דרישה, אורח חיים קנט:ה
דרישה · Drisha, Orach Chayim 159:5
Open in the reader →1היתה מוטה בארץ על צדה הלשון משמע שהיתה מוטה לא ע"י אדם שהטה אותה אלא ע"י שום סיבה דומה למ"ש או שעומדת והמים יוצאים דרך נקב שבשני הנדונים אין לאדם התחלה בו פסולים מיהו דחוק מאחר שפוסק כר' יוסי דפוסל אפילו כשהטה אדם מתחלה ואחר כך הלך לו וישב ונטלה אחר כך ממנו אדם שפסול א"כ ה"ל לרבינו לנקוט רבותא ודוחק לומר שסמך אמ"ש אח"כ דצריך להחזירו בכל שפיכה ושפיכה דמינה נשמע דצריך כח גברא הא דלא נקט ברישא רבותא משום דבפלוגתא לא קמיירי ונקט ברישא מילתא דפסיקא לכ"ע להכשר שזהו דוחק לומר בפסק וגם לא היה לו לזוז מלשון המשנה דנקט הטה את החבית וכו' לכן יותר נראה לומר שדייק רבינו לכתוב היתה מוטה כלומר שאחר שהטה אותם האדם היתה כך מוטה ומונחת בהטייתה ולא צריך לכתוב שאדם הטה אותה שסתם הטייה היא ע"י האדם ולא מעצמה. וא"ת לפי זה למה נקט אח"כ או שעומדת וכו' הא הוי זו ואצ"ל זו זהו ל"ק דהא אף לפי' קמא קשה למה צריך לכתוב או שהיתה עומדת מה לי מוטה מה לי עומדת אלא ע"כ צ"ל דנקט עומדת משום שכתב אח"כ בברזא שמהני אפי' בעומדת וק"ל. וזהו קצת דחוק שבודאי שבברזא שהוא ממש כח גברא פשיטא דמהני אפילו בעומדת וי"ל דה"א דאין הוצאת ברזא נחשב כח גברא אלא בשקדמה לו כח גברא אחר כגון ההטייה ומוכרח לחלק כך דאל"כ היה קשה שבש"ע פסק כת"ק בהטה את החבית ולאחר שעה נטל ידיו ממנה משום דחשביה שפיר כח גברא וכמו שפי' הר"ר שמשון בפ"ק שהוא כח גברא ולכן פסק בזה כת"ק משום שזהו כח גברא אע"ג דר' יוסי לא חשביה ככח גברא ולא הוצרך להטה את החבית כל שעה ובהוצאת ברזא הצריך להוציאה ולהחזירה בכל שפיכה אלא ודאי שאני ההטייה שהמים עצמן נאחדים ומתנועעים מכח גברא לכן א"צ להחזיר ולהטות אבל בהוצאת הברזא אינו רק גרם הקילוח בעלמא ולכן צריך לחזור ולהוציאה וא"כ ה"א שאם עמדה החבית מתחלה שלא מהני הוצאת הברזא קמ"ל דמהני. עוד יש לדקדק בש"ע שם סעיף י"ב דכתב אם הקוף נתן מים לידים יש פוסלין ויש מכשירין ונראין דבריהן עכ"ל. למה הזכיר דעת הפוסלין בקוף יותר מבהטיית החבית לעיל בסעיף יו"ד הלא שניהן פלוגתת ת"ק ור"י ודעת הפוסלין פוסקים כר"י בקוף כן עצמם הפוסלים בהטייה ופוסקים כר"י ודעת המכשירין הן בשניהם טעמייהו שפוסקין כת"ק. ובאשר כתבתי ג"כ נתיישב דאף דת"ק מכשיר בשניהן לאו חדא מילתא היא לשניהן דבהטיית החבית יש סברא יותר להתיר דדמי קצת לכח גברא משא"כ בקוף שאין שום כח גברא אלא דהיתר מטעם דמיקרי כח נותן ור' יוסי לא מיבעיא שפוסל בקוף דליכא שם כח גברא כלל אלא אפילו בהטייה דלא מיקרי כח גברא כיון שכבר פסק כחו. ומש"ה הזכיר בש"ע בקוף דעת הפוסלין לומר שירצה אדם להחמיר אלא שנראה להכשירו להלכה. עוד יש לדקדק מ"ש ב"י בשם ת"ה דהרמב"ם פליג על ר"ת שמתיר להטיל מים מידו הא' שקיבל בה מהכלי לידו האחרת שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות ברכות ז"ל או נוטל ידו אחת וצק בזו על זו וחוזר וצק בראשונה על השנייה ע"כ כלומר שצריך נטילה ע"ז וע"ז עכ"ל. ונ"ל שס"ל דה"פ בדברי הרמב"ם נוטל ידו א' קאי אדלעיל מיניה דשם מיירי כשירצה ליטול שתי ידיו יחד ואח"כ קאמר תיקון אם ירצה ליטול כל יד בפני עצמו וקאמר דנוטל בדרך זה דהיינו שנוטל כלי בידו א' וצק ממנו על יד השניה ואח"כ אוחז הכלי באותו יד שכבר נטלה ונתכשרה וצק בה על השניה הראשונה ששפך בה תחלה וקרא כאן ראשונה לשניה ע"ש שנטלה ונשפך עליה ראשונה. שם בש"ע סעיף ז' ח' דרמ"א כתב בהגהתו והיא מחידושי אגודה דאין ליטול ידיו מאותן אבנים הקבועים בכותל ועשה להן בית קיבול וברזא אא"כ היו כלי תחלה וחברו ש"מ דס"ל תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש ומיקרי כלי וקצת קשה אהא דכתב אחר כך בפנים אם הכניס ידו לתוך הכלי מחובר לקרקע לא עלתה לו נטילה דמשמע אפילו היתה כבר תלוש ונתחברה לקרקע אפ"ה אסור. ואם אינו מחובר י"א דמותר ש"מ דבתלוש ולבסוף מחובר מחשב ליה כמחובר מיהו המדקדק בדברי הרשב"א שכתב אליבא דה"ג שהם הי"א שכתב הש"ע בשמם שמכשירין לשפשף בתוך כלי התלוש דה"ט דמחובר פסול משום דכל שבקרקע כעין טבילה היא וטבילה בשאובין ליכא וא"כ לק"מ דה"ט דפסול במחובר משום דנראה כטבילה ולא כנטילה משא"כ בנוטל מכלי אבן הקבוע בקרקע וצק ממנו על ידיו. ולעולם בתרווייהו תלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש: