הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה כה

1מקוה ישראל ד׳

2״אמר רבי עקיבא, אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרים, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, ואומר, מקוה ישראל ד׳, מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב״ה מטהר את ישראל״

3(יומא פה, א).

4א. גם בזה חציצה כל שהוא פוסלת.

5כידוע, רק אז המקוה מטהר את הטמאים, אם הם, הטמאים, מכניסים את ראשם וגופם לתוך המים חיים של המקוה, והמקוה חומה להם מימינם ומשמאלם, מפנים ומאחור, והמים מכסים את ראשם מחד גיסא ושוטפים תחת רגליהם מאידך גיסא, אבל אם לא ירד לתוך המקוה גופא, אף אם יעמוד כל היום ויביט על המקוה וישתחוה אליו ויכרע לפניו ברך, כל אלה כאין וכאפס נחשב, ולא עוד אלא שאף חציצה כל שהוא בין הגוף ובין המים פוסלת את הטבילה.

6וכמו כן מקוה ישראל ד׳, שאין הקב״ה מטהר את ישראל רק אם ״כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים״ ובכל מקום שהם פונים הנם מרגישים שנמצאים בתוך האלקות גופא, כביכול, מרגישים שהאלקות חופפת להם מכל הרוחות, מלמעלה ומלמטה, מפנים ומאחור.

7ואמנם ״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״ זהו מדרגה נכבדה בעבודת ד׳, וכמו כן ״דע לפני מי אתה עומד״, הוא תריס גדול להאדם שלא יבוא לדבר עברה. אכן, במה דברים אמורים, לפני העברה, אבל אם כבר נגעלה נפשו בעברות עד למעלה ראש, ובא כבר למ״ט שערי טומאה, אז הוא כבר צריך ל״מקוה ישראל ד׳״, ולא די לו במדרגת של ״דע לפני מי אתה עומד לבד״ שזהו, כאמור, כעומד רק אצל המקוה לבד. אך אז צריך להטביל את נפשו בהמקוה גופא, להרגיש כי ״הנשמה לך והגוף פעלך, הנשמה לך והגוף שלך״, זאת אומרת, כי אם אמנם הכל הוא מאת הקב״ה גם הגוף וגם הנפש, אבל סוף סוף יש הבדל בין הנפש ובין הגוף, על הגוף יתכן רק לאמר ״שלך״ ו״פעלך״ קנינו של הקב״ה, בעוד ש״הנשמה לך״, כלומר, חלק אלקי ממעל, ועל ידי התשובה צריך החלק להתקרב אל ה״כל״ שממנו נתחלק.

8ב. מים שאובים פוסלים גם מקוה זו.

9מקוה ישראל ד׳, ובמקוה הלכה פסוקה היא שמים שואבין פוסלין את המקוה, כי היהדות שונאת את הבא מכלי שני ומכלי שלישי, היהדות שואפת תמיד אל המקור הראשון ואל הסיבה הראשונה, אל המים-חיים, ולא אל המים המלאכותיים, ואין נפשה ולבה אל מה שנעקר מגידולו אל מה שנפסק ממקור חיותו.

10ג. הכשר של מים שאובים על ידי המשכה.

11ובכל זאת אפשר להטמא להטביל לפעמים גם במקוה של מים שאובין ויטהר, כמו שמבואר ביורה דעה (סימן ר״א ס׳ נ״ב) ש״הבא לערוב מקוה פסול או חסר עם מקוה כשר להכשירו, צריך שיהא נקב שביניהם רחב כשפופרת הנאד״, ובכן אפשר גם למקוה של מים שאובים להתכשר על ידי המשכה.

12ומקוה ישראל ד׳, ואם אי אפשר לבוא למדרגה רמה שכזו, הנה יש עצה להכשיר גם מקוה של מים שאובין על ידי המשכה, והוא לעשות כעין נקב, כביכול, בנשמתנו שעל ידי זה תחובר נשמתנו לנשמת כל חי, ותבוא להמשכה שתמשוך שפע של קדושה ממקור הקדושה.

13ואז תראה על ידי הנקב של כשפופרת הנאד הזה, כי הקב״ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, אז תוכח לדעת, כי בכל העולם כולו יש רק עצם אחד. זהו הקב״ה וכל השאר גם בעולמות העליונים וגם בעולמות התחתונים הכל מתקיים רק על ידי העצם הנ״ל, כמו שנאמר ״ואתה מחיה את כולם״, ולא רק ״ואתה בראת את כולם״, כי הקב״ה הוא הנשמה של כל העולם, וכשם ש״הנשמה ממלאה את כל הגוף״ ומחיה אותו ״כך הקב״ה ממלא את כל העולם כולו״ ומחיה אותו.

14בקיצור, גם במקוה ישראל ד׳ אפשר להכשיר על ידי המשכה.

15ד. טהור מטמא זוהי התשובה.

16״כל תשא עון״ וכו׳, כיון שכל עיקרה של התשובה הוא ההמשכה של נשמת כל חי לתוך נשמתו של האדם כנ״ל, הנה אפשר להביע את כל תוכן התשובה בשלשת המלים האלה ״כל תשא עון״.

17על פי מאמר חז״ל על הכתוב מי יתן טהור מטמא לא אחד שאמרו ״מי עשה כן, מי צוה כן, מי גזר כן, לא יחידו של עולם״ (במדבר רבה פי״ט, א), ואמנם גם תשובה הוא טהור מטמא, שהזדונות - הדבר המטמא - נהפכו לזכיות - לטהור - וכל זה בא גם כן על ידי אחד, על ידי איחודו של עולם, על ידי ההמשכה המכשרת גם מים שאובין, ועל ידי התשובה צריך האדם להתחבר אל ה״כל״ אל יחידו של עולם, וממילא ״תשא עון״.

18ה. במקוה ובתשובה לא אמרינן אונס רחמנא פטריה.

19״מקוה ישראל ד׳״, וכלל גדול הוא אצלנו ש״אונס רחמנא פטריה״ וגם ״חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״, כמבואר בקדושין (מ, א), אבל בעניני טהרה לא אמרינן אונס רחמנא פטריה, וגם אם ירצה אלף פעם להטבל במקוה ולא יטבול, הנה טומאתו עליו בלי טהרה כל שהוא, וכך הוא הדבר גם כן בנוגע למקוה ישראל ד׳, שבנוגע להתשובה לא נאמר אונס רחמנא פטריה, ואם לא שב בתשובה שלמה, לו גם מפני סיבת אונס הוא נשאר בעל עברה גמור, בלי שום אמתלא.

20ואמנם גם על פי ההלכה - ולאו דוקא על פי האגדה - אין מועיל אונס בתשובה, על פי מה שכתב ה״אגודה״ בחידושי פרק מי שאחזו (גיטין עד, ב על הא דאמרינן שם, בראשונה היה נטמן יום האחרון של י״ב חודש כדי שיהא הבית חלוט לו, שכתב ״מכאן נראה, שאדם שנדר לעשות דבר בתוך ל׳ יום, או זמן יותר, ולא נאנס תוך הזמן, והיה יכול לעשות, וביומא דמשלם זמנא נאנס לא מיקרי אונס, מדאיצטריך הלל לתקוני, דהא הכא נאנס ביום אחרון״.

21ואמנם כן הוא הדבר גם כן בנוגע לענין תשובה. שאף על פי שההלכה היא ש״אפילו רשע גמור כל ימיו ועשה תשובה באחרונה אין מזכירים לו שוב רשעו״ (קדושין מ׳ ע״ב), לא נוכל לבוא בזה בתשובה באחרונה מצד אונס, כי, כאמור, אונס צריך להיות מראשיתו עד סופו.

22בקיצור, גם בזה לענין אונס שוה תשובה למקוה.

23״כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים צמאה נפשי לאלקים לאל חי״.

24נוסעים אנו כמנהג בעלי בתים חשובים למקומות רחצה שונים. כמו שקוראים זאת למעינות הישועה, בשביל לשתות איזה כוסות ערב בקר וצהרים, ואנו טורחים את עצמנו בשביל כך בטלטולי דגברי ולפעמים אנו מכתתים את רגלינו בשביל זה כמה מאות פרסאות, והשאלה היא מדוע ילך המחמד לההר בשעה שאפשר לו בקל לסבב שההר ילך להמחמד, מדוע ילך האדם כמה וכמה מאות פרסאות בשביל אלה הכוסות מים, בשעה שאפשר לו בקל להביא את הכוסות אליו על ידי מסילת הברזל וכדומה?

25אלא שאינה דומה השתיה מן המקור הראשון, כשהמים עוד לא נצטננו ומקור חיותם עוד לא פסק, כהשתיה של מים שהורחקו כבר הרבה ממקורם הראשון שכבר נפסלו בלינה של כמה שעות או של כמה ימים.

26ואמנם בנוגע לרוחניות אין אנו מרגישים את ההבדל הזה, ואם גם נשתה לפעמים ממעין הרוחני אין אנו שותים רק מים שכבר עברה עליהם לינה, ונפסקו מקור חיותם, ושותים אנו אותם מכלי שני או מכלי שלישי, אבל הכתוב אומר מקוה ישראל ד׳, מקוה של מים חיים, ולא של מים שאובים, כי ״כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים לאל חי״.

27וזה אפשר ביחוד בעשרת ימי תשובה שעליהם נאמר ״דרשו ד׳ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב״, קרוב ממש להמעין הראשי.