דרישה, חושן משפט שיט:א
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 319:1
Open in the reader →1אפי' אם הוא חצר דקיימא כו' הרמב"ם בפ"ד דשכירות השוה נמי הכניס פירות לחצר חבירו שלא מדעתו והטעה לחבירו אבל ממש"ר משמע דאי לא הטעהו אפילו לא קיימא לאגרא וגילה דעתו שאינו רוצה להשכיר לו וכמו שכתב רבינו בריש הסי' ולא רצה כו' ואפי' הכי לא היה רשות בידו לאפוקי בידים ומיהו אפשר לומר דהיינו דוקא לוקח מהפירות עצמן לשכור בעד דמיהן פועלים שישליכו אותן לשוק אבל הוא בעצמו מותר להוציאם אפילו לא הטעה וגם רי"ו בנתיב ל' ח"א כתב שיש חולקים וסבירא ליה דדוקא בחצר דלא קיימא לאגרא מצי להוציא משום דעביד אינש דינא לנפשיה ועביד אינש דינא לנפשיה שייך לומר כשהוציא בידים ודו"ק: וכתב הרמב"ם ומדת חסידות כו' ז"ל ב"י ומשמע דפליג על הרא"ש דלהרא"ש צריך להודיעו ואם לא הודיעו ונאנסו חייב ולהרמב"ם פטור אלא שמדת חסידות הוא להודיע הדבר לבית דין ויש לתמוה על רבינו שלא כתב והרמב"ם כתב דלישתמע דאתי לאפלוגי עכ"ל ולעד"נ דלפי' דהרא"ש מיירי כשבע"ה בעיר אז מחוייב להודיעו וכשאינו בעיר מזה לא דיבר והרמב"ם עדיפא מיניה קמ"ל דאפילו [אינו] בעיר מדת חסידות הוא שיודיע לב"ד והם ישכרו ממקצת כו' ומדת חסידות הוא דקאמר הרמב"ם קאי גם על ב"ד השוכרים מקום להציל את של זה ותדע שכן הוא שאם ב"ה בעיר למה יגידו לב"ד ולא לב"ה עצמו שודאי הוא ישתדל יותר בהצלתם מהב"ד ואי מיירי בהגידו לו ולא אשגח ביה הרי הוא אבידה מדעת ולמה יחזור ויגיד לב"ד וק"ל ועיין בפרישה שכתבתי עוד בע"א ושלא פליגי: