העמק דבר על ויקרא כד:טז

1ונוקב שם ה׳. דעת הרמב״ם דמיירי בשם המתברך. ובזה לכ״ע אין חייבים אלא על שם המיוחד אפילו לר״מ. ויש בזה ג״כ מחלוקת בביאור שם המיוחד. דרש״י ורמב״ם ס״ל דשם אדני בכלל שם המיוחד. ולא כן דעת הרמ״ה וש״מ. ותלי׳ בפי׳ המשנה שבועות פ״ד דתנן באדני ביה בשדי כו׳ אי נימא כונת המשנה הא דתנן בי״ה היינו הויה מוכח דשם אדני דומה להוי׳ ואי נימא בי״ה היינו שם י״ה לבדו מבואר דלא חשיב אלא שמות שאינן מיוחדין ואדני בכלל:

2כגר כאזרח וגו׳. פי׳ כאן הכתוב שאין נ״מ ומהא דאסמיך להורג נפש מישראל למדנו בזה דשני ענינים אלו סמוכים לעד לקיום העולם. וכמו דאיש מישראל הנושא צלם אלהים נותן קיום לעולם ומש״ה ההורגו ח״מ ה״נ הזכרת שם ה׳ נותן חיות לעולם וכדכתיב בכל המקום אשר אזכיר וגו׳. וזהו כבודו של הקב״ה. וכשבא אדם ומקלל מהפך הזכרת שם ה׳ לרועץ ה״ז כמו הורג נפש מישראל שגם הוא מאבד קיום העולם. והנה היה מקום לחשוב שאינו דומה הרושם שעושה שם המפורש בשעה שיוצא מפי כה״ג בעזרה ליוצא מפי אדם קל הערך או כשהוא עומד בשוק וא״כ המגדף ג״כ יהי נחלק שמו ולא כל הנושא את שם ה׳ ומברכו יהא במיתה ומש״ה היה מקום להקל בעונש זה המגדף שהיה בן איש מצרי. וגם הרי היה עומד במחנה ולא בעזרה וא״כ גם אם היה מזכירו לברכה לא היה מקיים העולם כ״כ מש״ה גם בנקבו שם לא יומת. ע״כ פי׳ הכתוב כגר כאזרח שהוא נכבד:

3בנקבו שם. אחר שפירש השם והיה בזה מקום לעשות איזה רושם חיות לעולם. והוא הפכו לרועץ יומת. והדרש בנקבו שם. היינו מקלל שם בשם. ובשם המברך הוא דפליגי ר״מ וחכמים כמש״כ לעיל בשם הרמב״ם. [והכי מדויק לשון המשנה שבועות פ״ד המקלל בכולן ר״מ מחייב וחכמים פוטרין. ולא המקלל את כולן. ולא כתיו״ט שם]: