המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין פא

1בחיוב שבועה אנו רואים ג"כ דין ודאי הבא מתוך ספק מציאות , כי כמובן עצם השבועה בא מתוך ספק אם הנשבעים אומרים את המעשה כפי שהיה באמת, אבל בעצם החיוב שהוא מחוייב שבועה כבר אין לנו שום ספק, כי הספק גופא, הספק הממוני , מוליד לנו את הודאות של חיוב ושבועה.

2ובזה אפשר לנו לנמק את שיטת הפוסקים ש"מיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן", שלכאורה קשה מאד לתפוס את הדבר, איך יתכן שמיגו יועיל לפטור ממון ולא יועיל לפטור משבועה?

3אבל זהו הדבר, כי המיגו פוטר תמיד רק מספק חיוב ממון אבל לא מודאי חיוב ממון , כי הלא "מיגו במקום עדים לא אמרינן" אלא תמיד המיגו בא כשאין עדים בדבר, ועצם הדבר מוטל בספק כמו, למשל, ש"נאמן לומר פרוע במיגו, דאי בעי אמר מזויף" שגם בלי מיגו ג"כ אין אנו יכולים לדעת באופן ודאי שלא פרע לו, כי כל הטעם שאין נאמנים לומר פרוע בשטר זהו מצד "שטרך בידי מאי בעי", אבל כיון שיכול לטעון מזויף שוב אין החזקה הזו כי לא איכפת ליה גם אם יחזיק את השטר 341 נראה כוונת הגהמ"ח, כי באמת חזקת שטרך בידי מאי בעי גם היא בירור המציאות (ומועילה להוציא ממון, ואכמ"ל אם הוא מצד השטר או מצד ההוכחה), ועל כן בא בסברא חדשה שהיכא שיכול לטעון מזוייף אזדא לה גם עיקר ההוכחה דשטרך בידי מאי בעי, משום שאינו חושש להשאירו כיון שיכול לטעון מזוייף. ועיקר הסברא כבר אמורה ברשב"ם (בבא בתרא ע, סוף עמוד ב) לענין טענת החזרתי במיגו דנאנסו, ובסמ"ע (סימן מו סק"ב) ונתיה"מ (שם סק"א). אכן לפי זה אין צריכים למיגו, ועוד דנו האחרונים דלפי"ז צ"ע לפי"ז מה החילוק בין נתקיים השטר או לאו, הא הלוה אינו יודע אם המלוה קיימו, ואי נימא שהוא חושש מעיקרא שמא יקיימו המלוה א"כ גם בלא קיימו חזקה טענת שטרך בידי מאי בעי, ואכמ"ל. ועכ"פ נראה מכל זה, שודאי גם לאחר שיכול לטעון מזוייף אכתי איכא לטענת שטרך בידי מאי בעי, אלא שאין זה בגדר בירור המציאות אלא כהוכחה בעלמא שמהני מיגו כנגדה, וזהו שכתב הגהמ"ח דהוי ככל מיגו דמהני במקום ספק. , או למשל הא דבבא בתרא (ל"ב ב') "אין שטרא זייפי הוא מיהא שטרא מעלי' הוה לי ואירכס" שכמובן אעפ"י שבלי מיגו לא היה נאמן לומר, "שטרא מעליא הוה לי ואירכס" אך אין זה מצד ודאי אלא מצד ספק, או למשל, "הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסת, ונסחפה שדהו שנאמנת במיגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני תחתיך" (כתובות י"ב ע"ב) שגם כן בלי מיגו הנ"ל ג"כ היא מפסידה את הכתובת רק מספק, וכה"ג בכל המיגו, שס"ס המגו קובע את הדבר רק במקום שבלי מיגו היה ספק, ולא כן במיגו לאפטורי משבועה שאם המיגו יועיל בזה, יועיל לסלק את הודאי את ודאי החיוב שבועה , וזה אין בכחו של המיגו כנ"ל.

4וגם כאן אי אפשר לשאול דנימא להיפך כיון שכל חיוב שבועה בא משום ספק מציאות וכשיש מיגו כבר אין ספק במציאות? דהא כבר הנחנו, שכל המדות הללו מלבד העדות שני עדים לא קובעות את המציאות אלא אך ורק את הדין 342 והיינו שאף שחיוב שבועה גם הוא בא מספק ובשניהם אמרנו שאין בזה רק הנהגה אלא בירור, מכל מקום אכתי בירור המיגו הוא רק בירור ספק וסגי רק להחזיק, משא"כ חיוב שבועה הבא במקום ספק – עצם החיוב הטילה אותו התורה דוקא במקום ספק. אכן הנדון במגו לאפטורי משבועה אם הוא בא כנגד סיבת החיוב (דעל ידי המיגו אזדא לה הריעותא שהביאה לחיוב שבועה, ואז מהני גם במקום שבועה מכל שכן מחיוב ממון) או שהוא בא לאחר סיבת החיוב רק כבירור ובזה אמרינן לסברת הגהמ"ח שמיגו הוא בירור במקום ספק ולא מהני במקום שהחיוב הוא ודאי. ועיין בכל זה בקהלות יעקב (בבא בתרא סימן כד סק"ב). .

5וגם כאן יש לנו אותו הציור של הרא"ש בב"מ הנ"ל לענין עד המסייע.

6וע"י זה היה אפשר ג"כ להשתמש ב"לשיטתו" להסיר את הקושיא שמקשים 343 חי' הר"ן (ב"מ ג, ב), ועוד. על זה מהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע? והקושיא היא, שיהיה נאמן במיגו, ומאי הקושיא כיון דמיגו לאיפטורי משבועה לא אמרינן, אבל לפ"ז יתורץ דרבה לשיטתו דסובר דמיגו מועיל אף במקום עדים ובכן המיגו מועיל לא רק לסלק ספק חיוב אך גם ודאי חיוב 344 עיין בתומים (כללי מיגו אות קיג) שיישב קושיה זו, דבודאי כל דכבר אתינן לידי חיוב שבועה תו לא מהני מיגו, אלא שקושית הגמ' היא על עיקרא דדינא, מאי טעמא חייבה התורה כלל שבועה הא יש לו מיגו ולא מסתבר לחייב מודה במקצת יותר מכופר הכל, ומשני הגמ' דסתם מודה במקצת לית ליה מיגו משום דהוי העזה, ושוב הטילה תורה חיוב שבועה על כל מודה במקצת ולא מהני מיגו כיון שכבר חייב שבועה, עכ"ד. ודבריו מתבארים היטב לפי דרכו של הגהמ"ח, שכשאנו דנים בעיקר המחייב גם מיגו מהני לפטור משבועה דעל ידי המיגו אין סברא לחייבו כלל, משא"כ לאחר שהטילה התורה חיוב ודאי של שבועה אין בכח המיגו לפטור. ובמה שקישר הגהמ"ח דרבה לשיטתיה דמגו במקום עדים אמרינן, כן כתב בפני שלמה (לר' שלמה גאנצפריד בעל הקיצור שו"ע, בבא מציעא ג, ב); נחל יצחק (להג"ר יצחק אלחנן ספקטור, כללי מיגו סימן ב ענף ג וסי' פז סכ"ח ענף ג); אבני קדש (לר' נחום משאדיק, בבא מציעא ה, א); תפארת צבי (להג"ר עזריאל קרלנשטיין, פלפולי אורייתא אות ד); אבני וראה בספר לבני בנימין (להג"ר אברהם שמואל דיסקין מוואלקוויסק מערכה מ אות א), ששמע בדומה לזה בשם רב גאון מפורסם בדורינו, עיין שם מה שהקשה עליו, אלא שקושיותיו שם הם רק לפי מה שביאר את כוונת אותו גאון שבא מצד איכא לברורי (ונראה כוונתו לנחל יצחק הנ"ל שכתב כן להדיא), אכן לפי הגדרת הגהמ"ח אתי שפיר. ויש להוסיף עוד, כי הגם למה שדנו ראשונים ואחרונים שגם לרבה בודאי לא אמרינן מיגו כנגד עדים ממש, ורק אמרינן כן 'במקום עדים' דהיינו בהוכחה הנובעת מעדים או מאנן סהדי או כדי שמתרצים דבריו שלא יסתרו את העדים, הרי שלדרכו של הגהמ"ח היא הנותנת, כי גם לרבה בירור עדים הוא בירור ה'מציאות' ומיגו אינו אלא 'דין' ולא שייך שיעמוד כנגד המציאות, משא"כ כשהמיגו הוא 'במקום עדים' שגם הוא רק 'דין' הקובע את המציאות, אלא שלדעתו בירור מיגו הגם שאינו אלא 'דין' הוי כבירור ודאי ולא כבירור ספק ולכן מהני גם 'במקום עדים', וכיון שכן סברא היא שתועיל גם לאפטורי משבועה. ודו"ק. .