העמק דבר על ויקרא א:ב

1דבר אל ב״י ואמרת אלהם. האי ואמרת אליהם כפול. והראב״ע להלן כ״ג י׳ וכן הרמב״ן להלן כ״א א׳ פי׳ דבר אל ב״י שיתאספו אליך ואח״כ ואמרת אליהם. ולי נראה שזהו ג״כ אמירה מתורה שבע״פ. ונצטוה משה רבינו שמתחלה ידבר פ׳ שבכתב. ואח״כ יאמר הקבלות שהוא תורה שבע״פ. ביאור הפ׳. ואין זה תורה שבע״פ שנכלל בתיבת לאמר במקרא הקודם דשם מיירי בחידוש הלכות שלא היה משה מקובל מפי ה׳ אלא שחידש מפלפולו על פי חוקי התלמוד וי״ג מדות וכדאיתא בנדרים דל״ח. ואחרי משה בכל דור ודור. ומש״ה כתיב לאמר על כל חכמי הדור לדרוש ולדקדק להוציא הוראה. אבל כאן מיירי בהלכות שהיה משה מקובל מפי ה׳. וזה מוכרח בכל פרשה לבאר עיקרי הפרשה. והיינו דתניא במכילתא פר׳ בא רש״א כל מקום שנאמר לאמר ואמרת הוא לדורות והטעם משום דפרשה שהוא לשעה לא שייך בו כ״כ דרשות שהן תורה שבע״פ מש״ה לא כתוב בהם לשון לאמר ואמרת. ועי׳ מש״כ בס׳ שמות בפ׳ יתרו עה״פ כה תאמר לבית יעקב וגו׳ אלה הדברים אשר תדבר אל ב״י. דשם ג״כ המה שני אופנים שכתבתי אלא דשם כתיב תחלה אמירה שבע״פ ואח״כ דיבור שבכתב וכאן כתיב להיפך. וביארנו שם טעמו של דבר. ועי׳ ס׳ במדבר כ״ג ל׳ מש״כ:

2אדם. לא נמצא בכל ת״כ בדיני או״ה שם אדם זולת כאן ובפ׳ נגעים וכבר נדרש ע״ז הרבה. אכן ברבה פ׳ זו אי׳ אדם הה״ד אדם אחד מאלף מצאתי. כתיב הבן יקיר לי אפרים ביוקר אדם עומד לי אלף נכנסין למקרא כו׳ עד אחד יוצא להוראה. מבואר שדרשו הוראת שם אדם שהוא האדם המעלה המבואר בפ׳ בראשית והוא פלא. וכי הדיוט אינו מביא נדבה. והנה בפ׳ אמור כתיב איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו וגו׳. וגם שם מדייק הכתוב מבית ישראל ומן הגר בישראל. דמשמעו שהם חשובים וראוים להמנות בישראל. וביארנו שם טעמו של דבר דתכלית הבאת העולה הוא שיהא מוכשר להשיג דעת אלהים ואם אינו ראוי לכך ה״ז כמו שמתפלל תפלת נדבה ואינו ראוי לכך. אבל שם אדם לפי המדרש משמעו מצוין ביותר. וזה ודאי תמוה. ועי׳ בזוהר פרשת תזריע מה שדרשו בדיוק זה השם בפ׳ זו ויבואר עוד לפנינו:

3כי יקריב מכם. הראב״ע והרמב״ן כתבו דשיעור הכתוב הוא להיפך. אדם מכם כי יקריב אמנם ודאי לא דבר ריק הוא מה שכתוב בלשון שאינו מדויק:

4מן הבהמה. דעת המפרשים שהוא בתנאי אם יקריב מן הבהמה. אזי יהיה מן הבקר וגו׳. וגם זה אינו לפי הנגינה דהרי האתנחתא אינו על מן הבהמה אלא משמעו אדם כי יקריב מכם קרבן לה׳ יהי מן הבהמה ומפרש באיזה בהמה. מן הבקר וגו׳. וא״כ קשה והרי אפשר להקריב מן העוף. ויבואר עוד. תקריבו את קרבנכם. דרשו בת״כ מלמד שהיא באה נדבת צבור ונסתבכו הראשונים ז״ל בביאורה. רש״י פי׳ דמיירי בעולת קיץ המזבח הא אם רצו צבור לגבות ולהביא נדבה זה מיקרי קרבן שותפין. וכן כתב הרמב״ן במלחמות ה׳ ברכות פ״ג לדעת הרי״ף שכתב בזה״ל וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כו׳ והקשה בעה״מ מברייתא זו דת״כ. ויישב הרמב״ן כפרש״י ע״ש. אבל הרמב״ן בעצמו כתב בפירושו כאן בזה״ל ואפשר שנאמר שאם רצו צבור להפריש בתחלה לנדבה ויגבו אותה כאשר יגבו השקלים לתמידין ומוספין שתהיה נדבת צבור כעולת בהמה ואין בה סמיכה. וכ״ז שיתנדבו בו רוב ישראל היא נדבת צבור כו׳ והיא העיקר עכ״ל. ובאמת יש להקשות לפרש״י דמיירי בקיץ המזבח שבא מתרומת הלשכה. חדא שאם היה הדרש מיירי בקיץ המזבח ועלה תני׳ בברייתא דת״כ שאין צבור מביאין עוף נדבה. א״כ יקשה בשבועות די״ב ב׳ דדרש רב נחמן בר״ח אין מקיצין בעולת העוף. אמר רבא הא בורכא א״ל רנב״י לרבא מאי בורכתא כו׳ דאמר רב שימי בר אשי מותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בצבור. ופרש״י דתניא בת״כ והקריב מן התורים היחיד מביא עוף ואין הצבור מביא עוף. ואי באמת מיירי בקיץ המזבח נימא בפי׳ מתניתא היא בת״כ אלא ודאי עיקר הברייתא לא מיירי בקיץ המזבח. ותו הרי תניא עוד בת״כ פ״ג ד״א את קרבנכם ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביא. ואין בזה ביאור נכון אם לא דמיירי שבא בנדבה בעלמא וקמ״ל שאינו בא מתה״ל אלא בגבוי ומכיסם כמו של יחיד. ואחר שכן קשה טובא דברי הרי״ף ז״ל. ואין דבר נעלם מרבינו הרי״ף ז״ל. אלא נראה ענין הפרשה הוא. דהנה כשהיחיד נצרך לתפלה על איזה צרה ר״ל וכדומה היה מביא עולה. ומתפלל אחר הודוי ורצוי דמים. כמש״כ בפרשת אמור בפ׳ איש איש מבית ישראל וגו׳ וע״ז נאמר לרצונכם כמש״כ שם. אבל אם הצבור צריכין לתפלה מביאין קרבן עולה ומתנין ליחיד שיביא כדין עולת יחיד והוא יתפלל עליהם. וכן היה בשמואל הנביא א׳ ח׳ כשבקשו ממנו אל תחרש ממנו מזעוק אל ה׳ וגו׳ ויקח שמואל טלה חלב אחד וגו׳ ואח״כ ויזעק שמואל אל ה׳ בעד ישראל. וכן היה בבית שני בתענית דכ״ג בחוני המעגל שאמר להם הביאו לי פר הודאה. ופרש״י להתודות עליו ועשה לו סמיכה והביאו שלמים. [והא שפרש״י שהיה שלמים ולא פי׳ שהיה עולה שהצבור מביאין. נראה משום שדייק פר הודאה משמע שהפר מסוגל לזה הקרבן והיינו תודה וכמש״כ בס׳ במדבר ט״ו ח׳]. הא למדנו שהצבור מביאין ומוסרין ליחיד שהוא גדול הדור להביא כמו יחיד. ונמצא דענין קרבן נדבה דומה לתפלת ש״ע בזה״ז שבזמן שאיזה יחיד נצרך לדבר להתפלל לה׳. אם הוא בר הכי שמבין ענין תפלה לעמוד לפני ה׳ ה״ז מתפלל לעצמו. וכבר מבואר בב״ר פ׳ נ״ג יפה תפלת החולה לעצמו יותר מכל. ואם לאו בר הכי הוא ילך אצל חכם כדאיתא בב״ב דקט״ז. והטעם הוא דתפלת ת״ח מתקבל יותר וכדאיתא במס׳ עבודת כוכבים ד״י מי שלומד תורה בלילה חוט ש״ח משוך עליו ביום שנאמר יומם יצוה ה׳ חסדו ובלילה שירה עמי. וסיפיה דקרא תפלה לאל חיי פי׳ במה נמשך עליו חוט ש״ח שנתקבל תפלה לאל חיי. אבל מכ״מ אין היחיד הולך ליחיד שבדור אלא לאיזה אדם חשוב שבעירו וכדומה. משא״כ אם צורך כל ישראל הוא מעמידין בתפלה אדם מסוים בדור כידוע בפרקי דחסידי לענין תפלה לחוד. וכך היה ענין קרבן נדבה בזמן הבית שמתפללין עליו. וא״כ מתפרש הכתוב שאנו עומדים בו. אדם שהוא מיוחד שבדור. וכלשון מ״ר שעליו נאמר אחד מאלף מצאתי כי יקריב מכם. שהוא יקריב קרבן יחיד משל צבור. אזי יהיה דוקא מן הבהמה. ולא מן העוף והיינו דדרשו בת״כ קרבנכם שהיא באה נדבת צבור. פי׳ שהצבור מגבין ונותנין ליחיד להקריב ומיקרי קרבן יחיד לדין סמיכה וכדומה ומכ״מ מיקרי קרבן צבור. וכיב״ז איתא בירושלמי יומא פ״א מלואים מה היו קרבן יחיד או ק״צ מן מה דכתיב ויסמכו אהרן ובניו וגו׳ הדא אמרה קרבן יחיד והתניא ק״צ א״ר אידי נתנדבו צבור ומסרו להם. וה״נ לדורות בעת הצורך. והיינו דתניא ממקום שהיחיד מביא משם הצבור מביאין שאין מביאין מתרומת הלשכה אלא כל אחד מנדב מכיסו. ובמס׳ שבועות הנ״ל למדו מזה שה״ה אין מקיצין בעולת העוף כמו שאין עולת העוף באה מנדבת צבור ה״נ מותרות תרה״ל. שהרי היא גם כן משל צבור אלא שאין בה סמיכה כלל :