גן נעול, בית שלישי ט:ד

1"וַיִרְאֶהָ יהודה וַיַּחְשְׁבֶהָ לזונה כי כסתה פניה" (בראשית לח, טו). פירוש. קודם לכן הזכיר "ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על דרך תמנתה" (לח, יד). ויראו לנו שעשתה שתי מעשים הפוכים זה מזה. האחד, שהתעלפה בצעיפה, וזה כדרך הנשים הצנועות שלא יסתכלו בה העוברים. והשני, שישבה בפתח עינים על הדרך וזה כדרך הזונות המפקירות עצמן לכל עובר. ובחכמה עשתה כן, כי קשה לומר שהצדקת הזאת כִּיוְנָה בעצה הראשונה שישכב יהודה עמה. ויותר קשה וכי היה יהודה הצדיק נחשב אצלה שבראותו זונה לקראתו יסור אליה לזנות עמה כאחד הרֵקים? וגדולה מזה איך לא יָרְאָה כי יעברו אנשים פוחזים ויזנו עמה באמרם אליה "הלא את יושבת בפתח עינים לזנות עם כל עובר עליך". על כן השכילה מעשה להתעטף בצעיפה ולשבת בפתח עינים, להיות למראה ולתמהון לכל עובר, ולא ידעו מה זה בהיות שני הענינים ההפוכים זה מזה. ואם יעמוד אחד העם ויסור אליה, תענה ותאמר "מה לי ולך? אני צנועה ומעולפת בצעיפי ויושבת פה להמתין על אחד מקרובי, על בעלי" וכיוצא. וכשיעבור יהודה ויראנה יתמה גם הוא. ואם יסור אליה אז תוכל לדבר עמה בְּשֵׁלָה, בגלל שֵׁלָה ומצות היבום, כי אל זה כִיוְנָה הצדקת הזאת, כמו שכתוב "כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נִתְּנָה לו לאשה" (לח, יד). והיתה חֲפֵצָה להדבק בזרע הקדוש הזה. ואולי ראתה השתלשלות היחס ברוח הקדש כמו שאמר יהודה "צדקה ממני" (לח, כו) וכמו שארמוז לפנינו בעז"ה. ולכן המציאה לעשות כן לְדַבֵּר עמו על אודות הדבר הזה, מה שלא יכלה לעשות כן בבית אביה, גם לראות מה יקרה לה עם יהודה. וספר הכתוב שכאשר ראה אותה יהודה חשב אותה לזונה, כי אעפ"י שהיתה מעולפת בצעיף כדרך הנשים הצנועות היה רע בעיני יהודה שתשב אשה לבדה בפתח עינים על הדרך, ולפי מחשבתו דן אותה כזונה. וזולתו הן הרואים לא חשבוה לזונה לפי שכסתה פניה כדרך הנשים הכשרות ואין רע בעיניהם שתשב אשה בפתח עינים בפנים מכוסות. ולפי שהיתה המחשבה הזאת מדין המחשבות המתחלפות כפי הבדל דמיונֵי בני אדם לכן נכתב בבנין הקל, וכדרך הכלל שיסדנו על זה. וספר הכתוב שמיד סר יהודה אליה ואמר "הבה נא אבוא אליך" (לח, טז). וכששמעה תמר שאלת חמיה היה נפלא בעיניה מאד, כי ידעה שהוא איש ירא את ה' מאד. 1 כאן שלש מלים מטושטשות והסביר לה כי מֵה' יצא הדבר שאותו הזרע הקדוש שתצמח ממנו מלכות בית דוד תוליד מיהודה עצמו, לא מאחד מבניו אשר הוליד. ועל כן נשמעה לו והלכה [והסכימה] על זה. ואמרו קדמונינו "מלמד שרמז הקב"ה למלאך הממונה על התאוה ולא הניחו לעבור" (בראשית רבה פה, ח). להורות כי יהודה בצדקת לבבו לא היה סר אליה לולי כי מֵה' יצא הדבר. ולרמוז על כונתה הטובה שאלה ממנו לערבון, חותמו ומטהו ופתיליו (בראשית לח, יח) והן שלשה סימני המלוכה. החותם כדרך "ונחתם בטבעת המלך" (אסתר ג, יב). והמטה, "מטה לנשיא אחד" (במדבר יז, כא), "מטה עוזך ישלח יי'" (תהלים קי, ב). והפתילים הם לבושי המלכות כדרך "יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך" (אסתר ו, ח), "ותלבש אסתר מלכות" (אסתר ה, א). להורות כי היא [ידעה] מה יהיה אחרית דבר וּלְמַה היא מִתְכַּוֶנֶת. ולכן כשהוציאוה להישרף "שלחה אל חמיה לאמר 'לאיש אשר אלה לו, אנכי הרה'" (לח, כה). מלבד הפשט, רמזה שהיא הרה בבטנה ילד אשר אלה לו, והוא מלכות בית דוד שמלכותם קיים לעולם, וְחִלֵק ה' להם החותם והמטה והפתילים. ועל זה הוסיפה בדבריה "הכר נא למי החותמת והמטה והפתילים האלה?" (לח, כה). כאומרת "שים לבבך להבין למי ראויים שלש אלה? הלא לך אדוני, והזרע אשר יצא ממך שאני הרה ממנו, לו תהיינה כל אלה". אז הבין יהודה ונתברר לו כי נגלה לה יותר ממנו, כי מֵה' יצא הדבר להקים הזרע הנבחר מיהודה עצמו. ומטעם זה נתבלבל הדבר שלא היתה לשֵׁלָה לאשה. ועל זה נאמר "ויאמר יהודה: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לְשֵׁלָה בני". פירושו, עתה ידעתי כי היא צדקה ממני, ויודעת וּמְבִינָה סוד הדבר בצדקתה, שלמען הקים זרע ממני לא נתתיה לשלה בני, וּמֵה' יצא הדבר, לא ברצוני ובבחירתי. והרמז הזה נפלא מאד והוא כדמות הפשט הגמור. ולולי זה למה אמר "צדקה ממני"? והוא לא ידע כי כלתו היא, ובשגגה עשה. והיא הכירו שהוא חמיה ועשתה בצדק. גם אם לא הכירו [??] 2 מלה מטושטשת, אבל כוונתו לומר "לא היתה מזידה" לזנות עם אחד העם. והוא דרך חדש בפירוש ענין זה הבינהו כי קצרתי במאוד, כי לא באתי הנה רק לפרש המליצות ולשון "מחשבה" הנזכר בכתוב, [וטעם] "כי כסתה פניה", טעם שלא הִכִּירָהּ.