדק אמאי לא השיגו הרא"ש ורבינו על רש"י מעובדא זו ואיך מיתרצי לה רש"י (ב"י יישב קושיא זו כמ"ש בסמוך) וע"ק תרתי ל"ל להרא"ש לעובדא וברייתא ועוד מאי כדתניא כו' ועוד תניא מיבעי' ליה וע"ק רבינו כשסיים וכתב ז"ל וזהו כדברי הרמ"ה דמשמע שהרא"ש לגמרי ס"ל כהרמ"ה מנ"ל דילמא דוקא בהשאילני ואשאילך לחוד ס"ל כוותיה משום דמסתבר טעמיה וכמש"ר עצמו לעיל אבל לא באינך. ונראה ליישב דודאי גם הרא"ש ורבינו ידע שאין ראיה ברורה מההוא עובדא לסתור דברי רש"י שכבר נשמר רש"י בעצמו מזה בפירושו שכתב ז"נ שאלה בבעלים היא שבשעת השאלה היה המשאיל במלאכתו של שואל ונושא סרבל שלו על חמורו ומעביר לו על אמת המים עכ"ל כלומר דההוא דרכיב חמרא לא לקח סרבל של חבירו להתכסות בו אלא לנושאו על חמורו להעביר לו אמת המים ואינו ענין להשאילני ואשאילך דאין כאן אלא שואל ומשאיל לבד ואפילו את"ל דההוא דרכיב חמרא נתכשה בסרבל ל"ד לשאר שואל דעלמא דכל הנאה שלו אבל הכא בעל החמור היה עוסק במלאכתו של בעל הסרבל לנשאו על החמור ולהעבירו על אמת המים אבל בהשאילני ואשאילך לעולם ש"ש הוא ולא שייך שמירה בבעלים זו סברת רש"י ומש"ה לא השיגו מיניה על רש"י (וכ"כ ב"י בתשובת קושיא זו דלא קשה על רש"י מהא) אבל (המ"מ) [מ"מ] לא מסתבר להרא"ש לפרש כן דא"כ הנהו רבנן דאותביה לרבא שאלה בבעלים היא העיקר חסר מן הספר דהו"ל לפרושא למימר כיון דאינהו לא מתהני מידי שמירה בבעלים היא (וא"ל שהמעשה היה ידוע דהא רבא לא ידע גופא דעובדא היכי הוה דהא אמרינן התם לסוף איגלאי מילתא כו') ומדאותבוה ליה בסתמא ש"מ שהיה פשוט להם דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים ומברייתא הנ"ל למדו כן דכיילי להשאילני ואשאילך בהדי שמור לי ואשמור לך משום דחדא דינא אית להו ואפשר שגם הזכירה בברייתא בהדיא בקושייתם אלא שהמסדר קיצר מלהזכיר בקושיית הברייתא לפי שסמך אמה שהזכירה כבר לפני זה ועלה מייתי שם ההוא עובדא וזהו שהאריך הרא"ש להביא העובדא והברייתא דאי מברייתא לחוד היה אפשר לדחות ולומר דפירכא ואמאי שמירה בבעלים היא ואוקימתא דרב פפא אשמור לי ואשמור לך לחוד קאי וכן פירש"י. וכן מעובדא לחוד נמי אין ראיה דהא אפשר לפרש כפירש"י וכמ"ש אלא עיקר הראייה הוא דלרש"י העיקר חסר בקושיות רבנן לרבא משא"כ לדעת הרא"ש דאותבי ליה שפיר וסמכי אברייתא וכמ"ש וז"ש הרא"ש ושאלה בבעלים היא כדתניא כו' כלומר מאי דאותביה ליה לרבא שאלה בבעלים משום דסמכא אברייתא דקתני שמור לי כו' והשתא אתא נמי שפיר דל"ת על רבינו מנ"ל דהרא"ש ס"ל כהרמ"ה דילמא שאני האי עובדא דהרא"ש שמה שנטל האחד גלימא של חבירו הוא לטובה והנאת חבירו שהיה כבידה עליו וליכא אלא חד שואל ומשאיל ומש"ה הוה שמירה בבעלים די"ל דמאריכות לשונו דהרא"ש למד רבינו שדחה סברא זו של רש"י וכמ"ש. מיהו בלאה"נ לאו קושיא היא דאיכא למימר דדיוקו דרבינו ממ"ש השואל ובאו לסטים ונטלו האחר מה יהיה דינו בנשאר וגם הרא"ש השיב הילכך הנשאר היה של בעלים דמלשון האחר ומלשון הנשאר משמע ודאי דאפילו נטלו הלסטים לסרבל הכבידה אפ"ה צריך להחזיר זה את הקלה לבעליה ואינו יכול לומר לבעלים שלם לי סרבלאי ואעפ"י דכל הנאה היה של בעל הסרבל הקלה ולא שייך שמירה בבעלים גבי אבידת הסרבל הכבידה לדעת רש"י אלא לאו ש"מ דס"ל להרא"ש כהרמ"ה דבהשאילני ואשאילך נמי שייך שמירה בבעלים אבל קושיא ראשונה ודאי במקומה עומדת דמנ"ל לרבינו דס"ל להרא"ש כהרמ"ה אבל במ"ש בביאור אריכות התשובה א"ש גם הא דהא מוכרח מנשונו של הרא"ש שדעתו ז"ל שעיקר קושיות רבנן לרבא הוה מברייתא ומשום דס"ל דכולהו בבות דברייתא בחדא מחתא מחתינהו ממילא נשמע דס"ל לגמרי כדברי הרמ"ה גם בהשאילני ואשמור ודו"ק ותמצא שבזה מיושב הכל: