גן נעול, בית שלישי ה:ט

1והמקומות שנסמך מלת "אל" ל"עצה" ואמרנו שהוראתו שנועץ מנפשו, והגיד עצתו לזולתו מבלי היותו נשאל על העצה, ומבלי שיכוין לשאול אם טובה עצתו אם לא. אלו הן.

2"וַיִוָעַץ אל העם ויעמֵד משוררים ליי' ומהללים להדרת קדש" (דהי"ב כ, כא). פירוש. כששמע יהושפט מפי הנביא "כי לא לכם המלחמה כי לאלהים" (שם כ, טו) "לא לכם להלחם בזאת, התיצבו עִמְדוּ וראו את ישועת יי' עמכם וגו' מחר צאו לפניהם ויי' עמכם" (שם כ, יז), יָרֵא [היה] יהושפט פן ימס לבב העם לצאת אליהם, כי הבאים עליהם הם רבים וביד חזקה, ופתאום יפלו על ישראל ואינן רשאין להלחם בעד נפשם. לכן כשיצאו עמד יהושפט ואמר "שְׁמָעוּנִי יהודה ויושבי ירושלים האמינו ביי' אלהיכם וְתֵאָמֵנוּ, האמינו בנביאיו והצליחו" (כ, כ). כלומר אם תיראו ואם תפחדו תעשו אחת משתי רעות גדולות. או שאינכם מאמינים בה' אלהיכם שיש עמו היכולת העליון להאביד מחנה אויבכם בלי חרב וחנית ועזרת אדם. או שאתם מאמינים כי [הוא] כל-יכול אבל אינכם מאמינים בדברי הנבואה שנבא לכם הנביא שכן יעשה ה'. ושתיהן רעות גדולות עד להשחית, כמבואר בתורה "לא תנסו את יי' אלהיכם" (דברים ו, טז). "והיה האיש אשר לא ישמע אל דברַי אשר ידבר 1 הנביא בשמי אנכי אדרוש מעמו" (דברים יח, יח). ולכן האמינו בה' והאמינו בנביאיו ותאמנו ותצליחו. ומלבד האזהרה הזאת נועץ מנפשו לעשות דבר לחזק לב העם יותר, להראותם חוזק לבבו ולבב הלוים המשכילים שֵׂכֶל טוב ושהם מאמינים אמונה שלמה בה' ובנביאיו. והיתה העצה וההסכמה להעמיד משוררים לה' המהללים בהדרת קדש. ולא היה כן המנהג במלחמות, כי שרי הצבא והגבורים הם היוצאים במלחמות לפני החלוץ לצבא, לא משוררים ומהללים שהן הלוים, כי אם הכהנים יוצאים במלחמה להריע בחצוצרות. כמו שנאמר במלחמת אביָה וירבעם "והנה עִמָנוּ בראש האלהים וכהניו וחצוצרות התרועה להריע עליכם" (דהי"ב יג, יב). וכן בתורה אצל מלחמת מדין נאמר "אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכלי הקדוש וחצוצרות התרועה בידם" (במדבר לא, ו). וטעם הדבר כי היוצאים למלחמה הם בצרה, ועיניהם נשואות אל השמים כי אינם יודעים אם יצליחו או לא. וכתוב "וכי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני יי' אלהיכם ונושעתם מאויבכם" (במדבר י, ט). ולכן יוצאים הכהנים למלחמה שהם המריעים בחצוצרות. לא הלוים שהן המשוררים והמהללים לה' כי טוב. ולא יאות לעשות כן עד שוב העם מן המלחמה ונצחו אויביהם, אז ישירו לה' ויהללוהו על חסדו ונפלאותיו. ובצאתם במלחמה בו נועץ יהושפט להעמיד משוררים לפי שהיו בטוחים על הנצחון בדבר ה', והוזהרו שאַל ילחמו כי לה' המלחמה, ולא היתה עת צרה כלל. אבל כבר היו מחנה האויבים בעיני יהושפט והחסידים אשר עמו כמו פגרים מתים, ולכן היו הלוים משוררים ומהללים להדרת קדש בצאתם למלחמה. ואמר "בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו ליי' כי לעולם חסדו" (דהי"ב כ, כא), כלומר במקום שיצאו שָׂרֵי הצבא והגיבורים ועמהם הכהנים וחצוצרות התרועה בידם לפני החלוץ, הלכו במלחמה זו הלוים לפניהם בכלי שיר ואומרים "הודו ליי' כי לעולם חסדו", כדרך שמשוררים בשאר המלחמות אחר שובם ממנה בנצחון. והיה זה חזוק הלב לכל ישראל בראותם שהלוים הקדושים יוצאים שְׂמֵחֵי-לב לפני החלוץ, ואין בידם חרב וחנית לעמוד על נפשם, כי אם הודות והלל לה', בידוע שהם מובטחים על דברי הנבואה כי השם ילחם להם. והיתה העצה נפלאה מאד, והיא אות על יושר לבב יהושפט וחכמתו הגדולה, כי בטח בכל לב עליה. ובמשפט שכלו מצא עצה לטובת ישראל לחזק לב העם. והיתה עצתו בדרכי החכמה, כי שפט בלבו שטעם מצות התורה שיהיו כהנים יוצאים למלחמה להריע בחצוצרה שיהיו נזכרים לפני ה' שֶׁיִוָּשְׁעוּ מאויביהם, גם אם ינצחו בכל זאת יפלו גם חללים מישראל, כדרך "כזה וכזה תאכל החרב" (שמואל ב יא, כה). ואין טעם זה אָמוּר במלחמה זאת שצונו השם "לא לכם לְהִלָחֵם" באמת, ושהוא ילחם לנו, וטוב להעמיד משוררים ומהללים לה' על חסדו, להראות כי נכון לבנו ובטוח חסדו ואמתו. ולהודיע כל זה נאמר "וַיִוָעַץ המלך" בנפעל סתם, להורות כי בצדקת יהושפט ובחכמת לבו נועץ כן מנפשו ולא קבל עצה מזולתו. גם לא שאל פי החכמים אם מסכימים עמו או לא, כי ודאי רוח אלהים נלוה לו לעשות כן. אבל סִפֵּר עצתו לעם להודיעם שכן נועץ לעשות למען חַזֵק לבם, כאומר "אחי ועמי, דעו וראו איך לבי בטוח על אמתת דברי הנביא בשם ה', עד שמרוב בטחוני נועצתי שלא יבואו במלחמה הזאת הכהנים להריע בחצוצרות כדבר התורה, אבל אעמיד לפני החלוץ הלוים המשוררים ומהללים כי טוב כי לעולם חסדו. ועתה יחזק לבבכם ובטחו בה'". ולהורות על זה נאמר "אל העם", שהודיעם עצתו שכן יעשה, הבן.

3"וַיִוָעַץ אל עבדיו לאמר אל מקום פלוני אלמוני תחנותי" (מל"ב ו, ח). פירוש. מלך ארם המציא תחבולה, ונועץ לעשות כן, והוא שיחנה הוא ומספר אנשים אשר עמו במקום ידוע נסתר לא יֵדָעֶנוּ אדם, זולתי הוא ואנשיו. ולפי שמלך ישראל לא ידע מזה דבר, והמקום שבחר היה מעבר למלך ישראל, וכשיבוא שם עם מתי מספר בבלי דעת, יַכֶּנוּ או יתפשנו חי. והיתה זאת עצה והסכמה בתחבולות המלחמה ועשה על פי עצתו, כי נועץ כן מנפשו. גם הגידה לעבדיו ושריו והם אנשי סודו, כי ידע שהם לא יגלו סודו. ולכן נאמר "ויועץ אל עבדיו", כלומר נועץ מנפשו והגיד עצתו להם. וְסִפֵּר הכתוב כי אלישע ראה כל זה ברוח הקדש והזהיר את מלך ישראל מֵעֲבוֹר במקום ההוא שנחה שם ארם. וכן קרה פעם ושתים ושלש. ותמה מלך ארם מאַין נודע סודו למלך ישראל? וחשד את שריו שהגיד להם עצתו שהם גלוהו למלך ישראל, כי אלה השרים לא היו חונים אתו במקום פלוני אלמוני אבל נשארו במחנה עם אנשי המלחמה להכין עניניהם. ואמר שקרא אל עבדיו ואמר להם "הלא תגידו לי, מי משלנו אל מלך ישראל?" (מל"ב ו, יא), כלומר מי בנו המגלה סודנו למלך ישראל, כי העם שלקח עמו לא נפרדו ממנו, ואי אפשר שהיה הדבר נודע למלך ישראל זולתי ע"י אחד מעבדיו שדבר הסוד אליהם. ואולם היה מלך ארם צריך להודיע סודו אל שריו ועבדיו הנשארים במחנה, כי אולי יתחדש ענין במחנה ויהיו צריכין לבקש פני המלך [כדי] לגלות אזנם איפה הוא חונה. ואז אמרו לו כי נקיים הם אבל המגיד הוא אלישע הנביא ע"ה, והבן. ויותר מאלו השתים לא נמצאו מלת "אל" סמוך ללשון "עצה".