העמק דבר על בראשית מט:כד

1ותשב באיתן קשתו. כמו ונחתה קשת נחושה זרועותי. שכל מה שהקשת קשה ומוצקה יותר היא מורה יותר מרחוק. כך נעשה קשת יוסף איתן לירות גמול רע לאחיו. אבל

2ויפזו זרועי ידיו. הראה יופי ידיו להיטיב להם בשפע עושר ומדה טובה. ופי׳ ויפזו מלשון פז. ומפרש מאין בא ליוסף מדה טובה זו בהפלגה כ״כ

3מידי אביר יעקב. לפי הפשט הוא מכחו הגדול של יעקב שהי׳ אביר כחו במדת השלום כמו שנתבאר לעיל ל״א מ״ו ול״ב כ״ו. ומזה בא כן המדה ליוסף בנו שהי׳ אחוז במדת אביו ביותר כמש״כ לעיל ל״ג ז׳ אכן משמעות אביר יעקב הוא כנוי על הקב״ה כמו לשון אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב והכונה בזה עפ״י מה דכתיב כי חלק ה׳ עמו יעקב חבל נחלתו. וביארנו שם דעם ישראל בכלל נמשלים לחבל המפותל מהרבה חוטים ולמעלה היא עבה ולמטה היא נפרדת כל חוט בפ״ע. כך הקב״ה נשמתא דנשמתין דכל ישראל ומש״ה תנן בסנהדרין פ״ד כשאדם מישראל מצטער שכינה מה אומרת קלני וגו׳ והוא כמו אם ניזוז חוט המתפרד למטה נרגש החבל העבה למעלה. וזהו כחו הגדול של יעקב. ומש״ה אסור לנקום זא״ז כמש״כ בס׳ ויקרא י״ט י״ח עפ״י הירו׳ וזהו טעמו של יוסף. ועוד טעם.

4משם רועה אבן ישראל. רועה מלשון אפרים רועה רוח (הושע י״ב:ב׳) רעה אמונה (תהילים ל״ז:ג׳) ומשמעם הולך ומשקע דעתו ברעיון גדול כמה עתים. ומזה בא הלשון בקהלת כ״פ רעיון. וענינו כאן ממדה זו של חסד הנפלא להיטיב למי שמריע לו מתחשב להתחבר עפרורית של ישראל להיות לאבן אחת. דבעת שישראל בגלות נמשלים לעפר הארץ כמו שאמר הקב״ה ליעקב והיה זרעך כעפר הארץ וגו׳. ואוה״ע נמשלו למים כמבואר בשיר הקדוש מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה. וישעיה הנביא אמר (שם י״ז) הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון. ומים כבירים שוטפים על עפר ה״ז ממסמסו עד שהולך תמס לגמרי אבל כשמתחברים העפרוריות ונעשים אבן מוצק אז אפי׳ ים שוטף יעבור עליו אינו אלא מגלגלו אבל אינו מאבדו. כך ישראל בגלות כשהם מפוזרים בדעות וברדיפה זא״ז אזי נאבדים אחד אחד ר״ל אבל אם מתקשרים ונעשים אבן ישראל אזי אין כל בריה יכולה להם ואמר יעקב שמדה זו של יוסף היא מוכרחת מאד. דמשם רועה. מתחשב איך שיהי׳ אבן ישראל: