המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה כא

1אכן, באמת נראה דגם גורם לממון באופן שלילי נמי לר"ש כממון דמי, דהנה כבר בארנו במדת "שתי סבות" 564 אות י-יא. , שזהו ההבדל בין שומר לגזלן. דבשומר אף אם נימא דמתחייב משעת משיכה אין זה רק חיוב בכח , והחיוב בפועל בודאי לא בא רק בשעת הגנבה והאבדה או האונס, דהא כל היכי דאיתא הפקדון ברשותא דמרא איתא, ואי אפשר לצייר, שביחד עם הפקדון שהוא ברשות הבעלים יהיה גם חיוב דמים בפועל על המפקיד, מה שאין כן בגזלן, שתיכף כשגזל יצא הדבר מרשות הנגזל אעפ"י שעדיין נשאר הדבר שלו, כמו שאנו אומרים "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו". הנה באמת תיכף בשעת הגזלה מתהוה עליו חיוב דמים, ויוצא מזה, שמה שיכול לומר הרי שלך לפניך זהו רק פטור, דאם הוא מקיים להתיר את הגזלה הוא נפטר מחיוב דמים שיש עליו, ועל כל פנים לפי זה כשנגנבה ונאבדה הגזלה הנה אין זה הגורם את החיוב של הגזלן בדמים, אלא שעל ידי זה נשאר עליו חיוב הדמים שנתהוה בשעת הגזלה.

2והראיה מזה גופא שאנו אמרים בבבא קמא (ס"ה ע' א') "האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שוי ארבע זוזא תבריה או שתיה משלם ד' איתבר ממילא משלם זוזא". והלכה פסוקה היא ש"כל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה ". וזה הוא ההבדל בין שומר לגזלן, דבשומר סו"ס עצם החיוב בפועל הוא בעד שעת ההפסד, אבל גזלן כל עיקר חיובו הוא בעד שעת הגזלה ועיין בתוספות (בבא קמא ע"ב) ד"ה פשיטא, שהסבירו את הדברים בזה, בההבדל שבין שומר לגזלן , שהאריכו בזה וכתבו "דמצאנו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור, שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצתם, מוכח בהגוזל קמא (צ"ח ע' ב') דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך וכו', אבל שומר, דכיון דמתחייב בכחשא דלא הדרא ובהרקיבו כולם, אם נעשו בפשיעה כמו כן התחייב בכחשא דהדרא ובהרקיבו מקצתם, כיון דקביל עליו שמירה, דלמה לא יתחייב בזה כמו בזה" ועי"ש.

3וכיון שאנו מוצאים דגם לגבי גזלן נחשבת הגזלה לגורם לממון, כמבואר בבבא קמא (צ"ח ע"ב), ש"מ דגם גורם לממון באופן שלילי נמי תחשב לר' שמעון כממון.

4ואמנם בעצם הדבר, כמובן, שיש להבדיל בין בע"ח לגזלן, דבגזלן סו"ס החיוב בא לכתחילה באופן של 'או' ו'או', כלומר או שישיב את הגזלה או שיתן דמים. ואעפ"י שאין חיוב הדמים מסתעף מאבדת הדבר הגזול אלא מצד עצם מעשה הגזלה נחשב זה שפיר לגורם לממון, מה שאין כן לענין המלוה על החמץ, ששם אין מתכוון להחמץ אלא על כל שוה כסף ממין אחר. אכן, ס"ס כבר אי אפשר לקבוע בזה מסמרות ולהבדיל בין חיוב לשלילה כמו שחפצו האחרונים להבדיל, כנ"ל.

5ובעיקר קושית האחרונים הנ"ל נראה לי לתרץ באופן קצר, דגם על קושיה זו נאמר למפרע הוא גובה כלומר, איגלאי מילתא למפרע שלא היתה אפשרות אחרת אלא הגביה מהחמץ.

6דהנה לכאורה קשה קושיה אחרת, איך אומר אביי שמקדש במלוה מקודשת מצד שבע"ח למפרע הוא גובה, הרי אפילו אם איגלאי מילתא למפרע שהדבר הוא שלו, אבל סו"ס הלא הוא אינו ברשותו כל זמן שלא גבה וקי"ל "גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו" ולא עדיף המלוה מהנגזל? 565 עיין אמרי בינה (דיני פסח סי' כז, בסופו).

7אכן באמת לא נאמר "למפרע הוה שלו" אך "למפרע הוא גובה " כלומר, דאנו חושבים שאיגלאי מילתא שהגביה בעצמה היתה למפרע , דהוה כאילו התנה לכתחילה, שאם לא ישלם לו את החוב יהיה הדבר חלוף לו מעכשיו, ואז הוה מלכתחילה גם שלו וגם ברשותו 566 עיין בזה במערכת הקנינים (פרק יא), ושם (פרק יב) דלפי זה באמת עובר למפרע על בל יראה אלא שלא נאסר בהנאה. : ולא דמי לגזלה ששם יש רק המצוה של "והשיב את הגזלה" בלי הסכם הדדי מלמפרע. ועלינו להוסיף עוד סברה המסתברת. שזה ההבדל בגורם לממון בין איתא בעינא ובין ליתא בעינא, שבליתא בעינא אז זהו כממון לר' שמעון מצד המציאות כשהיא לעצמה, מפני שהוא סובר שכל החיובים הבאים מצד הגנבה, למשל, שייכים למי שאחריות הגנבה עליו, אבל כשאיתא בעינא, אז אם אנו אומרים, שגם בזה כממון הוה למי שאחריות הגנבה או האבדה עליו, אין זה מצד המציאות ההוי אלא מצד האפשרויות בעתיד , מה שאפשר בעתיד שמיגנב או מיאבד, והוא יצטרך לשלם. ואם נדע שקמי שמיא גליא שלא יגנב ולא יאבד, אי אפשר להגיד שכממון הוא, וממילא לאביי דסובר למפרע הוא גובה, וכשהוא גובה לבסוף איגלאי מילתא למפרע שלא היתה בזה אפשרות אחרת זולת אפשרות הגביה, ממילא גם זה איגלאי מילתא למפרע, שלא היה בזה אפילו גורם לממון, כנ"ל.

8ובאופן שכזה נצטרך לחלק בין המושג ברירה ובין המושג איגלאי מילתא למפרע, כי המושג ברירה, כאשר כבר ביארנו במקום אחר, לא בא רק לקבוע שהדבר עמד להתברר בכח אבל לא בפועל, אבל כשאנו אומרים למפרע הוא גובה זהו קובע ג"כ בפועל, כי לולי זה עדיין היה נשאר החסרון של אינו ברשותו ולא היה הדין, שאקדיש מלוה – מקודש 567 עיין במערכת הקנינים (שם סי' יג), ושם הוסיף דאף לרבא דמכאן ולהבא הוא גובה, ואף כשלא גבה בסוף אין הכוונה דהוברר שלא נשתעבדה שדה זו כלל, אלא שנשתעבדה ולא באה לידי גביה ולכך לא שייך לעניני ברירה. . (ובמדת "בעצם ובפועל" עוד נאריך בזה בההבדל שבין המושג ברירה ובין המושג איגלאי מלתא למפרע הנ"ל) 568 עיין שם (מדה יד אות נה). וע"ע בכל זה במש"כ הגהמ"ח לעיל (מדה ג אות כט), ובמה שצויין שם בהרחבה בהערות חילוקי האחרונים בין דין ברירה לדין למפרע הוא גובה (ועיי"ש שהובא דעת בית שמואל אחרון סי' ג, דאיה"נ זהו טעמו של אביי דחל ההקדש מצד דיש ברירה לחומרא). והנה להלן (מדה יד הנ"ל) כתב הגהמ"ח שחסרון של 'אינו ברשותו' הוא חסרון בב'פועל' ויש לדון אם אגלאי מילתא למפרע בא לברר את הדבר רק בעצם ולא בפועל, וזה גופא ספק הגמ' בב"מ (ו, א-ב) בהקדיש בלא תקפה אם מהני האגלאי מילתא למפרע לומר שהוא גם ברשותו. ושוב הקשה על עצמו ממה שמבואר כאן בדעת אביי דאגלאי מילתא פועל גם ב'ברשותו' דאי לאו הכי לא היה מהני מה שנעשה 'שלו' למפרע כיון דאכתי לא היה ברשותו. ותירץ דזה אינו פלא מה שמוצאים אנו במקום אחד שהגמ' מסתפקת (והיינו בסוגית תקפו כהן שם) מה שפשיטא ליה לגמ' במקום אחר (לענין למפרע הוא גובה). ולולי דבריו היה נראה לחלק דלא דמי חסרון 'אינו ברשותו' בסוגיא דידן ל'אינו ברשותו' דתקפו כהן, והוא ע"פ מה שנתבאר במדה הקודמת לחלק בין 'מציאות' ל'דין', וע"כ בסוגיא דידן שכל החסרון הוא רק במה שעדיין לא גבה ואין עליו אלא שעבוד, וע"ז אמר הגהמ"ח דאם נימא למפרע הוא גובה שפיר הוי ברשותו, דלמפרע הוא 'גובה' היינו שמעיקרא היה לו שדה זו לענין הגביה, נמצא שמצד המציאות שפיר הוי ברשותו, ואף שכל זמן שלא גבה - מצד ה'דין' היה אינו ברשותו, מ"מ ע"י למפרע הוא גובה נסתלק גם ה'דין'. משא"כ התם, דהחסרון של אינו ברשותו הוא מה שהחפץ שלו מעוכב ע"י השני, שהוא חסרון ב'מציאות', שפיר יש לומר דלא מהני לומר אגלאי מלתא למפרע שאם יתקפה נימא המוציא מחבירו עליו הראיה ויהיה בחזקתו, אחר שסוף כל סוף מצד המציאות הוי אינו ברשותו ואינו יכול להקדישו. .