המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין נח

1וזהו כנראה ההבדל בין זכיה לשליחות, שאע"פ שאנו אומרים זכיה מטעם שליחות, נראה שאין זה במציאות אלא רק בדינא, כלומר כי אמנם גם בזכיה יש מציאות זוהי הזכות לאדם ידוע שעליו אנו דנים, אל לא נגיד שמציאות הזכות נחשבת כמציאות המנוי ממש, וממילא הדין שליחות היוצא מזה איננו קובע מציאות של פעולה ממש לאדם הנ"ל, אלא אנו אומרים שע"י מציאות הזכות מתהוה דין לבעל הזכות, אעפ"י שאין אנו חושבים כאילו הוא עשה בעצמו את הפעולה הזו 242 ע"ע אור שמח (פ"ג מהל' אישות הי"ז); קובץ הערות (סי' ע וסק"ז), ובהמצויין להלן בחילוק שבין שליחות שמקבל 'כח' מהבעלים להיות כמותו לבין זכיה שרק פועל הדין עבור הזוכה. ואכמ"ל. וע"ע במש"כ הגהמ"ח (מדה ז אות י) ומה שצויין שם. .

2ובשביל כך אנו מוצאים לשיטת כמה ראשונים הגבלות ידועות בין זכיה לשליחות, למשל, דעת הרי"ף והרמב"ם ועוד שבאומר תן שטר שחרור זה לעבדי, אפילו אם נסבור שזכות הוא לעבד שיצא מתחת חרבו לחירות, מועילה הזכיה רק "שלא מצי למיהדר", אך כל כמה דלא מטיא גיטא לידיה לא הוה משוחרר – וע"כ שאין אנו חושבים בזה כאילו העבד בעצמו קיבל בידו ממש את השטר שחרור כמו תמיד בשליחות דא"כ הרי כבר מטי לידיה ממש, אלא רק שע"י מציאות הזכות מתהוה כאן דין ידוע להעבד, והדין הוא רק "דלא מצי למיהדר" 243 ראה חידושי הגר"ש שקופ גיטין (סימן ד, מהדו"ח סי' ז) מה שכתב בביאור החילוק בין זכיה לשליחות, דשליחות הוא גם מצד השליח וגם מצד המשלח, משא"כ בזכיה כיון שלא היה מינוי מהני האנ"ס רק להחשיב את מעשה השליח. .

3כי זהו הכלל, שאת המציאות אי אפשר לפלג לאופנים ולאמר שכלפי אופן זה הוא נחשב למציאות וכלפי אופן אחר לא נחשב כלל למציאות, אבל את הדין כן אפשר לפלג.

4ובשביל כך אם ב"אומר תן שטר שחרור זה לעבדי" היה נחשב כאילו במציאות ממש קיבל העבד את השטר, אי אפשר היה להגיד שהוא קיבל רק לענין זה דלא מצי האדון למיהדר, אך מכיון שזהו רק בדין הנה לכתחילה מתהוה הדין רק לאופן הזה הנ"ל 244 אכן אכתי הדברים טעונים ביאור, כי לא נתבאר מדוע מהני הנתינה לענין זה שלא יוכל לחזור. וכך תמה הרא"ש (קידושין פ"א סי' יג) על הרי"ף, וכתבו האחרונים בביאור החילוק בסגנון דומה לדברי הגהמ"ח [ראה: דברי אמת גיטין (סי' נב); אחיעזר (ח"א סי' לג סק"ד); שיעורי הגרש"ר (קידושין אות לח) וע"ע חידושי ר' שמואל (גיטין סי' יג); ברכת שמואל (קידושין סי' כד), ועוד], ותוכן דבריהם שבשליחות חשבינן ליד השליח כיד המשלח וממילא אם הוי שליח קבלה חשיב כאילו בא 'במציאות' ליד העבד ממש, משא"כ בזכיה לא הוי 'ידו כידה' ממש, ולכן לענין ממון סגי במה שהזכיה פועלת עבור השני משא"כ בשחרור דבעי נתינה אכתי לא היתה כאן נתינה, ועיי"ש אם יש לחלק לשיטת הרי"ף בין הקנין ממון של העבד שפקע מיד לבין הקנין איסור. וכן כתב הגהמ"ח להדיא (לקמן אות נט) שכל דבריו אינם אלא במקום דבעינן נתינה, ויישב בזה שי' הרי"ף בכמה מקומות שמוכח דגם בזכיה חל מיד וא"צ שיגיע לידו. .