הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת בראשית סז

1תולדות אדם

2״זה ספר תולדת אדם, ביום ברא אלקים אדם בדמות אלקים עשה אתו, זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את שמם אדם״ (בראשית ה, א-ב).

3״לשעבר אדם נברא מן האדמה חוה נבראת מן האדם, מכאן ואילך בצלמנו כדמותנו, לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש ולא שניהם בלי שכינה״

4(בראשית רבה פ״ח, ט).

5א. ברכת ״יוצר האדם״.

6אמרנו כי את מהות האהבה כללה התורה במלה אחת, במלה ״חדשה״, באמרה ״כי יקח איש אשה חדשה״ (דברים כד, ה), כי האהבה נותנת פנים חדשות להנאהבים והנעימים.

7ואמנם בשביל כך אנו מברכים בברכת חתנים את הברכה של ״יוצר האדם״, אף על פי שלכאורה מקומה יותר בלידת האדם ולא בנשואיו? אך באמת כשם שאין ראוי לברך על פרי בוסר, כך אינו ראוי לברך ברכת יוצר האדם טרם שהוא נושא אשה, כמאמרם ז״ל ״א״ר אלעזר, כל אדם שאין לו אשה אינו אדם, שנאמר זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם״ (יבמות סג, א), ובמדרש רבה (פי״ז, ב) אמרו בלשון הזה ״כל שאין לו אשה - וכו׳ - אינו אדם שלם שנאמר, ויברך אותם ויקרא את שמם אדם שניהם כאחד קרויים אדם״, ובכן האדם נגמל רק בשעה שהוא נושא אשה, ורק אז ראוי לברך עליו ברכת יוצר האדם.

8כי כאמור בעת הנשואין הוא נעשה ליצירה חדשה.

9כי אם ההמשך שבאדם בין העבר, ההוה והעתיד שלו, הוא ההכרת ה״אני״ שבקרבו, שאינה נפסקת ואינה נשתנית בהשתנות העתים ובחילוף הזמנים, הלא הכרה זו משתנית לגמרי מן הקצה אל הקצה על ידי האהבה הנותנת לו מהות חדשה לעצם עצמותו, לשורש נשמתו, ומכפלת את ה״אני״ שבקרבו ל״אנחנו״.

10וכשם שהכרת ה״אני״ שבאדם מאחדת את כל רמ״ח אבריו ושס״ה גידיו לעשותם לנפש חיה אחת, שהשם ״אדם״ כלל אותם יחד, כך הכרת ה״אנחנו״ מאחדת את שניהם ״ששניהם כאחד קרויים אדם״.

11ב. בכל יום ויום צריכה להיות בעיניו כחדשה.

12וכשהמקדש אומר להמקודשת ״הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל״, הנה מלבד הדברים כפשוטם הוא משמיע לפני קהל עם ועדה גם את מהותה של האהבה הישראלית, הבדל האהבה של קידושין מהאהבה החילונית.

13גם האהבה החילונית יודעת מ״כי יקח איש אשה חדשה״, זאת אומרת, שבעת הליקוחין בהרגע הראשון של התלקחות האהבה, בעת ש״רשפיה רשפי אש״, בעת שהנפש האהובה היא חדשה לו באמת, אז מרגיש את השמחה של ״פנים חדשות״ ולבו מלא גילה, רינה דיצה וחדוה על כל גדותיו, אבל כשה״חדשה״ נעשית לישנה אז כבר רואה אותה בעינים אחרות ופג טעם האהבה וריחה נמר, והוא כגבר שכור שנתפכח, והשממון שבלבבו הוא עוד יותר מכפי שהיה טרם שהשתכר בשכורת של האהבה. אבל לא כך צריך להיות האהבה הישראלית, האהבה שנתקדשה על ידי הקדושין, כי בקדשים הרי קיימא לן, ש״מעלין בקדש ואין מורידין״.

14וזוהי שאומר להמקודשת ״כדת משה וישראל״, שגם עליה נאמר (דברים יא, יג) ״והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום״, ואנו אומרים זאת עד היום הזה, למרות מה שהתורה ומצוותיה כבר נתנו לפני אלפים שנה, מפני ש״בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים״, כן, להבדיל בין הקודש ובין החול, מקבל עליו המקדש, שבכל יום ויום תהיה בעיניו כחדשה.

15ג. האהבה גופה איננה חדשה.

16״כי יקח איש אשה חדשה״ (דברים כד, ה), האשה היא חדשה לו, אבל האהבה גופא איננה חדשה כלל, כי האהבה באה להנאהבים והנעימים עוד בטרם יציאתם לאויר העולם, וכמאמר חז״ל ש״ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני״ (סוטה ב, א).

17ובאמת אנו מדגישים זאת בכל תוקף ועוז בברכות חתנים שאנו אומרים ״יוצר האדם״ ו״אשר יצר את האדם בצלמו״ וכו׳, ואנו יודעים היטב, כי הבריאה קדמה להיצירה, ועולם הבריאה הוא מקורב יותר לעולם האצילות מלעולם העשיה, וגם זאת שבריאה נאמרה יותר על יש מאין, בעוד שיצירה נאמר רק על יש מיש, ומובן, שבזה אנו מרמזים למאמר חז״ל הנ״ל, כי לפי זה אמנם מקודם היתה הבריאה של חתן וכלה, ורק אחרי כך באה היצירה שלהם בתור אדם, והבריאה של חתן וכלה היתה בריאת יש מאין.

18ולכן אנו אומרים ״מצא אשה מצא טוב״ ואין מציאה אלא אחרי אבדה כמאמרם ז״ל ״דרכו של איש לחזור אחרי אשה״ (קדושין ב, ב), מפני ש״מי מחזיר על מי בעל אבדה מחזיר על אבדתו״, כי אמנם האירוסין הלא היו עוד טרם שיצאו לאויר העולם, אך פורה שר של שכחה הוא שגרם להם שישכחו ביציאתם לאויר העולם את כל האהבה שביניהם, ובהאירוסין שאחרי כך הוא רק מוצא את מה שנאבד לו זה כמה.

19ויען כי אין שמחה יותר גדולה משמחת מציאת דבר האבוד, על כן ה״ושמח את אשתו״ היא השמחה היותר גדולה בחיים.

20ואמנם כל זה מרומז בתורה גופה ״זכר ונקבה בראם״, אכן הלא התורה בעצמה מספרת לנו מקודם שחוה נבראה מאדם? אך באמת הא לא קשיא, כי זהו גופא קא משמע לן התורה באמרה מקודם ״זה ספר תולדות אדם״, כלומר, שאף שבאדם וחוה נבראה הנקבה מהזכר, אבל תולדות אדם הוא באופן אחר, שלכתחילה ״זכר ונקבה בראם״, כיון שארבעים יום קודם יצירת הולד כבר הוכרז ש״בת פלוני לפלוני״, וזהו שאמרו ״מכאן ואילך לא איש בלא אשה ולא אשה בלא איש״.

21ד. ההשקפה הפילוסופית על היופי והאהבה.

22״ולא שניהם בלי שכינה״, והדברים הללו מתאימים היטב אל ההשקפה הפילוסופית הנשגבה על היופי, השקפה זו אומרת, אשר הנשמה לאחר שהוטלה אל תוך גוית האדם פה עלי אדמות, היתה משוטטת אנה ואנה בלי מנוח לחפש אותו העולם אחר שלה אשר הובאה הנה אל העולם הזה, אבל נגה השמש של מטה הכה אותה עד מהרה בסנורים, והיא נעשתה בלתי מוכשרת לראות מראות אחרים זולתי מראות הדברים אשר בעולם השפל הזה, אשר לאמתו של דבר אינם בלתי אם צללי הדברים הממשיים, לפיכך שולחת האלקות אל הנשמה את זיו עדנת האהבה, בכדי שלמראה היופי שבפה עלי אדמות, תהא נזכרת בטוב והדר שבשמים, ובראות הגבר את בחירת לבו מיד הוא נגרר אחריה ומוצא את התענוג היותר נעלה למראה תארה, תנועותיה וטוב טעמה, מפני שהיא מביאה אותו לידי הרגשת מציאותו של אותו הדבר המצוי באמת ביופי, והנהו עיקרו וסיבתו של היופי.

23וזהו שאמרו ״ולא שניהם בלי שכינה״, כי אמנם אלפי אלפים ברואים יש בתבל לאין מספר ולאין תכלית, אבל רק בריה אחת יש בתבל שיודעת מאהבה, מפני שכאמור, כל עיקרה של האהבה להיופי בא לו לאדם מהגעגועים שבנפש, געגועים לעולמה של האצילות, לעולמן של הנשמות, ששם הוא המקור של נשמתנו אנו, זהו געגועים להשכינה שחדורה בהרוח חיים שבקרבנו.

24״ולא שניהם בלי שכינה״.