העמק דבר על ויקרא א:א

1ויקרא אל משה. רבותינו ז״ל הבינו בזה שני משמעות. בת״כ פי׳ שבכל הדברות הקדים קריאה לדיבור ומזה המקרא למדנו לכל הדברות שבא״מ. וא״כ היה כבר משה עומד בא״מ וכשבא הדבור היה הקריאה בשמו קודם בשביל חיבה. אבל ברבה פ״א פי׳ שלא נכנס משה לא״מ עד שנקרא מפי הגבורה ליכנס. וסיימו ע״ז מכאן דת״ח שאין לו דעה נבלה טובה הימנו. וא״כ לא היה אלא פעם הראשונה בעודו עומד בחוץ נותן לו רשיון ליכנס. ומשם והלאה היה בא תמיד אפילו בלילה שלא היה הדבור. מ״מ נכנס בשביל תורה שבע״פ כמש״כ בס׳ במדבר ז׳ פ״ט. ושני פירושים אלו מוכרחים. פי׳ הת״כ מוכרח מדכתיב אל משה ולא למשה. שהרי כבר ביארנו בס׳ שמות ח׳ כ״א דבכ״מ שבא לקרוא לבא לכאן כתיב בל׳ ובכ״מ שאינו אלא בשביל קריאה של חיבה כתיב אל. ופי׳ המדרש מוכרח מדלא כתיב ויקרא ה׳ אל משה וידבר אליו. וכמו דכתיב בסיני ויקרא ה׳ למשה אלא משום דמשעה שנבנה א״מ לא היה קול ה׳ יוצא מחוץ לא״מ. ע״כ היה הקריאה הראשונה מן המלאך בשם ה׳ שיכנס. ואח״כ היה קריאה של חיבה ודבור מפי ה׳:

2וידבר וגו׳ לאמר. בת״כ פי׳ לאמר לישראל שרק בשבילם מדבר עם משה. ומובן שלא בכ״מ אפשר לפרש הכי אלא יש בזה עוד משמעות ומתפרש בכ״מ לפי הענין. ובירושל׳ סנהדרין פ״ב ה״ב איתא א״ר ינאי אלו ניתנה תורה חתוכה לא היה לרגל עמידה מה טעם וידבר ה׳ אל משה. ובל״ס שצ״ל לאמר. והאי לאמר מיותר ודריש שהצווי היה שיהיו המה חותכים את ההלכה וההוראה שזה נקרא אמירה. (ואין משמעות אמירה זו כמו ויאמר ה׳ אל משה. כמש״כ בקדמת העמק) וכדאיתא בש״ר פכ״ז נוקשת באמרי פיך אין אמרי אלא הוראת תורה שנאמר בני שמור אמרי וכן לאמרי הט אזנך. ובפתיחתא רבתי דאיכה עה״פ כי מאסו את תורת ה׳ צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו. כי מאסו את תורת וגו׳ זה תורה שבכתב ואת אמרת קדוש וגו׳ זה תורה שבע״פ. ובירושל׳ הנ״ל מסיים התורה נדרשת מ״ט פנים טמא ומ״ט פנים טהור מנין ודגלו וכה״א אמרות ה׳ אמרות טהורות וגו׳ מזוקק שבעתים. הרי דקרי להרבה פנים של דרשות המקרא אמרות ה׳. וע״ע בסמוך: