המידות לחקר ההלכה, חלק ב, טו; פועל פעול ופועל יוצא כ

1ועי' בגמ' ב"מ (צו, א): אמר ליה רבינא לרב אשי האומר לשלוחו צא והשאל לו עם פרתי מהו, בעליו ממש בעינן וליכא, או דלמא שלוחו של אדם כמותו, והרמב"ם פ"ב משאלה (הלכה ה) פסק שבאמת בעינן בזה דוקא בעליו ולא שלוחו. וגם בזה, כמובן, מתעוררת השאלה כיון דשלוחו של אדם כמותו יהא גם זה בכלל בעליו?

2אך לפ"ד הנ"ל אפשר למצוא גם בזה נימוק. דכל המושג שליחות כנ"ל הוא דוקא במקום שע"י זה מתהוה איזה דבר בזכות הבעלות , אבל כאן ה"אם בעליו עמו" אינו מהוה איזה דין שבבעלות אלא זהו רק מציאות בעלמא, שבמציאות שכזו התורה פוטרת.

3וגם לפי ההסברים הקודמים שבחליצה אין שליחות מפני שאין הוא הפועל של הדין אלא שזו נעשית ממילא עפ"י דין התורה, ג"כ מובן שגם בזה אין שליחות, כי ג"כ בזה לא הבעלים המה הפוטרים אלא שזהו רק דין התורה , והדין נעשה ממילא 126 ראה במגיה על שיטה לא נודע למי (קידושין מב, א) שנשתמש בנקודה זו לסברא הפוכה, והיא, מה דאיתא בגמ' דידן דאף דאין שליחות לענין בעליו עמו מכל מקום אמרינן יד עבד כיד רבו, ויש מהאחרונים שלמדו מכאן בכל שליחות של עבד (היכא דליכא חסרון דלאו בר כריתות וכדומה), והוא כתב דלא אמרינן יד עבד כיד רבו אלא היכא דהשליחות היא על ענין מציאות מה שיש בעלים שנשאלו עם הפרה ועל מציאות זו מועיל יד עבד כיד רבו, משא"כ בשליחות גמורה של מסירת כח בעלות, לזה אין מעלה בעבד על שאר שליח ולא תהני סברת יד עבד כיד רבו. ועיין בדומה לזה באמרי בינה (דיני גבית חוב סי' כט סק"ה). .