המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טז; מושג הזמן עה

1ויש לפעמים חיובים שכאלה שמדת החיוב שלהם מתגדלת לפי מדת הזמן , ואז נופל הספק ממילא אם הזמן כשהוא לעצמו הוא המהוה את החיוב , ולפ"ז יוצא שכל רגע ורגע מוליד חיוב חדש - חיוב הרגע ההווי, או שהזמן בא בזה רק לסמן את כמות החיוב ולעולם החיוב מתהוה על כל הזמן בפעם אחת.

2ועי' במחנ"א בהלכות צדקה 722 סי' א. וע"ע אבני נזר (יו"ד סי' קסז סק"ד). שמביא את מחלוקת הרמב"ם והרי"ף עם הרשב"א, שהראשונים סוברים, דגם בצדקה נחתינן לנכסיו, והרשב"א מביא ראיה מהברייתא 723 כתובות מח, א. דקתני "מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו", והזנת הבנים זהו מטעם צדקה, אלמא דגם בצדקה ב"ד יורדין לנכסים? והמחנ"א מעיר ע"ז - דבכלל אי אפשר להגיד שזה מדין שעבוד על הנכסים, דשעבוד זה היה שייך אם כבר קצבו ב"ד עליו איזה סכום שהוא צריך לתת לצדקה, אבל חיוב מזונות שהוא חיוב של יום יום, וכיון שבינתים נשתטה ואין עליו עכשיו שעבוד הגוף דשוטה לאו בר שעבוד הוא, איך אפשר שיתהוה שעבוד נכסים חדש?

3אכן כל קושיתו הוא מפני שתפס כהצד הראשון שבחקירתנו הנ"ל - אבל כנראה שהאמת היא כהצד השני, ובכן בהזנת בניו ובנותיו כשהם קטנים, אעפ"י שהחיוב הוא יום יומי, הנה זה רק קובע את כמות החיוב, אבל עצם החיוב יועמד עליו תיכף בשעת לידת הבנים 724 בתרועת מלך (סי' ב) העיר על זה דלפי"ז אם נולדו לו כשהיה שוטה אין בי"ד יורדים כיון שמעולם לא חל עליו חיוב, ולא משמע כן. וע"כ כתב דבעיקר ההוכחה יש לומר דלא מיפטר שוטה אלא בדבר שאנו צריכים אותו ואת דעתו לעשיית המצוה, משא"כ בפריעת חוב אפשר לגבות החוב גם בלי דעתו וסגי בזה לקיים חיובו ולא מיפטר בהכי. וראה נמי קצוה"ח (סי' רצ סק"ג). .

4ויהיה בזה ציור של פדיון הבן, שלדעת הרמב"ם כאמור, אפילו כשמת האב לפני שלשים יום של הבן ג"כ נשתעבדו הנכסים, מפני שהזמן של יום השלשים קובע רק את תשלום החיוב ולא את עצם החיוב הכי נמי גם בזה כנ"ל.

5ובאמת הדבר מבואר בתשובות הרשב"א 725 ח"ז סי' קיג. שמניח שגם כן ברבית, שזהו ג"כ חיוב שהולך ומתגדל לפי המשכת הזמן, שגם שם החיוב בעצמו מתהוה תיכף בשעת ההלואה על כל משך הזמן שיחזיק את ההלואה, והזמן רק קובע את הכמות של החיוב - והראיה לזה הוא מביא באמת מהלכה הפסוקה 726 ראה כתובות קא, ב. שכשמתחייב לזון את בת אשתו שניזונית מנכסים ממשועבדים ואם בכל יום ויום מתחייב חיוב חדש איך גובים ממשועבדים הלא הלקוחות קנו את זה טרם שנתהוה החיוב, אלא ודאי שמע מינה כנ"ל.

6וזה עוד מחזק ביותר את דברינו הנ"ל, שלהערת המחנ"א הנ"ל אין שום מקום - ולפי שיטתו היה צריך להקשות יותר על עצם הדין הנ"ל שגובים מנכסים משועבדים וגם ההנחה הנ"ל מנומקת ביותר על היסוד הכללי במושג הזמן שאין זה מושג של צירוף חלקים זמניים, אלא שזהו עצם פשוט שבלתי ניתן להתחלק, דלהצד הראשון הרי היה יותר מסתבר לומר שבכל רגע ורגע מתהוה חיוב חדש, כמו שאפשר לצייר שכל תופעה ותופעה מוספת חיוב חדש - אך להצד השני להיפך קשה לצייר שהזמן כשהוא לעצמו יוליד חיוב חדש, מפני שהזמן בתור מושג הלא תמיד אחד הוא, ואם יש חיוב ודאי כשיעבור איזה זמן ידוע, ש"מ שגם עכשיו יש החיוב בעצמותו, אלא שהוא יצא לפועל בהזמן הבא, כנ"ל 727 ועוד בדברי הרשב"א (ובסתירת דבריו למיוחסות סי' רכג), ראה: מחנה אפרים (רבית סי' מב); אבני נזר (יו"ד סי' קלט); קובץ שיעורים (בבא בתרא אות שפ-שפג). .