הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית נט

1יציאה והויה

2״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום - וכו׳ - ויאמר אלקים יהי אור - וכו׳ - ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״.

3א. מקיש הויה ליציאה.

4יש לנו שתי מסכתות בש״ס העוסקות ביחוד בעניני נשואין וגירושין: קדושין וגיטין, וראו זה פלא, שרבי סידר קדושין אחרי גיטין, אף על פי שלכאורה במעשה באים כמובן הקדושין קודם גיטין, מפני שגם המקרא הקדים את הגירושין להקדושין וכתב ״ויצאה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר״.

5וחז״ל (קידושין מח, א) קבעו מזה כלל גדול ש״הויה ליציאה מקשינן״, שזאת אומרת, שמיציאה אנו יודעים את אופן ההויה.

6ובכן אם כי במעשה ההויה קודמת ליציאה, הנה בהלכה היציאה קודמת להויה.

7ואמנם באמת כך הוא טבע האנושי, שמרגיש את ההויה רק אחרי היציאה.

8מי שאינו מאבד את מעותיו אינו מרגיש כלל שמחה בלבבו מזה שיש לו, אבל המאבד ומוצא הוא שמח על זה כמוצא שלל רב בהיות שההויה באה לו אחרי היציאה.

9והאשה, כשהיא בביתו של אישה הראשון, הנה לפעמים שאינה מרגשת כלל באשרה ובשביל כך אינה מוצאת חן בעיני בעלה, אבל אחרי שיצאה מביתו, אז כש״והיתה לאיש אחר״ אז היא מרגשת את טעם ההויה מתוך היציאה.

10אבל באמת גם ההויה הראשונה, הזיווג הראשון, הנה הנמוק העיקרי הגורם לכך הוא הרגשת היציאה, ההרגשה של ״לא טוב היות האדם לבדו״ ובלי הויה הנהו יוצא מחוץ למחנה בדד וגלמוד, חלוש ונעזב, ובכן מקיש הויה ליציאה, כי מתוך היציאה הוא בא לידי הויה.

11ב. בכל ההויה שבעולם היציאה קודמת.

12ואמנם שבתי והתבוננתי, כי דבר זה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו. כי בכל ההויה שבעולם הזה, בין בהויה החומרית ובין בהויה הרוחנית, אנו רואים את ההויה הבאה והמסתעפת מתוך היציאה, את החיוב הבא מתוך שלילה, את הלאו הקודם להן, את הסתירה הקודמת לבנין, או בלשון התורה, את התהו ובהו הקודמים לה״אור כי טוב״.

13הזרע הנזרע באדמה מתחיל לצמוח רק אחרי שנרקב וכלה לגמרי מקודם, ומהשכבת זרע שבכל בעלי החיים והאדם בכלל מתחיל הולד להתרקם רק אחרי שהטיפה נסרחת ונפסדת לגמרי, והאפרוח מתחיל להתהוות רק אחרי שהביצה עוברת ובטלה מן העולם.

14וכמו כן הוא בפעולות בני האדם על האדמה, שתמיד בא הבנין אחרי הסתירה, וכשאדם מתחיל, למשל, לבנות לו בית הוא מוכרח מקודם לעקור לסתור ולשבר, לעקור עצים ולסתור ולשבר אבנים ומתכת, וכהאי גוונא בכל פעולותיו הנעשות תחת השמש, ולא לחנם הקדים קהלת (קהלת ג׳:ג׳) את ה״עת לפרוץ״ לפני ה״עת לבנות״, את ה״עת לקרוע״ לפני ה״עת לתפור״, ואת ה״עת להשליך אבנים״ לפני ה״עת כנוס אבנים״.

15ולא רק בעולם המציאות, אך גם בעולם המחשבה והרעיון אנו מוצאים שהיציאה קודמת להויה.

16כי הנה הסיבה והמקור לכל החידושים שבעולם היא הפליאה, ״נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד״. אלפי שנים חלפו ועברו מימי אדם הראשון ולא נודע להם לבני אדם שיש כח המושך בכל הטבע כולו, עד שבא אותו האיש ונויטן שמו והמציא זאת על ידי הפליאה שעמד עליה, מדוע התפוח נופל לארץ ולא לשמים, ומדוע לא המציאו זאת הדורות הקדמונים? מפני שלהם היה הדבר הזה פשוט בתכלית הפשטות, כי איך יתכן אחרת, איך אפשר שהתפוח לא יפול לארץ?

17וכמו כן הוא בכל החידושים שהשכל האנושי מחדש בכל יום ויום ובכל רגע ורגע, שראשית כל באה הפליאה והתמיהא, הקושיא והתיובתא.

18ולא רק בחכמות העולם, אך גם בחכמת התורה גם כן אנו רואים את האופן הזה. הגמרא מתחלת כמעט תמיד באיזו קושיא, באיזו סתירה בין משנה למשנה או בין רישא לסיפא או באיזו ספיקא ובעיא ומזה מסתעפת כל השקלא וטריא, עד שבאים להמסקנה הנכונה, והתוס׳ מתחיל תמיד ב״אם תאמר״ כי רק על ידי זה ברור ההלכה.

19וכבר פירשו חכמי האמת בזה את הכתוב ״והחכמה מאין ימצא״, כי רצה לומר שכל מציאת החכמות הוא מאין ואפס, וגם כי השם ״חכמה״ גופא מרמזת על ״כח-מה״, כלומר, שכל החכמות באות לאדם מכח-מה, מהכח והכשרון שניתן לו מאת החונן לאדם דעת לשאול על כל דבר ודבר ועל כל הופעה והופעה שבבריאה ובטבע ״מה״ מהותו של הדבר, מה הסיבה שגרמה לכך וכדומה וכדומה, ומזה הוא בא לדרישה וחקירה לחקור עמוק עמוק עד מקום ששכלו מגיע, ומתוך כך מתגלים לפניו חדושים רבים והמצאות לאין חקר.

20ושוב אנו רואים את ההויה הבאה מתוך יציאה, את החיוב הבא מתוך שלילה.

21ולא עוד אלא שמקור כל התרבות האנושית, מה שקוראים לזה בלע״ז ציויליזציה, הוא שוב ביציאה, בשלילה, כי כבר הראו רבים וכן שלמים, שאם אנו רואים באירופה תרבות יותר גבוה מבאזיה ואפריקה, הוא מחמת שצרכי בני אדם מרובים יותר בכאן, באירופה, מבשם, מבשאר המקומות הנ״ל, על ידי האקלים הקר ושאר תנאי המקום הגורמים לכך שעל האדם לחפש יותר אמצעים לקיומו, ומתוך הצורך וההכרח הוא מוכרח לעמול בשכלו על זה וזהו יסוד התרבות.

22ומנקודת השקפה זו אמרו חז״ל (סנהדרין קא, א) ״חביבין יסורין״ ויש ״יסורים של אהבה שנאמר כי את אשר יאהב ד׳ יוכיח״, וכל שהקב״ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר ״וד׳ חפץ דכאו החלי״ (ברכות ה, א), כי כאמור כל עיקר התרבות האנושיות בא ממקור היסורין שבאדם.

23ובאמת רמז על זה כבר קהלת באמרו (קהלת א, יח) ״ויוסיף דעת יוסיף מכאוב״ ואין כוונתו לומר רק שהמכאוב הוא מסובב מהחכמה, אך שזהו גם כן הסיבה להחכמה כנ״ל.

24ובכן גם עצם התרבות הנה מקורו הוא הויה הבאה מתוך יציאה, בנין הבאה מכח הסתירה.

25ג. גם ההכרה האלקית באה אלינו מכח שלילה.

26ועל כל הנ״ל יש עוד להוסיף את יסוד החידוש של הרמב״ם ב״מורה נבוכים״, כי גם את האלקות אין אנו יכולים להבין מתוך חיוב אך מתוך שלילה, כלומר, אי אפשר לנו לתפוס בשום אופן בשכלנו את מהותו של השם כפי שהוא באמת במציאות, אלא רק מה שאיננו, ובאמרנו למשל ״הגדול הגבור והנורא״ וכדומה, חלילה וחלילה לתפוס הדברים כפשוטם, אלא שנחוץ להבינם בדרך שלילה כי על כל פנים איננו קטן חלש וכדומה, ואנו אומרים באני מאמין רק ש״הקב״ה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל״, וגם זאת כי אחרי כל ההתפלספות וההתעמקות בזה הנה ״תכלית הידיעה שלא נדע״.

27באופן שגם בזה, בחקירת האלקות הנה היציאה קודמת להויה, ורק מתוך היציאה אנו מבינים את ההויה.

28בקיצור, גם בזה ״מקיש הויה ליציאה״, את כל ההויה אנו מבינים מתוך היציאה, ולבסוף לא נשאר לנו באמת רק יציאה ״תכלית הידיעה שלא נדע״.

29ד. הערב קודם להבוקר בכל דבר.

30וכשאמרה התורה ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו׳ ויאמר אלקים יהי אור״. הנה זה כולל כל מה שנעשה תחת השמש, כי בכולם אנו רואים, כאמור, את ההויה הבאה מתוך היציאה, את החיוב הבא מכח השלילה, או, בלשון התורה של מעשה בראשית, את האור הבא מתוך החשך.

31וזה שאמר קהלת (ב, יג) ״וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך״, כי כל החכמה באה רק מן הסכלות, שמקודם על האדם להעשות לסכל ולשאול שאלת תם ״מה זאת״, ורק אז ומתוך זה הוא בא לידי חכמה להבין דבר לאשורו, אבל כשלא יהיה סכל אז לא יבוא לעולם לכלל חכמה, כי כל החכמה כאמור באה להאדם רק מתוך הספק שנתעורר בקרבו מקודם ״כיתרון האור מן החשך״ כשם שכל האור בא רק מתוך החשך, כאמור, שכל המציאות באה רק מכח ההעדר שמקודם.

32וזהו ״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״, שהערב הוא קודם הבוקר, והלילה קודם להיום והיום הולך אחרי הלילה, שזהו, כאמור, הסך הכל של כל הדברים הנעשים תחת השמש שמתוך התהו ובהו אנו באים לידי אורה, וכדברי חז״ל בריש ברכות ״מאי שנא דנקט דערבית ברישא? יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר״.

33ה. היצר הרע קודם להיצר טוב.

34ולא לחנם מוסיפים חז״ל על הכתוב הנ״ל את הדברים האלה ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך אלו מעשיהם של רשעים, ויאמר אלקים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים״ (בראשית רבה פ״ג, ח), כי ראו זה דבר פלא, כי גם בזה, במעלת הצדיקים לגבי הרשעים, אנו רואים גם כן את ההיקש של הויה ליציאה, את האור הבא מתוך החשך, כי היצר הרע קדם תמיד להיצר טוב, כידוע, ובשביל כך נקרא היצר הרע ״מלך זקן וכסיל״ (קהלת ה, יג), וגם להצדיק אי אפשר לבוא למדרגתו, מדרגת הצדיק, רק אחרי שהוא נלחם עם יצרו וכובשו, ובכן הוא שוב חיוב הבא מכח שלילה, אור הבא מתוך החשך, כי כדי לנצח את השונא בנפש, אי אפשר רק למי שהוא בקי בכל תכסיסי מלחמה של שונאו זה, וכך על הצדיק להיות בקי בכל תהלוכות הרשעים, באופן שגם בזה הנה התהו ובהו קדם להאור. ולא עוד אלא שהאור גופא בא מתוך התהו ובהו שסללו לפניו את הדרך.

35ומנקודת השקפה זו אמרו חז״ל ״במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד״ (ברכות לד, ב), כי אחרי שהאור בא מכח החשך הנה באותה המדה שהחשך נתחזק מקודם, באותו המדה גדל כחו של האור הבא אחריו.

36וזהו שאמרו חז״ל על הכתוב ״אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים כך אתם כשאפילה לכם אני עתיד להאיר לכם״ (מדרש תנחומא סימן א), כי, כאמור, היום שהבוקר בא בו אחרי הערב הוא מורה דרך לתשובה, והוא אומר לנו ש״במקום שבעלי תשובה עומדים״ וכו׳.

37ו. ההבדל בין השמים והארץ שבאדם.

38״בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תהו ובהו״ וכו׳, אבל על כל פנים רק הארץ היתה תהו ובהו ולא השמים, רק בארץ בא האור אחרי החשך, אבל בשמים לא היה כלל חשך מעולם.

39ובאדם יש חלק ארצי וחלק שמימי, ועוד יותר: באדם יש חלק אלקי ממעל, חלק אלקי ממש, שגם השמים כלא נחשבו לנגדו, ״בצלם אלקים ברא אותו״.

40ועל כן למרות מה שפרטנו למעלה את כל מפעלות בני האדם, שהולכים הכל בהסדר של אור הבא מתוך החשך, של היקש הויה ליציאה, לא נאמר שזה באמת כל האדם.

41כי זולת זה הרי יש בו עוד, כאמור, החלק אלקי ממעל.

42ומלבד חכמה ובינה יש בו גם נבואה, ומלבד צדיקים יש בו במין האנושי גם קדושים.

43החכמה כמו שאמרנו למעלה גם היא באה מהאין ״כח-מה״ בלשון חכמי האמת, אבל כל זה רק בחכמה שבאה בדרך אנאליזי, ולא כן בנבואה שבאה בדרך האינטואיצי.

44הידיעות שקונה לו האדם בדרך חכמה הן, כאמור, רק אחרי הפליאה, אחרי הספק והנבוך, אבל לא כן הנבואה שבאה דוקא בהארה אלקית פתאומית, על החכמה נאמר (מגיטלה ו, ב) ״לא יגעת ומצאת אל תאמין״, אבל הנבואה באה דוקא בהיסח הדעת ואפשר לנביא שיהיה ״שתום העין ומחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים״, ויש נביאים שלא נבאו אלא דוקא בלילה כשהיו שוכבים, ו״מיום שחרב ביהמ״ק נטלה נבואה מן הנביאים ונתנה לשוטים ולתינוקות״ דוקא (בבא בתרא יב, ב).

45כי זהו ההבדל בין אור של עולם התחתון ובין אור של עולם העליון, בין ״אתערותא דלתתא״ ובין ״אתערותא דלעילא״.

46וזהו גם כן ההבדל בין הצדיק ובין הקדוש. אצל הצדיק כאמור סוף סוף היצר הרע קדם להיצר טוב, אבל אצל ״הקדוש״ אין כלל יצר הרע במציאות, ועל כן לפי דעת רבי חיים כהן אפשר לכהנים לטמאות למת קדוש באמת כמו לרבנו הקדוש או לקדוש כמו ר״ת [עי׳ תוס׳ כתובות קג, ב ד״ה אותו היום שמת רבי].

47כי הצדיק בא לאהבת ד׳ או ליראת ד׳ מתוך חשבון הנפש, והקדוש אינו זקוק כלל לחשבון אך אהבתו ויראתו את ד׳ באות מתוך הרגשת עצמותו גופא, הרגשת חלק אלקי שבו גופא ובאהבת עצמו גופא כבר יש בזה אהבת ד׳.

48החכם החוקר בא לידיעת ד׳ מתוך שלילה, כמו שכבר הביאנו מה״מורה נבוכים״, אבל הקדושים אשר בארץ המה יודעים את ד׳ לא מתוך שלילה אלא מתוך חיוב, לא מתוך ״יציאה״ אלא מתוך ״הויה״, והמה ממשמשים את האלקות ממש באצבע ואומרים ״זה אלי ואנוהו״.

49וכל ישראל המה בני נביאים ו״ישראל קדושים הם״, בכולם יש נצוץ של קדושה במדה מרובה או מועטת, ולכל עדת ישראל אמר הקב״ה ״קדושים תהיו כי קדוש אני ד׳ אלקיכם״ (ויקרא יט, ב).

50ועי׳ מה שכתב הרח״ו ז״ל בשער הקדושה ובהסברת הרב בעל ה״תניא״, ד״לכל איש ישראל אחד צדיק ואחד רשע יש שתי נשמות דכתיב ונשמות אני עשיתי, שהן שתי נפשות נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, וכדכתיב כי נפש הבשר בדם היא וממנה באות כל המדות רעות - וכו׳ - וגם מדות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם - וכו׳ - ונפש השנית מישראל היא חלק אלקי ממעל, כמו שכתוב, ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי וכמו שכתוב בזהר ״מאן דנפח מתוכיה נפח פי׳ מתוכיותו ופנימיותו״ (מובא בספר הקנה).

51ובכן יש שגם המדות טובות והמעשים טובים שהאדם עושה מקורם הוא מצד נפש הקליפה מ״קליפת נוגה שיש בה גם כן טוב והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע״, ומכל שכן, שבחכמה יש בודאי חלק גדול מנפש החיונית, או, בלשון המקובלים, מצד נפש הקליפה.

52אבל לא כן הנבואה והקדושה שאלו באות רק מחלק הנשמה, הנשמת חיים שבאדם, החלק אלקי ממעל.

53ולכשנרצה נוכל לכלול את כל אלו הדברים בכלל אחד: הנה הקב״ה ברא את עולמו יש מאין, אבל הוא יתברך בעצמו הוא יש מיש, ובכן כל מה שהאדם בורא ויוצר מצד חלק העולם שבקרבו, הנה ה״אין״ קדם בזה להיש, אבל כל מה שהאדם בורא ויוצר מצד החלק האלקי שבקרבו, בזה יש רק ״יש״ לבד, בזה אין ההויה באה מתוך היציאה, אלא ההויה באה מתוך הויה.

54כי רק ״והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום״ גם אחרי בריאתה, אבל לא השמים, ומכל שכן אותו החלק אלקי ממעל ששם יש רק אורה ונהורא אין-סופית בלי ראשית ובלי תכלית.

55ז. ההבדל בין ה״מעת לעת״ של חולין ובין ה״מעת לעת״ של קדשים.

56״ויהי ערב ויהי בקר יום אחד״, וכאמור שמזה אנו למדים שהיום הולך אחרי הלילה, אבל כל זה בחולין ולא בקדשים, ששם להיפך הלילה הולך אחרי היום.

57ובכלל חולין אנו מבינים גם כן את המצוות כמו מצות שבת, ויום טוב וכדומה שבכולן הלילה הולך אחרי היום, אבל בהמצוות המיוחדות בקדשים ילפינן מדכתיב (בפ׳ צו) ״ביום קרבנו יאכל״ וכתיב בתריה ״לא יניח ממנו עד בקר״, ששם הלילה הולך אחרי היום.

58ומה מתאים הדבר לדברינו, כי בחולין גם בחכמות וגם המעשים טובים יונקים את יניקתם מהעדר, מהשלילה ומהיציאה, והחכמה באה מהסכלות והיצ״ט מהיצה״ר, ובזה הלילה הולך אחרי היום, אבל חלק הקדשים שבאדם, החלק אלקי ממעל שבקרבו זהו כבר קדשים מקדשים, יש מיש, חיוב מחיוב, מציאות ממציאות, הויה מהויה, שם ההתחלה גופה מתחלת מהיום.

59ח. הרבה יש ללמוד מהיציאה על הויה.

60אכן על כל פנים לאנשים פשוטים כמונו שבאופן היותר טוב נשמתנו יונקת מקליפת נוגה, מסוד ״עץ הדעת טוב ורע״, הנה ראוי ונכון מאד להתבונן תמיד על ה״מקיש הויה ליציאה״ וללמוד מתוך היציאה שלנו על ההויה שלנו.

61ומי לנו גדול מיעקב אבינו בחיר האבות, שגם הוא התאונן על זה כמו שאמרו חז״ל על הכתוב ״עם לבן גרתי״ שהכוונה ״עם לבן גרתי ותרי״ג מצוות שמרתי ולא למדתי ממעשיו כלום״ (מובא ברש״י על הפסוק), שלכאורה אם שמר תרי״ג מצות בודאי שלמרות מה שתרי״ג מצוות שמר, עדיין הוא מצטער על זה שלא למד ממעשיו של לבן להיות זהיר במצות במסירות כזו כמו שלבן מסור להעברות.

62ואמנם לפעמים הרבה על היצ״ט ללמוד מוסר השכל מהיצה״ר.

63היצה״ר נקרא ״מלך זקן וכסיל״, ואמנם זהו היחוס שלו. ראשית כל הוא בבחינת מלך ו״אי אמר מלכא עקרנא טורא עקר ולא הדר ביה״ (בבא בתרא ג, ב), כלומר, המלך נזהר שיעמוד בדבורו, ואם החליט פעם אחת לעשות איזה מעשה לא יחזור מזה בשום אופן אף אם קשה לו הדבר מאד, וכך הוא גם כן דרכו של היצה״ר. שנית הוא בבחינת זקן, שכבר קנה לו הרבה נסיונות ו״אין חכם כבעל נסיון״, והוא נגש לכל הבריות בנסיון רב. ושלישית הוא כסיל וגם זהו לשבחו ולא לגנותו, הוא אינו מרבה בקושיות ובשאלות תם, אינו מתחכם הרבה ואינו דורש במופלא הימנו.

64וכמובן, שחילופיהם ביצ״ט שהוא הדיוט, נער וחכם, וכולם, אף ה״חכם״ שבו, הוא לגריעותא ולא למעליותא, וכשאנו מחליטים כבר לעשות איזו מצוה, הנה מפני קול של עלה נדף אנו נסוגים אחור, וכשאנו עושים את המצוה אנו עושים זאת בלי נסיון מקודם, בלי סדר ומשטר, ולבסוף בזה הנה ״כולנו חכמים״ להקיף את היצר טוב בשאלות ותיובתות כתנור של עכנאי.

65בקיצור, מה טוב היה שלכל הפחות נקיש את ההויה ליציאה, לעבוד את השי״ת לכל הפחות בהתלהבות כזו שאנו עובדים לפעמים להשטן ולהיצה״ר שבקרבנו.