המידות לחקר ההלכה, חלק ב, יא; מציאות ודין פב

1כאמור, עצם חיוב שבועה הוא בבחינת ודאי , ועלינו להוסיף כי אעפ"י שאנו תופסים דשבועתו היא אמת, בכ"ז ס"ס ע"י זה לא נסתלקה סבת החיוב . כי, למשל, אם הוא מחוייב מטעם מודה במקצת והוא צריך להשבע על השאר, הנה אעפ"י שאנו תופסים שהוא נשבע באמת, אבל ס"ס סבת החיוב שזוהי ההודאה במקצת לא נסתלקה, וככה ג"כ בשבועה של ר' חייא או בשבועת עד אחד, שאעפ"י שאנו מאמינים לו על שבועתו אבל ס"ס זה ברור שהיה עד אחד והוא היה צריך להכחישו ובכן שוב לא נסתלקה סבת החיוב.

2ויוצא מזה, שאין הכי נמי שאם יהיה לנו ציור שכזה, שאם נאמין לו על שבועתו אז לא היתה סבת החיוב במציאות, שם באמת אינו מחוייב שבועה.

3וציור שכזה אנו מוצאים בחו"מ ס' ל' (סעיף ג') שמשם אנו למדים שאם עד אחד מעיד על מאתיים והשני על מאה, שמשלם מאה ועל המאה השניה נשבע רק שבועת היסת 345 להבנת ההוכחה ראה בשו"ע חו"מ (סי' ל סעיף ג) ראובן תבע משמעון אלף וחמש מאות זהובים ומביא ה' עדים, א' אומר ראיתי שהלוהו מנה ואחד מעיד על מאתיים ואחד מעיד על שלש מאות ואחד על ארבע מאות ואחד על חמש מאות, אם העידו כל אחד מהם בעדות מיוחדת כגון שאמר הראשון על באחד בניסן וכו' משלם שבע מאות וישבע שבועת התורה על מאה ויגלגל עליו השבע מאות שנשארו. והטעם בזה הוא כפי שכתב הסמ"ע שם (ס"ק יג) בשם הטור שמצרפים את עדות הת"ק עם עדות הת', ואת הק' הנותרים (מהת"ק) עם עדות הש' (ויחד יש ת"ק), ואת עדות הר' הנותרים עם עדות הר', הרי לנו ת"ש, ועד האחד על הק' הוי רק עד אחד ומחייב שבועה, והשאר בגלגול. וכתב שם הסמ"ע שאם לא היה נשאר אותו עד לא היינו מחייבים אותו שבועה, הגם שהיה נשאר צירוף, שעד על ידי צירוף אינו זוקק לשבועה. וממילא מזה למדנו מש"כ הגהמ"ח, דאם למשל עד אחד יאמר שהלוהו מאתים ועד שני יאמר שהלוהו מאה והתובע בא בטענה על ש' מאות דמשלם רק מאה ועל השאר הוא נשבע רק שבועת היסת. , ותמהים כולם 346 עיין סמ"ע (שם); ב"ח (על הטור שם); ט"ז (סעיף ה); ש"ך (סק"ג). וכתבו ליסוד שעדות ע"י צירוף לא זוקקת לשבועה לא מדין אחד ולא מדינא דר' חייא. , מדוע לא ישבע שבועה דאורייתא מדר' חייא "שלא תהא העדאת פיו גדולה מהעדאת עדים" וס"ס הלא יש שני עדים על מאה? אך בזה יתורץ, דהא באופן כזה אם נאמין לו על שבועתו הרי נמצא שאחד מן העדים העיד שקר, וממילא הרי איגלאי מלתא שלא היתה כאן בכלל סבת החיוב כי כל הסבה היתה מה שיש שני עדים שהעידו על המאה, וכאן נמצא שלא היו כלל במציאות 347 להבנת כוונתו נצטט מדברי הגהמ"ח בספרו דרכי משה (דרכי הקנינים ח"א סי' א פרק יג), זה לשונו, נראה לי דכל חיוב שבועה, אם כי עצם השבועה באה על ספק, שאין אנו יודעים אם הוא חייב ממון או לא, וצריך לברר את צדקתו ע"י שבועה, אבל עצם החיוב של השבועה הוא ודאי ולמעלה מן כל ספק, משום דהא סבת החיוב היא ודאית. למשל מודה במקצת, הלא אף אם נימא דשבועתו היא שבועת אמת דלא חשיד איניש אשבועתא, אבל בכ"ז הלא זאת היא ודאי דהיה מודה במקצת, שעל זה הטילה התורה חיוב ודאי שישבע, או שבועה דר' חייא דהסיבה היא העדאת עדים וזה בלי שום ספק יש, דאמנם שבועתו אמת אבל גם העדים המה עדי אמת אף אחרי שבועתו. ובעד אחד אף דלפי שבועתו הוי העד שקרן אבל זהו ודאי דהיה מחויב להכחיש את העד ע"י שבועה. אכן אם יצויר אופן שכזה דאם נאמין לו שהוא נשבע אמת אז איננו מחויב כלל שבועה - אז אי אפשר יהיה לו להשבע, דאין אנו מוצאים שבועה רק כשיש ע"ז חיוב ודאי ולא כשעצם החיוב מוטל בספק. וביותר ביאור דהא כל שבועה היא באה לברר את האמת ובאופן הנ"ל הרי ממ"נ אין צריך לשבע, דהא אם ישבע אמת הרי איננו מחויב כלל שבועה, ואלא מתי הוא מחויב שבועה כשנאמר שנשבע לשקר, וא"כ איך נתן לו להשבע לשקר. וציור כזה יש בנדון דידן, כיון דכל עד ועד ראה את הלואה בזמן אחר אלא דמשלם מאה מטעם דשני העדים מצטרפים יחד, אבל אם ישבע על השאר זאת אומרת שאין מגיע לו רק מאה - הרי אם נאמין לו על שבועתו - נמצא דעד השני שהעיד על מאתים היה עד שקר, וממילא הרי אין כאן כלל החיוב שבועה כיון דכל החיוב הוא מדר' חייא היינו מה שיש עדים כשרים על המקצת וע"י שבועתו הרי נתברר דליכא כלל שני עדים כשירים כנ"ל. ועיין היטב בחידושי הרי"מ (חו"מ ס"ק יד-טז), שכתב ג"כ בדרך זו, וציין גם לדברי התומים (סק"ח). .

4דבשלמא שבועה נגד עד אחד הנה זהו גופא סבת החיוב שעליו להכחיש את העד, אבל שבועה מדר' חייא הלא איננה באה לבטל את העדות, אלא דוקא מתוך זה שיש עדות בכל האופנים על חמשים, וכאן הלא הא בהא תליא כנ"ל שאם נאמין אותו על שבועתו, אין כלל עדים.

5ואמנם מקשים גם כן שבכה"ג ישבע גם מטעם עד אחד? אך גם על זה נתנו תשובה בספרנו ד"מ דהק"נ ח"א ש"א (פרק י"ג) ואין כאן המקום להאריך בזה 348 וזה לשונו שם, נשארה לכאורה רק הקושיא השניה, דישבע שבועת עד אחד דהא בכ"מ כאמור בעד אחד אם נאמין ששבועתו היתה אמת - הנה העד הוא עד שקר, אך זה ודאי דמחויב להכחיש את העד בשבועה וה"נ יצטרך לשבע שבועה דאורייתא על המאה השניה, אבל בכאן אפשר לבוא מטעם עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה - דאם ישבע ונאמין לו שהוא אמת שאינו חייב לו המאה השניה, א"כ בנוגע לעדותו של העד המעיד על שתי מאות הרי אפשר לומר עדות שבטלה מקצתה – המאה, השניה בטלה כולה גם המאה הראשונה, ולא דמי לאם יעידו שני עדים שראו בזמן אחד הלואה של מנה ואחד מהם יעיד עוד על מנה דבודאי ישבע על המנה נגד העד אחד ולא נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, גם המנה שהעיד ביחד עם האחר [וכן הקשה החי' הרי"מ שם על תירוצו], דשאני התם דלא נחשבת זאת לעדות אחת כלל דעדות של שני עדים ועדות של עד אחד המה שני סוגים נפרדים, ואם נתבטלה העדות של עד אחד זה איננו משפיע כלל על העדות של שני עדים, משא"כ בנ"ד דכל אחד הרי ראה בזמן מיוחד ועל כל הלואה יש באמת רק עד אחד אלא שאנו עושים צירוף משניהם יחד, אבל עכ"פ עדות אחת היא וכיון שבטלה מקצתה בטלה כולה. עכ"ד ועיין היטב בחידושי הרי"מ (שם סקט"ו) שביאר כן להדיא. .