גן נעול, בית שלישי ז:ב

1"נשבע יי' צבאות לאמר אם לא כאשר דמיתי כן היתה וכאשר יעצתי היא תקום" (ישעיה יד, כד). הנביא ישעיה נבא פרשה גדולה על מפלת מלכות בבל החזקה והעצומה, וחתם דבריו באמרוֹ "והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם יי'. ושמתיה למורש קיפוד ואגמי מים, וטאטאתיה במטאטא השמד נאם יי' צבאות" (ישעיה יד, כב-כג). ולחזק נבואתו אמר "נשבע יי' צבאות וגו' לשבור אשור בארצי ועל הָרַי אבוסנו וסר מעליהם עֻלוֹ, וסובלו מעל שכמו יסור" (יד, כה). זה מתמיה כי הנבואה [הזאת היא] על בבל, ואין ענין להזכיר עתה את [מפלת] מלך אשור ומחנהו.

2מה שכתב רד"ק שאמר הנביא "עבר במקום עתיד, כלומר כמו שחשבתי על מלך אשור כן היה. וכאשר יעצתי היא הגזרה, כן תקום. ומה היא העצה? לשבור אשור בארצי היא ארץ ישראל, כי שם קרוב לירושלים נפל אשור, כי יצא מלאך ה' והכה מחנהו. 'כי יי' צבאות יעץ ומי יפר?' (יד, כז) כיון שהוא רוצה אין מי שיפר עצתו. אם כן דברו קיים, כמו שאמר על ידי נביאיו כן יהיה וכן יקום" ע"כ 1 עד כאן לשון רד"ק

3ו[כן] מה שאמר [רד"ק] "כי עצה הוא תקון הדבר ובירורו" (יד, כד) ע"כ. לא אוכל לקבל דבריו. כי כבר בררנו היטב הנחת לשון "עצה" היא על ההסכמות ההחלטיות שאחריהן המעשה. ומה טעם לומר על השם ב"ה שמתקן הדבר ומבררו? אם כבר הזכיר מלת ["וכאשר יעצתי היא תקום"] שהיא המחשבה העליונה, ומחשבותיו ית' לא כמחשבותינו, כי הם בארחות חכמתו העליונה מתוקנים ומבוארים בלי חקר ותכלית, כמו שבארנו למעלה. חקור בדברינו ותראה כמה רחוקים דבריו ז"ל בענין זה. ויותר תמה אם השם ב"ה נשבע שיפול אשור על הָרֵי ישראל וחלילה חלילה שלא יקיים שבועתו אשר נשבע לישראל! א"כ מה כל החרדה והפחד שחרד ושפחד חזקיה ועַמו כשצר סנחריב על ירושלים? האם היו מסופקים בדברי הנבואה? ואנו רואין כי היו צדיקים וישרי לב ובטחו על דברי הנביא כשנבא בשעתו על מפלת סנחריב ועמו.

4והאמת כי פרשת דבר ה' איננה נבואה אחרת על אשור, אבל היא סמוכה אל הענין כולו שהוא נבואה על חרבן בבל. ומלת "היתה" (יד, כד) איננה עבר במקום עתיד, 2 כדברי רד"ק הנ"ל אבל היא עבר ממש ונאמרה הנבואה הזאת אחרי מה שקרה מפלת אשור לפני ירושלים. ולפי שנתקיימה הנבואה על סנחריב, עשה ממנה מופת שכמו כן תתקיים הנבואה על בבל. וקרוב לזה אמר רש"י ז"ל "כאשר דמיתי באשור כן היתה. אתה נבוכדנצר ראית שנתקיימו דברי נביאי ישראל בסנחריב" ע"כ. ובזאת תדע כי "אשר יעצתי עליך גם היא תקום". וכבר אמרנו שבנבואותיו על אשור ומפלתו לא הזכיר גם במקום אחד לשם עצה, כי לא אמר ה' עליו שיפול על הרי ישראל לפי שלא השביע ה' לנביאו שנגזרה הגזרה עליו בהחלט ושתחול על כל פנים, אבל נאמרו כל הנבואות סתם. ויוכלו כולם להתפרש על תנאי אם ישוב הדור ההוא שיזכו לנפלאות האלו. והטעם כי העלים ה' מנביאו העצה הגמורה למען ייראו ויפחדו ישראל בבוא מלך אשור, ויתנו לב לשוב אל ה' למען יקים ה' את דברו הטוב אשר דבר עליהם לשבור אשור בארצם ולקיים שאר ההבטחות הטובות שנאמרו על הדור ההוא. ולפי שלא הודיע ה' עצתו על אשור לנביאיו, אמר במקום זה "אם לא כאשר דמיתי כן היתה" (יד, כד), ולא אמר "כאשר יעצתי". כי הנביא המדבר הנבואה, והשומעים דבריו, לא ידעו כי היא עצת ה', אבל חשבו שכן חשב ה' על אשור על תנאי אם לא ייטיבו מעשיהם. אבל חורבן בבל שהודיע ה' לנביאיו גלה אזנם שכן יעץ בהסכמה החלטית ושתחול הגזרה על כל פנים, וכמו שיתבאר. ועל כן אמר אם מפלת אשור שלא אמרתי לכם "שיעצתי" כן, ואם לא היתה הנבואה מתקיימת לא היה לכם פתחון פה על נביאי, כי נאמרה על תנאי ובהשתנות המקבלים השתנו מחשבות ארחות החכמה העליונה לעומתם, ואעפ"כ כן היתה. ונפל מלך גדול ומחנהו העצומה בחרב לא איש, והציל ישראל החלושים מידו, כל שכן שתבטחו על דברי נביאַי המבטיחים אתכם שתחרב בבל ותמחה מלכותם מתחת השמים ושתתקיים נבואתם. כי הודעתים שכן יעצתי בהסכמה החלטית. ואת "אשר יעצתי כי היא תקום" (יד, כד), כי "עצת יי' לעולם תעמוד" (תהלים לג, יא). לא בעבור נבוכדנצר אמר זה כמו שחשב רש"י ז"ל, אלא לחזק לב ישראל הגולים בבבל שיבטחו על דבר ה' שיפקדם ויוציאם מגלותם בנפול בני עַוְלָה, מלכות בבל המרשעת, וכמו שיתבאר עוד. והבן.