הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית ס

1הלבנה וכנסת ישראל

2״ויעש אלקים את שני המארת הגדולים, את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה.״

3״ר׳ שמעון בן פזי רמי, כתיב ויעש אלקים את שני המארת הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן? אמרה ירח לפני הקב״ה, רבש״ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, אמר לה לכי ומיעטי את עצמך, אמרה לפניו, רבש״ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי? אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה - וכו׳ - זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים - וכו׳ - זיל ליקרו צדיקי בשמיך - וכו׳ - חזייה דלא קא מיתבא דעתה, אמר הקב״ה, תבא כפרה עלי על שמיעטתי את הירח״ (חולין ס, ב).

4א. כנסת ישראל נמשלה ללבנה.

5אמנם את כל הוכוח שבין הלבנה ובין רבש״ע לא שמע שום ילוד אשה מעולם, ורק מפי הקבלה אנו יודעים זאת, אבל אצל כנסת ישראל הנמשלה ללבנה אנו רואים את אותה האגדה בעינינו ממש.

6כנסת ישראל נמשלה ללבנה ומדוע?

7השמש הוא המאור הגדול והלבנה הוא המאור הקטן, ואין הלבנה נקראת המאור הקטן רק בערך יחסי, ביחס לגבי השמש המאור הגדול, אלא מפני שהיא קטנה בעצם מהותה על פי הכלל שכללו לנו חז״ל ״גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן, קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול״ (בבא מציעא יב, ב), והלבנה הלא כל המאור שלה משל אחרים הוא בא, משל השמש שממנה היא מקבלת שפע אורה. להלבנה אין לה משלה כלום ולחסדי השמש היא זקוקה תמיד, ויחס הלבנה לגבי השמש הוא יחס של מושפע לגבי משפיע, וכשהשמש מתקצפת כרגע בא תיכף לקוי הלבנה.

8וכנסת ישראל נמשלה ללבנה לא רק מפני שאנחנו הננו ה״מעט מכל העמים״, כי אמנם יש עוד עמים יותר קטנים ופעוטים ממנו, אבל כל העמים גם כשהם קטנים בתכלית הקטנות המה גדולים בכל זאת מפני שסוף סוף המה סמוכים על שולחן עצמם, ואינם זקוקים לחסדי אחרים, על אדמתם המה יושבים ועל כחותם ועוצם ידם המה נשענים. אחת היא האומה הישראלית, שגם כשהיא גדולה מאד במספר היא קטנה, הקטנה מכולן, מפני שהיא סמוכה זה כאלפי שנים רק על שולחן אחרים ומצפה תמיד רק לחסדי זרים.

9אנחנו הננו האומה היחידה שאנו מתפללים בכל שבת ושבת ובכל ימי דפגרי, ״מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלבו ובלב כל יועציו ושריו רחמנות״, והאם יש עוד אומה בתבל, שכל קיומה יהיה תלוי ברחמנות של אחרים?

10ומה עלובה היא אותה האומה שמשבת לשבת היא צריכה להושיט את ידה לבקש רחמים.

11כל האומות יושבות על אדמתן מכח מדת הדין, ואילו אנחנו אין לנו זכות הקיום זולת מדת הרחמים של המלכים ויועציהם.

12ב. מנהג של תפלת יום כיפור קטן.

13ואמנם מנהג ישראל תורה לבוא בתפלות ותחנונים לפני אלקי ישראל בכל ערב ראש חודש כמו ביום הכפורים, זוהי תפלת יום כפור קטן, מפני שכשהיהודי רואה את הלבנה מתעוררות בקרבו מחשבות נוגות ועצובות עד למאד, כי גורל הלבנה גורלנו אנו, ומזלה היא מזלנו, והלבנה כמו קורצת אלינו ואומרת: כמוכם כמוני.

14ואם כי בכל חודש וחודש אנו רואים את הלבנה במולדה, אבל עלובה היא הלבנה גם במולדה, עלובה היא הלבנה גם כשהיא במלואה, ובת זוגה, כנסת ישראל, שאמנם גם בה אנו רואים מזמן לזמן מולד חדש, אבל גם המולד שלה מה קטן ומה פעוט הוא.

15ואנו רואים בחיי הלבנה טרגדיה עוד יותר נוראה, הקב״ה לכאורה מסכים לדבריה בכל תוקף ועוז, מודה בפה מלא כי היא, הלבנה, אמרה דבר הגון, אבל בתור ״ישר כח״ עבור הדבר הגון הנ״ל, הוא דורש ממנה לא פחות ולא יותר מ״לכי ומיעטי את עצמך״.

16״לכי ומיעטי את עצמך״, ואמנם אם קשה מאד לכל בריה שבתבל להתהפך מגדול לקטן, הנה עוד יותר קשה ונורא שבעתים כשמטילים על אותה הבריה שתקטין ושתמעיט את עצמה.

17״שאוני והטילוני אל הים״ התחנן יונה לפני רב החובל ואנשיו, כי סוף סוף זהו יותר קל מלהטיל את עצמו לים, ועל הלבנה נגזר דוקא שאחרים לא ימעיטו אותה, אך דוקא שהיא תמעיט את עצמה.

18וגם בזה גורל הלבנה גורלנו אנו.

19וכשאנו באים בטענות צודקות וישרות להמלכים והשרים שאנו חוסים בצלם על קפוח זכיותנו ועל דמנו הנשפך כמים, הננו מקבלים תשובה: אמנם יפה דרשתם ועל כן ״לכו ומעטו את עצמכם״.

20ואמנם כל ההיסטוריה הגלותית שלנו מלאה מזה, אך אטו כרוכלא נחשוב וניזל, ודי להזכיר בזה רק דוגמא אחת מלפני איזה עשרות שנים.

21אז בשנות השמונים למאה העברה למספרם, אחרי הפרעות בכמה מערי רוסיה, שכמה וכמה קהילות שלנו נחרבו על ידי החיות הטורפות ההולכות על שתי רגלים עד היסוד, ועל הקובלנא הגדולה שלנו נגד כל העולם כולו: ״אי שמים! לא אחיכם אנחנו ולא בני אב אחד אנחנו מה נשתנינו מכל עם ולשון״, השיבו לנו אז גם כן את אותה התשובה של ״לכו ומעטו את עצמכם״, ואז גזרו כמה וכמה גזירות עלינו, נגזרה גזירת גירוש מהכפרים, גרשו כמה רבבות מישראל ממוסקבא ועוד ועוד והכל לטובתנו ולאשרנו כדי שלא לגרות את הקמים לנגדנו, והכל כמובן בתור ישר כח בשביל שאמרנו דבר הגון...

22ואחרי הפוגרום הקישינובי שוב אותה השקלא וטריא, שוב אותו הוכוח העתיק בין הלבנה ובין הקב״ה ושוב אנו שומעים אותה התשובה המספקת: לכו ומעטו את עצמכם ונגזרה אז הגזרה של הגבלת בתי הספר בעדנו.

23בקיצור, לכי ומיעטי את עצמך זוהי מארת האלקים גם על הלבנה וגם על כנסת ישראל הנמשלה ללבנה, ובכל מהלך ההיסטוריה שלנו הולכת ונשנת המארה הזו העושה בנו שמות נוראות.

24ג. הנחמה של הלבנה ושל כנסת ישראל.

25אבל מאידך גיסא הקב״ה מוצא גם מקצת נחמה עבור הלבנה האומללה, ״זיל לימנו בך ימים ושנים, זיל ליקרו צדיקי בשמיך״, ונחמה זו היא גם לכנסת ישראל שנמשלה לה.

26ואם מחד גיסא הננו המעט מכל העמים והננו ללעג ולקלס בגוים, הנה מאידך גיסא אנחנו תופסים את מקום ה״מזרח״.

27ואם ב״מקום״ אין אנו תופסים מקום כלל, וגם כשישבנו על אדמתנו לא תפסה רק מקום של ד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה, וכ״שנתרחקנו מעל אדמתנו״ הננו תלוים ועומדים לגמרי, אבל ב״זמן״, שחשיבותו וערכו עוד גדול יותר ממקום, שם הלא הננו במעלה היותר עליונה, שם מי ידמה לנו ומי ישוה לנו.

28כי ישראל הוא מסדר הזמנים בעד כל העמים והלשונות, וכל הזמנים שלנו כמו ״זמן חרותנו״ ״זמן מתן תורתנו״ וכדומה חוגגים כל העמים הנאורים. בזמן הרי הכל מחקים אותנו, אם כי לפעמים החקוי לקוי בשינויים, כמו למשל החקוי של יום השבת שנשתנה ליום הראשון, אבל על כל פנים הכל יודעים שהמקור הוא לנו ולא לאחרים.

29כן הדבר ב״זמן״. הננו העז שבאומות ה״עליונה שבמכתשת״, ״זיל לימנו בך ימים ושנים״, וכל ה״ספירה״ שלהם, ספירת השנים הלא הוא גם כן על פי חשבון של לידת יהודי אחד...

30״זיל ליקרו צדיקי בשמיך״, וזה בודאי הלא נתקיים, ושמות האבות והנביאים - אמנם רק השמות ולא הרוח שלהם - הלא נתקדשו אצל כל האומות והלשונות ולכבוד והדר הוא לכולן להקרא בשמותיהם, ועל כל פנים המה נחשבו לקדושים אל כל האמונות והדתות.

31זוהי הנחמה היחידה שלנו וכמובן שזוהי רק חצי נחמה.

32ו״לא קא אותבה דעתה״ של הלבנה, ולא קא אותבה דעתה של כנסת ישראל גם כן הצמאה לישועה ולגאולה והמתיפחת תמיד בבכי תמרורים ״אזכרה אלקים ואהמיה בראותי כל עיר על תלה בנויה ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה״.

33והקב״ה מביא בכל ראש חודש כפרה על שמיעט את הירח, ואנחנו מרבים בתפלה ובתחנונים על גורלנו ומצבנו הנורא בכל ערב ראש חודש שהוא אצלנו יום כפור קטן...

34ד. הלבנה בארץ ישראל.

35ובזמן האחרון ראינו שכמעט נשתקע המנהג של ערב יום כיפור קטן על כל פנים בהרבה מדינות של תפוצות ישראל.

36ואמנם היו רגליים לדבר זה, כי יש שעלה על דעתנו כי מעתה איננו כלל המשל של הלבנה, מעתה אחרי ההצהרה הבלפורית, אחרי סן רימו, אחרי האישור הוירסאלי, אחרי ש״אגודת העמים״ הכריזה בכל תוקף ועוז על בנין ״בית לאומי״ בארץ ישראל. ואחרי שכרתנו ברית עם הממלכה היותר תקיפה בתבל, מלכות בריטניא הגדולה, עתה כבר יש לנו בת זוג אחרת ואין אנו זקוקים כלל לזיווגה של הלבנה.

37ואם כי קטן הוא ה״בית לאומי״ שלנו ככף איש, ומהד׳ מאות פרסה על ד׳ מאות פרסה, שגם המדה הזו אינה ארוכה ורחבה כל כך, קרעו מאתנו את החלקים היותר גדולים, את עבר הירדן ואת סוריה, אבל בכל זאת חשבנו את עצמנו ליחסנים יותר גדולים מהלבנה שהיא לית לה מדגרמה כלום, ואילו אנחנו הרי סוף סוף יש לנו ד׳ אמות משלנו, יש לנו כברת ארץ קטנה, שלא בחסד וברחמים אנו יושבים עליה, אך בצדק ובמשפט.

38אבל מה אנו למדים מהמאורעות האחרונים?Ž*.

39כי גם שם עלינו לשמוע את הפזמון הישן נושן ״לכי ומיעטי את עצמך״.

40וגם שם אחרי כל פוגרום באה המעטת זכיותנו, ואחרי ששופכים את דמנו כמים, דם אדום, בא תמיד ״ספר הלבן״ המשחיר את פנינו כשולי קדרה.

41ואמנם כן חלילה וחלילה לנו לבטל את המנהג של יום כפור קטן, כי גם בארץ ישראל של עכשיו, עוד כנסת ישראל נמשלה ללבנה, עד שיבוא היום המקווה של ״והיה אור הלבנה כאור החכמה ואור החמה כאור שבעת הימים״.

42* הדברים נאמרו בער״ח אלול תרפ״ט, אחרי המאורעות הנוראות בארץ ישראל שהיו בחודש מנחם אב.