המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יב; חיוב ושלילה כב

1אולם באמת הראיה שהבאנו כנ"ל דגם לגבי גזלן נחשבת הגזילה לגורם לממון, איננה כל כך ראיה מוכרחת, דהא ס"ס אין אנו מוצאים שם בב"ק (צ"ח ע"ב) הנ"ל רק שנחשב לממון לענין שיחייב המזיק את זה, והמדובר שם לענין גזל חמץ בפסח ובא אחר ושרפו לאחר המועד. שחייב השורף, ושם אפשר להבין את הדבר בנקל, דהא כפי שביארו האחרונים שגם איסורי הנאה נחשב לשלו 569 כן הוכיחו כמה אחרונים מגמ' זו כשיטות הסוברים דאיסוה"נ הוי שלו, ראה: בית הלוי (ח"א סי' מח אות ח); מרחשת (סי' א אות ג); קוב"ש (פסחים אות כז), ועוד אחרונים ופלפלו בשיטות הראשונים השונות. אמנם עיין בנודע ביהודה (קמא או"ח סי' כ) שחילק בין איסורי הנאה לחמץ שעבר עליו הפסח, דאף אם בפסח גופיה לא היה שלו, לאחר הפסח חוזר להיות שלו, וזהו שאמרה הגמ' גזל חמץ ועבר עליו הפסח. מאידך, עיין בהגהה לתרומת הכרי (סימן רסב) דהנך דס"ל דאיסורי הנאה אינו שלו שפיר יכולים לסבור דשייך לומר הרי שלך גם אם החפץ כבר אינו של הבעלים, וכתב בדרך זו ליישב הוכחת הקצוה"ח (סי' תו, וציין לדברי במרחשת הנ"ל) כנגד הסוברים דיאוש הוי הפקר מהך גמ' דגזל חמץ, שהרי כיון שהגיע הפסח מתייאש ושוב אינו שלו ומה אכפת לן שאין הגזלן רוצה לקנות, ולהנ"ל אתי שפיר, דנהי שהפקירו מכל מקום שייך לומר הש"ל דמקיים והשיב את הגזילה גם לאחר שהנגזל הפקירו, והאחרונים האריכו בזה טובא ואכמ"ל. , אלא כשמזיק איסוה"נ הוא פטור מטעם שאין לזה שווי ממוני, וממילא לאו מידי אפסדיה, אבל מכיון שלהגזלן ס"ס מגיע הפסד מזה שפיר חייב, אלא למי שסובר גורם לממון לאו כממון דמי, הנה לא די מה שלאחד יש בזה שווי ממוני, אלא אנו צריכים שיהיה שוה לכל – ועכ"פ אין כ"כ ראיה ממה שחייבים במזיק שיהיה נחשב כממון לכל דבר, שהרי ס"ס אנו רואים שבכ"מ אנו פוסקים, שגורם לממון לאו כממון דמי, ובכ"ז לענין מזיק הוא מחוייב בזה כמו שאינו מחייבים ג"כ על גרמי, אם כי כפל לא יתחייב אם יגנוב רק דבר שיש בו משום גרמי לבד 570 בשייכות שבין דינא דגרמי לדין גורם לממון, ראה: קונטרס דינא דגרמי לרמב"ן (בריש הקונטרס); שו"ת הרשב"א (ח"ג סי' קו). וע"ע קצוה"ח (סי' שפו ס"ק ח) דדינא דגרמי הוא ב'מזיק' ו'גורם לממון' הוא ב'דבר הניזק'. .

2ובאופן שכזה אפשר היה לחדש, שבאמת בגנב וגזלן אי אפשר שיבוא מצד גורם לממון, מאחרי שהגורם, אינו באופן חיובי אלא באופן שלילי כנ"ל.

3ועל ידי זה אפשר היה לתרץ מה שמקשים 571 רעק"א בקושיות עצומות (גיטין נג, ב), וכתב שם בפשיטות דאיה"נ, אלא שהק' על עצמו דלא משמע שפליג ארישא (דגונב אחר הגנב פטור לגמרי), אמנם באחיעזר (ח"ג סי' סב) כתב דאדרבה לפי זה מובן מדוע נכלל דין גונב מן הגנב באותה משנה דקדשים שחייב באחריותן, דכמו דפליג ר"ש בסיפא כ"ש דפליג ברישא, וראה לקמן. על הא דאין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל, בשלמא להבעלים לא משלם כפל הטעם הוא כמבואר בב"ק מפני שאינו ברשותו ונאמר "וגונב מבית האיש" אבל להגנב מדוע לא ישלם מצד גורם לממון כממון דמי לר"ש ואין אנו מוצאים שר' שמעון יחלוק על הלכה פסוקה זו?

4ואמנם הש"מ בב"מ ר"פ המפקיד מקשה ג"כ, מדוע דוקא כ"ששילם ולא רצה לישבע" אז שייך הכפל להשומר, גם בל"ז יהיה הכפל להשומר מטעם גורם לממון? אך שם התירוץ שמתרצים הוא זה שדוקא במקום שאין בעלים אחרים על הכפל כמו בקדשים שחייבים באחריותם, שלהקדש הוא פטור מלשלם את הכפל ג"כ מהטעם של וגונב מבית האיש ולא מן ההקדש", ואז הוא מחוייב לשלם להמקדיש, אע"פ שהדבר אינו אלא רק גורם לממון אבל ענין נפקד שיש הבעלים האמיתים לענין הכפל, זהו המפקיד, שהדבר הוא גם שלו וגם ברשותו, ובודאי אי אפשר להגיד שישלם ג"כ להמפקיד וגם כן להנפקד, ממילא נשאר הדין המקורי לשלם את הכפל למי שהוא ממונו באמת, ולא לזה שהדבר הוא לו רק גורם לממון, וכבר דברנו על זה במדת "שתי סבות המתנגדות זו לזו", אבל בגונב מן הגנב, שג"כ לא משלם הכפל להבעלים, הדרא קושיא לדוכתה מדוע לא ישלם להגנב כנ"ל? 572 כן הביא האחיעזר שם.

5אבל לפ"ד הנ"ל מובן שקושיה זו מסולקת ואי אפשר לחייב לשלם כפל להגנב מצד גורם לממון, כיון שהגורם אינו באופן חיובי, אלא באופן שלילי כנ"ל.

6אמנם הייתי מסתפינא לחדש חדוש שכזה, אכן מצאתי אחרי כך שעצם הדבר שבגנב אין הדין של גורם לממון, כבר חדש הגאון "האור שמח" 573 הל' גניבה (פ"א הי"ז). אלא שהוא נתן לזה טעם ונמוק אחר, משום דהדין דתשלומי כנ"ל שנאמר ב"וגונב מבית האיש" לא שייך במקום שאצל הנגנב גופא לא היה הדבר בהיתר, ורק בנוגע להנפקד באים הראשונים בקושיה שישלמו לו כפל מצד גורם לממון מפני שהדבר בא לו ביתירא, משא"כ גבי גיב גנב כנ"ל.

7אך, כמובן, שההבדל הזה הוא דחוק, בעוד שלפי דברינו ההבדל הוא יותר בולט.

8וע"י זה אפשר היה לתרץ גם את קושית התוס' בפסחים (כ"ט ע"א), שמקשים איך משכחת לר' אחא בר יעקב שיהיה מותר לאכול חמץ של אחרים, הלא כיון שגוזל מנכרי הרי הוא חייב באחריותו ולענין חמץ הרי גורם לממון כממון דמי? אבל לפ"ז הקושיה מסולקת מאליה, כי כאמור, אי אפשר לבוא בגנב וגזלן מצד גורם לממון כנ"ל 574 וע"ע בהרחבה במש"כ הגהמ"ח בספרו דרכי הקנינים (שמעתתא ח פרק ז), ושם הוסיף דלפי"ד יש לשאול איך משכחת כלל הדין דבקיבל עליו הישראל אחריות הוא עובר בבל יראה גם בחמץ של אחרים דהוא של נכרי, הא אין בזה כלל הציור של גורם לממון, כיון דבין כך ובין כך לא יוכל להתפטר בהחמץ וחיוב ממון עליו בכל האופנים. ותירץ דאליבא דר"ש דאיסור חמץ לאחר הפסח הוא רק משום קנס, א"כ הכא אנו סותרים עצמינו מיניה וביה, דאם לא יהיה גורם לממון תו לא יעבור ושפיר יהיה החמץ מותר בהנאה ויכול לפרוע בו את חובו. ועיי"ש מה שביאר מדוע גם לרב אחא בר יעקב לא קשיא, דכיון שאנו אוסרים את ההנאה בזה גופא אנו שוללים את הגורם לממון כיון שהוא איסור עצמיי אליבא דידיה, עיי"ש היטב. .