העמק דבר על במדבר ד:ו

1ונתנו עליו כסוי עור תחש וגו׳. יש להתבונן על שנוי הכסוים ואופני הקיפול שבין כ״א וא׳. ובל״ס שכ״ז מיד ה׳ עלינו להשכיל על תכונת כל כלי שרת שראוי להיות כן. והנה ראשית השנוי הוא בארון הקודש. שבכל כל״ש היה בגד תכלת למטה וכסוי עור תחש מלמעלה. ובארון הקודש להיפך. והענין דבגד תכלת מורה על הנהגה למעלה מן הטבע כעין כסא הכבוד. ועור תחש נעשה לשמירה בדרך מחול וגשם וכדומה. מעתה נבין דכל כלי שרת כל א׳ מורה על פרט כמו השלחן על מלכות והמזבח הפנימי על כה״ג כדאיתא ביומא פ׳ בא לו לענין הזירים שעליהם. והמנורה על כח פלפולה ש״ת כמש״כ ר״פ תצוה ובפ׳ אמור וכל אלו אף ע״ג שמקורם למעלה בקודש ובהשגחה פרטית על כל מתנשא בישראל. מכ״מ לפי הנראה לעין אדם באו בהשתדלות האדם להגיע לכך. מש״ה הבגד תכלת למטה ועור תחש למעלה משא״כ הארון להיפך כליל תפארתו נגלה לעין כל שהוא למעלה מטבע אנושי והארון נושא את נושאיו. מכ״מ גנז הקב״ה גם בו הליכות הטבע עד שמכ״מ היה נישא ביד אנשים מש״ה בא עור תחש למטה ובגד כליל תכלת למעלה:

2ושמו בדיו. כבר ביארו התוס׳ יומא דף ע״ב א׳ דלא ששמו ממש. שהרי כבר היו הבדים עליו אלא משום שהיה בעמידה הבדים יוצאים למזרח ובולטין בפרכת כשני דדי אשה. ובשעת המסע התקינו שיהיו יוצאים משני הצדדים בשוה. זהו כוונת התוס׳ וגו׳ מש״כ בס׳ שמות כ״ה י״ד ט״ו: