הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה כד

1היחיד והרבים

2״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״ (הושע יד, ב).

3א. הכלל והיוצא מן הכלל.

4הנה הפילוסוף קנט מסמן את הציווי הקטגורי במלים אלה:

5״עשה רק לפי הכלל, שעל פיו יכול אתה לרצות כאחד, שהוא יהיה לחוק לכל, כי האדם בעת שהוא חוטא מחשב את עצמו תמיד ליוצא מן הכלל״.

6למשל, האדם בעת שהוא משקר ויודע את האמת ומתכוון למרוד בה, הנה הוא עצמו גופא אינו רוצה, שהשקר יהיה למדה מהלכת בקרב כל בני האדם, כי באופן שכזה הרי לא יפעול בשקריו מאומה, כי כולם ידעו שרק מרמה בפיו, אלא אדרבא הוא רוצה, שכל העולם כולו יאמרו אמת והוא רק הוא יהיה יוצא מן הכלל, וזה ישאר רק סוד כמוס בינו לבין עצמו, באופן שכולם ידמו שגם אצלו האמת מדברת מתוך גרונו.

7וכן, למשל, אם אחד הוא ״לוה רשע ולא ישלם״, גם הוא אינו חפץ, שהמדה הזו תהיה לכלל, כי באופן שכזה לא ישיג מעולם הלואה, אלא שהוא חפץ גם כן שהמדה הכללית תהיה אחרת, שיהיו ״בעלי אמנה״ בעולם, ועל ידי זה יתנו גם אמון בו ויאמינו לו על דברתו או על שטרו להלוות לו, אלא שהוא ישתמש באומן זה לרעת אחרים. וכן גם כן הגנב, הגזלן וכדומה, גם אלה אינם רוצים לעשות את מדתם זו למדה כללית, כי באופן שכזה לא יהיו בטוחים כלל שגנבתם וגזלתם תשארנה בידם, כי כל אחד יהיה גונב מן הגנב וגוזל מן הגזלן, אלא אדרבא, מפני שבטוחים שהכלל אינם גנבים ואינם גזלנים, על כן מקוים הם, שיהיו בגדר חוטא נשכר.

8וכהאי גוונא הוא בכל העברות שבין אדם לחברו, דוק ותשכח.

9ואולי זהו המכוון גם כן בדברי הלל הזקן, שהיה אומר ״אם אני כאן הכל כאן״ (סוכה נג, א), כלומר, שעל כל אדם לחשוב בכל דרכיו ובכל מעשיו, שרק אז ״אני כאן״ אם אפשר לי להסכים על זה שבאותו האופן ובאותה המדה יהיה ״הכל כאן״.

10ומכל שכן שאפשר להכליל זאת בדברי רבי שאמר באבות (פ״ב, מ״א) ״איזו היא דרך ישרה, שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״ - כי בשעה שהוא רוצה לבור לו דרך, בתור אדם פרטי, עליו לדרוש ולהתבונן, אם אותה הדרך היא תפארת לו מן האדם הכללי, כי גם הרשע היותר גדול אי אפשר לו להניח שדרכו הנלוזה היא תפארת להאדם הכללי.

11ולזה אולי מכוון גם הנביא בפתחו בלשון יחיד שובה ישראל, ומסיים בלשון רבים קחו עמכם דברים, כי מהסיום אפשר לו להאדם לדעת את ההתחלה שלו, זאת אומרת, שעל האדם הפרטי לשוב לאותה הדרך הכבושה לרבים גם לפי דעתו - ומאין יוכל האדם לדעת את ה״כי כשלת בעונך״ מזה גופא של ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״, כי אם תרצה לבקש את דרך הרבים ודרכי התשובה של הרבים, הרי על כרחך עליך להודות כי לא זו היא הדרך.

12ב. מוסר היהדות אינו מסתפק בהכלל הזה.

13״שאין אנו עזי פנים וקשי עורף לומר לפניך ד׳ אלקינו ואלקי אבותינו, צדיקים אנחנו ולא חטאנו, אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״ (בסדר התפלה).

14כי אמנם אם שבדרך כלל יוצדק הכלל של הפילוסוף קנט הנ״ל - בכל זאת היהדות אי אפשר לה להסתפק בזה בשום אופן.

15כי לגבי מוסר היהדות, הנה המוסר של קנט הנ״ל הוא מלתא זוטרתי לגמרי ואינו מקיף אף אחד ממאה מהמוסר שלנו.

16מוסרו של קנט הנ״ל מבוסס רק על חשבונות יבשים, חשבון של ״גומלים״ מעין ״שמור לי ואשמור לך״, כלומר, שעל האדם לבלי לשקר לחברו כדי שגם החבר לא ישקר לך וכדומה. זהו רק ״פסקי בעלי בתים״, ולא רק שאי אפשר לבוא מהמוסר הזה למדרגת ״עשה טוב״ אך אי אפשר לכלול את כל הדברים הנכללים בסוג של ״סור מרע״ בהכלל היבש הזה.

17ולא רק ב״סור מרע״ לגבי המקום, אך גם ב״סור מרע״ לגבי החברה האנושית יש שהכלל הזה לבד לא יספיק לך כלל וכלל.

18למשל, הכל מודים שה״מאבד עצמו לדעת״ הוא חוטא לא רק לאלקים, אך גם להחברה האנושית, ומה יועיל הכלל הזה למי שנשתרשו בקרבו המחשבה וההרהור לדבר עברה זו, כי פשיטא שהלז יאמר, שמצדו אין שום מניעה בדבר, שכל בני אדם כולם יאבדו את עצמם לדעת.

19ובאמת יש לא רק חטאות היחיד, אך גם חטאות הציבור, ולא רק של הציבור ההוה, אך גם של הציבורים בעבר, יש לנו חטאות הרבה הבאים אלינו בירושה - יש חטאים הרבה, שסיבתם הוא לא בהפרט של כל אחד מאתנו אך סיבתם הוא בהחברה כולה, ובסדרי החיים של החברה.

20ויש פילוסופים כמו גומפלוביץ ועוד, האומרים, שטעות גדולה טעתה הפסיכולוגיה היונית באמרה, האדם חושב, בעוד שבאמת החושב שבקרבו אינו הוא בעצמו כל עיקר, אלא הקבוצה החברותית.

21והסוציולוגים האחרונים מוכיחים בראיות, כי הקבוצה האנושית המאורגנת יחד, שמשמשת לנושא המיוחד של הסוציולוגיה, הוא יותר מסך הכל של האיברים שמהם הורכבה ויותרת מהם באיזו משהוא.

22ובאמת במדה ידועה הצדק אתם, ועל הקבוצה החברתית שהורכבה מאנשים פרטים, רבים או מעטים, לא נאמר הכלל ״אין בכלל אלא מה שבפרט״, אך יש בהכלל הרבה יותר מסך הכל של הפרטים.

23ויש הרבה דברים שאפשר לנו ללמוד מהלשון שלנו לשון הקודש, כי עד עשרה אנו כותבים בלשון נפשות ומעשרה ואילך אנו כותבים בלשון נפש ״ויהיו כל יוצאי ירך יעקב שבעים נפש״, מפני שמעשרה ואילך שכבר המה נכנסים בסוג של ציבור, הנה להציבור יש נפש מיוחדה, נפש ציבורית, וההצטרפות אלה היחידים הנמנים להציבור איננה הצטרפות של חבור פשוט כחבור של מספרים שונים, אך על ידי ההצטרפות נבראה בריאה חדשה, בריאה ציבורית, נפש ציבורית, באופן שכולם נכנסים לסוג נפש יחידה.

24ועל כן יש הרבה חטאים, שכל יחיד ויחיד, וכל פרט ופרט אינו מסוגל לזה כלל וכלל, אך הם באים לעולם על ידי היצר הרע של הנפש הציבורית הזו.

25ועל כל פנים לא יוצדק משפטו של קנט, האומר, כי בזה לבד, שכל פרט יקח לו לאמת-המדה את הכלל בדרכי החיים שלו, כי על ידי זה לבד כבר נושע תשועת עולמים, בעוד שבאמת הרבה דברים מקולקלים ומכוערים, הרבה דרכים נלוזים ועקשיים, הנה כל עיקרם ושרשם בא מהסטרא אחרא של סדרי החברה, שבאמת אינם מסודרים כלל ובאים רק על ידי ״שקרים מוסכמים״.

26ורק אמת המדה יחידה יש לנו לכוון על ידה את מעשינו ודרכינו, זוהי אמת המדה של הקב״ה. וברם הדבר, שכשם שעל היחיד נאמר ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״, כלומר, שעל פי אמת המדה של הקב״ה, תחשוב את מעשיך ומחשבותיך, כך גם על הציבור כולו נאמר ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״.

27ולא יסתפק כלל הכלל של כוון הפרט לגבי הכלל, כי עלינו להודות על האמת, שלא רק הפרט חוטא אך גם הכלל חוטא, ולא רק אנחנו חוטאים אך ״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״.

28ג. חטאת הציבור עוד מרובה מחטאת היחיד.

29ובאמת חטאת הציבור מרובה היא בכפלי כפלים לאין שיעור ולאין תכלית מחטאות היחיד, זאת אומרת, שאפשר, למשל, לציבור של מאה איש לעשות ביחד חטאים כאלה מה שאי אפשר לכל יחיד, אף להיותר גרוע ורשע שבהם, להעלות על דעתו.

30וידוע הוא הפתגם הרומי העתיק האומר ״הסינטורים המה אנשים טובים, אבל הסינט הוא חיה רעה״.

31ובאמת אנו רואים זאת בחוש גם בימינו ובמקומנו, שיש שאיזו אספה ציבורית תוציא החלטות של רשעות, מה שלא היה מסוגל לזה אף הרשע היותר גדול שבהם.

32ועוד יותר אנו רואים זאת במלחמות, שאף אם יהיו כל החילים אנשים ישרים שלא עבר אחד מהם על ״לא תרצח״, ובכל זאת בהצטרפם יחד הנם גרועים הרבה מהחיה אשר בשדה.

33וכבר עמדו על זה חז״ל באמרם (איכה רבה פ״א, כ) ״א״ר עקיבא, בליל תשעה באב נכנס אברהם אבינו לבית קדשי הקדשים, אחזו הקב״ה בידו והיה מטייל בו ארוכות וקצרות, אמר לו הקב״ה, מה לידידי בביתי? אמר לו, רבוני, בני, היכן הם? אמר לו חטאו והגליתים לבין האומות, אמר לו, לא היו בהם צדיקים? אמר לו, עשותה המזמתה, אמר לו היה לך להסתכל בטובים שבהם, אמר לו, סוגיהון בישין, דכתיב, עשותה המזימתה הרבים״. כלומר, שאף על פי שכל אחד כשהוא לעצמו הוא לכאורה מן הטובים, אך הרבים, הרבים ״עשותה המזמתה הרבים״.

34ובשביל זה באמת מרובה מדת העונש על עבירה של הרבים מכפי העונש על אותה העברה גופא שעבר עליה היחיד. למשל, מי שהוא קמצן מטבעו ואינו רוצה לתת אף פרוטה לעני, שאינו בכלל של ״עשה טוב״, בודאי שלא יתחייב על זה עונש מיתה וגם לא עונש מלקות וכדומה, ואילו סדום נהפכה בשביל זה כמהפכת סדום, מפני שזו היתה חטאת הציבור.

35ועל זה גופא מרמז הנביא, שבתשובת היחיד הוא מקצר ואומר רק ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״, ובנוגע לתשובת הרבים, הוא מאריך הרבה שלזה כבר נחוץ לקחת דברים ״קחו עמכם דברים ושוב אל ד׳״, כמו ״אמרו אליו כל תשא עון״ וכו׳ ומסיים ״ונשלמה פרים שפתינו״, ופר בא על העלם דבר של ציבור, כי אמנם העלמה של ציבור היא יותר שכיחה וכמובן גם יותר מסוכנת מהעלמה של היחיד.

36ד. אל להפריז על המדה.

37ובכל זאת אל לנו להיות מפריזים על המדה ולעמוד על אותה ההשקפה האומרת, שבכלל אין חטאת היחיד, אך חטאת הציבור. ותולים את כל האשמות שאנו רואים בחיי הפרט והיחיד, הכל על חשבון החברה, שלדבריהם מכאן באה כל הקלקלה והתקלה, שכמובן, שגם זה הוא נגד תורתנו הקדושה שאחד מעיקריה הוא שכר ועונש לכל יחיד ויחיד, והתורה אומרת ״העידתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמות נתתי לפניך, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך״(דברים ל, יט). ונתנה איפא הבחירה גם כן לכל יחיד ויחיד לכל פרט ופרט, ועלינו לבלי להסיח דעת, שאף על פי ש״אבל אנחנו ואבותינו חטאנו״ מחד גיסא, הנה, מאידך גיסא, עלינו לשמוע גם כן את קול הנביא הקורא לכל יחיד ויחיד ״כי כשלת בעונך״.

38ה. הפסיכולוגיה של הציבור.

39אמרנו, כי אפשר גם לציבור שכל אחד מחבריו הוא ישר כשהוא לעצמו, ובכל זאת בתור ציבור המה עושים מעשים אשר לא יעשו, ואיך אפשר לנמק מחזה שכזה? פשוט על פי מה שהראו כבר באותות ומופתים, כי מדת ההתפעלות, שמתעוררת בקרב האדם, איננה כל כך מצד הדבר כשהוא לעצמו, אלא היא באה יותר מצד ההתפעלות של אחרים. ועל כן אינה דומה ההתפעלות מצד נאום יפה, למשל, כשהוא שומע זאת יחידי, לההתפעלות שיש לו מאותו הנאום גופא כשהוא שומע זאת בתוך קהל עם ועדה, ובעדה, שהקהל מתרבה באותו המדה מתרבה ומתכפלת בהרבה מונים מדת התפעלותו.

40וכאשר בכל אדם הנה מלבד הצלם אלקים שבקרבו, מסתתרת גם איזו חיה רעה, והיה כשמתכנסים ציבור של אנשים והכנוס אינו לשם שמים, אך לשם כבוד או לשום פניה אחרת, כרגיל, הנה אף על פי שלכל אדם כשהוא לעצמו מתבטלת החיה רעה שבקרבו בששים לגבי הצלם אלקים שלו, אבל החברותא שאיננה לשם שמים מכפלת לאין מונים את החיה רעה שבלב כל אחד, על ידי ההתפעלות המכופלת מצד ההשפעת-גומלין שמשפיע זה על זה, באופן שהצלם אלקים שבהם שהנהו אז במצב ישן ונרדם, בגדר נפעל ולא בגדר פועל, מתבטל לגבי החיה רעה המשותפת לכולם יחד.

41ומכאן אנו למדים להפך, כשהכנסיה היא לשם שמים, הנה אפשר לה לברוא בריאה חדשה, מה שאין זאת בכחו של הסך הכל, כלומר, שאם נניח, למשל, שבכחו של כל אחד ואחד לבוא למעלת המספר 1, הנה בהצטרפות מאה אנשים לא יצא מזה רק סך הכל של 100, אלא הרבה יותר מזה, מפני שאז גם החיות רעות שבלב כל אחד ואחד נהפכות למלאכים טובים, מלאכי רחמים משרתי עליון.

42ומנקודה זו הבדילו חז״ל בין הלומד כשהוא יחיד ובין הלומד בחבורה.

43ואמרו ״שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה שרויה ביניהם - וכו׳ - אין לי אלא שנים, מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שהקב״ה קובע לו שכר, שנאמר, ישב בדד וידום כי נטל עליו״ (אבות פ״ג, מ״ב), כי ברבים, ומעוט רבים שנים, הנה לא רק שהקב״ה קובע להם שכר בעד הלמוד, אלא שנוסף על זה השכינה שרויה ביניהם מצד החברותא.

44ומשום כך אמרו, ״אין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל״ (יבמות סד, א). ובשביל כך אפשר היה ״שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן״, כי הכנסיה לשם שמים הרימה למעלה ראש גם את השפחה שנלוה עמהם.

45ואם שקול משה כנגד ששים רבוא, הלא שמע מינה גם כן ששים רבוא שקולים כנגד משה, מה שכמובן זה לא בא מסך הכל פשוט של הצטרפות הכמות אך מבריאת איכות חדשה עד לאיכותו של משה.

46ועל כן כשם, שכאמור, הציבור מסוגל לחטאים ולפשעים יותר גדולים מכפי שמסוגל לזה היחיד אף היותר גרוע, כך להציבור אפשר לעלות במעלות יותר עליונות על ידי התשובה מכפי שאפשר לזה להיחיד.

47ולכן אומר הנביא להיחיד ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״ וכדברי חז״ל ביומא (פו, א) ״גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד״, אבל עד ולא עד בכלל, ובאופן כזה הנה רק ״כי כשלת בעונך״ שהעונות הזדונות נעשו כשגגות, כלשון, שאדם נכשל כמובן מבלי דעת, אבל כשהתשובה היא תשובת הרבים, אז על ידי האקסטז וההתפעלות האלקית מתרוממים למדרגה של שובו אל ד׳, ולא רק עד ד׳, ובאופן כזה אפשר לומר להקב״ה ״קח טוב״ שהזדונות נעשו כזכויות ממש והרעות נעשו לטובות בפועל.

48ובשביל זה גם כן גדול כחה של תפלה בציבור כל כך, ומה שאי אפשר לכמה וכמה יחידים לפעול כשהמה מתפללים כל אחד ואחד ביחידות, אפשר ל״מנין״, אחד מישראל לפעול, כשהם מתפללים תפלה בציבור.

49ו. מהותה של תפלה בציבור.

50ותפלה בציבור איננה פרושה רק על הקיבוץ, שאנשים בודדים שונים שכל אחד הוא ״עולם קטן״ בפני עצמו מתקבצים ומתכנסים יחד, כי מזה לא תולד נפש ציבורית אחת. אלא תפלה בציבור, הוא שכל אחד מתפלל ומבקש רחמים על כל הצבור כולו, שלא רק המקום, המקום קדוש מחבר אותם, אלא שגם המטרה עושה אותם לחטיבה אחת.

51ומצאנו בזוהר שהכתוב של אלישע לשונמית ״היש לך לדבר אל המלך? בתוך עמי אנכי יושבת״, שהמלך זהו מלך מלכי המלכים, הקב״ה, ועל כל אדם כשנגש לפני מלכו של עולם, עליו לדעת, כי ״בתוך עמי אנכי יושבת״, ורק טובת הכלל זהו כל משאלתו.

52וזהו שנאמר ״ונשלמה פרים שפתינו״, וכשם שהכהנים המקריבים את הפרים המה או ״שלוחי דידן״, או ״שלוחי דרחמנא״ כמו שמיבעי לן בנדרים (לה, ב), אבל בזה אין שום ספק שאינם שלוחם של עצמם גופא, וכשהכהנים דרשו מקרא לעצמם דרשו חז״ל זאת לגנאי כמו שאמרו ״כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמם״ (מנחות כא, ב), ככה גם עלינו להיות בעת העבודה, זוהי תפלה, בבחינת כהנים, שאין עלינו לדרוש לעצמנו כלום, אלא בעד כל הציבור יחד.

53ז. ציבור זהו בריה בפני עצמה.

54בקיצור, ציבור זהו בריה בפני עצמה, שאפשר לה להתרומם לשמי שמים, אף על פי שלכל יחיד ויחיד שבהם אין כנפים אף לעלות עשרה טפחים.

55וכבר פירש אחד מגדולי החסידים את הכתובים בפרשת וילך (דברים לא: א-יב), ״בבוא כל ישראל לראות את פני ד׳ אלקיך, במקום אשר יבחר, תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, הקהל את העם, האנשים והנשים והטף וגרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד׳ אלקיכם״, שלכאורה הקדימה התורה את המאוחר ואחרה את המוקדם, כי כדי לקרוא את התורה הזאת לפני הקהל הרי צריכים מקודם להקהיל את העם? והוא מותיב לה והוא מפרק לה, שזהו גופא קא משמע לן התורה שבמצות הקהל יש תורה שלמה והכתוב אומר בפשטות ״תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם, ואיזו תורה תקרא? זו היא התורה של ״הקהל את העם״, כי אז על ידי ההקהלה גופא יבואו למדרגה כזו, שגם הנשים והטף והגרים ישמעו, ילמדו ויראו את ד׳.