העמק דבר על ויקרא יג:ב

1אדם וגו׳ והיה בעור בשרו לנגע צרעת. אין הלשון מדויק והכי מיבעי אדם כי יהיה בעור בשרו נגע צרעת שאת או ספחת או בהרת והובא וגו׳. שהרי שאת או ספחת או בהרת היינו נגע צרעת. אבל הענין דלא נקרא נגע בלשון הכתוב אלא שיש בו סימני טומאה הא בל״ז אע״ג שהיא צרעת מכ״מ אינו נקרא נגע בל״ת וכדאי׳ בפי׳ בנדה די״ט נגע טהור מי איכא וכ״ת כולה הפך לבן ההוא בוהק מיקרי. והכי מוכח מגוף המקרא להלן י״ד ל״ה כנגע נראה לי בבית. וידוע הדרש שאפילו הוא חכם לא יגזור לומר דבר ברור שהוא נגע אלא כנגע. ואי איתא דאפילו נגע טהור ה״ז נגע הרי יכול לומר נגע נראה לי. אלא ברור שאין זה נגע . והנה כבר פי׳ בזוה״ק כאן דאדם משמעו חשוב. וכמש״כ ר״פ ויקרא בשם המ״ר. והוסיף בזוה״ק לפרש דבשביל שהוא ת״ח חש הקב״ה לעשות לו כפרה. ובזה נבוא לביאור הכתוב. דבברכות ד״ה אי׳ דרמי נגעים אנגעים אי הווין כפרה או לא ומסיק הא לן והא להו. ופרש״י דבא״י שטעון שלוח מחנות אינו יסורין של אהבה ובבבל שאין טעון שלוח הוי מזבח כפרה ויסורין ש״א. וע׳ בתוס׳. ולי קשה טובא דא״כ דהברייתא דתניא כל מי שיש בו אחד מד׳ מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח כפרה. מיירי בבבל במקום שאין נוהג דינו טומאה. וקשה א״כ למאי דייק התנא ד׳ מראות נגעים. ותו הרי סתם ברייתא מיתני בא״י. אלא נראה להיפך דמצות שהמצורע נוהג בם הוא עיקר המכפר. כמש״כ בה״ג לענין אבל ומוחרם וכ״כ הרא״ה בס׳ החינוך לענין צרעת. ולפי״ז הוא להיפך דבא״י ובד׳ מראות הללו שנוהג בם דיני מצורע המה מזבח כפרה משא״כ אם לא הגיעו לידי כך או בבבל אינן יסורין ש״א (א). מעתה הכי ביאור המקרא. אדם שהוא ת״ח כי יהיה בו שאת או ספחת או בהרת אזי והיה לעור בשרו לנגע צרעת. היינו לסימני טומאה שיהיו נקראים נגע. משא״כ הדיוט שיש בו שאת או ספחת וגו׳ לא יגיעו לסימני טומאה כלל. זהו על דעת מדרש זוה״ק הנ״ל. וי״ל עוד בא״א קצת דגוף הצרעת ומכאובה בא על חטא לשה״ר וכדומה. אבל עונש השלוח חוץ למחנה ובזיון של פריעה ופרימה בא על חטא חה״ש מדה כנגד מדה. מש״ה אדם שהוא ת״ח שחטא בלשה״ר וכדומה שמביא לידי צרעת הרי מלבד החטא הוא מחלל ש״ש מש״ה והיה בעור בשרו לנגע צרעת המטמא. וע׳ מש״כ בספר במדבר כ״א כ׳: