המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה יג

1ועלינו להוסיף עכשיו בזה, שאמנם גם בחטאת השותפין, שהלכה כר"ש הנ"ל דחטאת השותפין אינה מתה, שגם שם הציור הוא כמו ירושה, דהבעלות של חטאת היא רק הכפרה דעצם הפר אינו שלו, כמו שהגמרא מקשה בחולין (מ"א ע"א) על : ואי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי איריא חטאת העוף אפילו חטאת בדמה נמי? וכל תירוץ הוא "כיון דקנוי ליה לכפרה – כדידיה דמיא". והכפרה בודאי שהיא כפרה שלמה לכל אחד מהשותפין וסבת החטאת – החטא – אינה פחותה בשל שותפות מבשל יחיד.

2ואמנם, ראיה גמורה מזה אין כאן אפילו בנוגע לירושה, דשם בחטאת הוא דבר שבלתי ניתן להתחלק לגמרי, לא רק מצד שבמציאות אין בה כדי חלוקה, אלא מפני שבעצם אינו נופל בזה המושג חלוקה, וכל דספק היה אם אנו אומרים שגם לפני החלוקה בפועל יש בכ"ז חלוקה בעצם, ובשביל כך גם לפני החלוקה – רק חציו לזה וחציו לזה: ובחטאת השותפין בודאי אינו שייך זה. אבל בדברים שיש בהצם המושג חלוקה, אם גם אי אפשרית במציאות, שפיר אפשר להגיד שבעצם הדבר הוא כאילו חלוק ומחצה לזה ומחצה לזה.

3ומטעם זה גם הראיה שמביאים 530 ראה שער משפט (שם). מהא דב"ק (מ"ט ע"ב), "אמרי, משבח ולדות לישמע דמי ולדות ומדרשב"ג לישמע לרבנן? אמרי: לא, שבח ולדות דשייכא ידה בגוויהו זכיא בהו בכולהו, דמי ולדות דלא שייכא ידה בגווייהו לא זכיא בהו כלל" – אינה ראיה על כל שותפות. ואמנם קשה להוציא מכאן דין, שתמיד כשאחד יהיה חייב לשני שותפים ואחד מהם גר שמת ואין לו יורשין, שהשותף השני יכול לגבות מהמחוייב את כל הסכום, ואפשר ששם הוא ג"כ מטעם הנ"ל, שהדבר המשותף - הולד ושבח ולדות – אינו נופל כלל בזה המושג חלוקה בין האב ובין האם, לא רק במציאות אך גם בעצם , ע"כ שם אודאי המושג שותפות הוא שכולו לזה וכולו לזה 531 ובדומה לזה דחה הברכת שמואל (ב"ק סימן כט), עיין שם. ועיין עוד אמרי בינה (שם). .