הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה לב

1הרצון הכללי של האומה הישראלית

2״ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ד׳ אלקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום״

3(דברים כט, יג).

4א. והעלה על רוחכם היו לא תהיה.

5הנה הנביא יחזקאל אומר ״והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אומרים, נהיה כגויים - וכו׳ - חי אני נאום אדני ד׳, אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם״ (יחזקאל כ, לג).

6וה״יד חזקה וזרוע נטויה״ זה הוא באמת הרצון הכללי של האומה הישראלית, כי כשם שיש רצון כללי למין האנושיות בכלל, כך יש רצון כללי מיוחד לכל אומה ואומה, אלא שבעוד שאצל כל האומות מקור הרצון הוא מקור חילוני, הנה אצלנו בא זה ממקור אלקי, מהברית שכרת הקב״ה עם אבותינו, ומזה נשתרשה בנשמתנו עד סוף כל הדורות תשוקה עממית כללית לתורה הקדושה, ו״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה״, כפי שאומר ״ואני זאת בריתי, רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם״ (ישעיהו נט, כא).

7וכשם שענו אבותינו בעמדם על הר סיני נעשה ונשמע ברצון כללי לקיים את כל דברי התורה הזאת, כך יש הרצון הזה עד היום הזה, כי ״ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת״, ואם כי יש תמיד יוצאים מן הכלל, שאינם שומעים להרצון הכללי, אך להרצון הפרטי שלהם, זה מראה רק, כאשר יאמרו המדקדקים, שה״יוצא מן הכלל מחזק באמת את הכלל״.

8ב. מעולם לא פסקה ישיבה מישראל.

9וכשם שאומרים חז״ל (ע״פ יומא כח, ב) על אבותינו אברהם יצחק ויעקב ״א״ר חמא בר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, אברהם זקן ויושב בישיבה היה, שנאמר, ואברהם זקן, יצחק זקן ויושב בישיבה״ וכו׳, כך אפשר להגיד על בניהם ועל בני בניהם עד סוף כל הדורות, כי תמיד הכלל יותר חזק מהפרט והרצון הכללי הוא יותר חזק מהרצון הפרטי.

10ויפה מבארים את מאמר חז״ל במסכת עבודה זרה (ג, ב) ״שתים עשרה שעות הוי היום, שלש הראשונות הקב״ה יושב ועוסק בתורה - וכו׳ - רביעית יושב ומשחק עם לויתן - וכו׳ - מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקב״ה - וכו׳ - ברביעית מאי עביד? יושב ומלמד תינוקות של בית רבן - וכו׳ - ומעיקרא מאן הוה מיגמר להו? איבעית אימא, מטטרון״. כי מטטרון הוא שר הטבע, ואמנם בזמן שביהמ״ק היה קיים והכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם, אז לא היה כלל מה להתפלא על התנוקות של בית רבן, שהיו נמצאים בכל עיר ובכל כפר וכפר, כשם שאין להתפלא על כל בתי הספר של העמים האחרים, בהיות כי זה דבר טבעי, ואי אפשר כלל באופן אחר, אבל עכשיו אחרי החורבן, שהתורה מונחת בקרן זוית והתורה אינה מביאה לאדם לא עושר ולא כבוד, ואם רואים אנו, שגם עכשיו לא אלמן ישראל מלומדי תורה וקול יעקב עדיין נשמע באהלי יעקב, אי אפשר לבאר זאת באופן טבעי רק על ידי זה, שהקב״ה יושב ומלמד תינוקות של בית רבן.

11בקיצור, למוד התורה בזמננו מראה באופן בולט על השכינה שלא פסקה מישראל, על ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״, וכמאמרם ז״ל ״לא כרת הקב״ה ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבע״פ״ (גיטין ס, ב) וסוף דבר, שזהו מראה על הרצון הכללי של האומה הישראלית שהוא יותר חזק מהרצון הפרטי.

12ג. בתי גואי ובתי בראי בנפש הישראלי.

13וחז״ל אומרים על הכתוב ״ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי״, כי ״מקום יש לו להקב״ה ומסתרים שמו, ומי איכא בכיה לפני הקב״ה, והאמר רבא, אין עצבות לפני הקב״ה שנאמר הוד והדר לבושו עוז וחדוה במקומו? לא קשיא, הא בבתי גואי הא בבתי בראי״ (חגיגה ה, ב).

14כי אמנם ״ישראל וקב״ה ואורייתא חד הוא״, וגם בנפש הישראלי מיום שחרב בית המקדש והוזהרנו ש״אל תשמח ישראל אל גיל כעמים״ ו״אם אשככחך ירושלים תשכח ימיני״, הנח נפשנו מלאה עצב ותוגה, ובכל חדרי לבבנו אנו שומעים בת קול המנהמת כיונה, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם, וגם אלו המתבוללים, ששכחו או לא ידעו כלל מהחורבן הנורא שלנו, ולא רק שעוברים על ״אל תשמח ישראל אל גיל כעמים״ אלא עוד הנה מלאים גיל עוד יותר מהעמים, ובכל מקום של הוללות והלולא וחנגא המה תופסים מקום בראש, הנה באמת, זהו רק ה״בתי בראי״ שלהם, זהו רק הרצון החיצוני שלהם, הרצון הפרטי, אבל גם באלה יש ה״בתי גואי״, הרצון הפנימי, הרצון הכללי של האומה, ושם אך חושך וצלמות, שם יש ה״במסתרים תבכה נפשי״.

15ולא רק חז״ל מעידים על זה, אך, להבדיל באלפי הבדלות, גם הגויים מעידים על זה.

16ואם נדחקים משוררי ישראל לתוך היכל השירה של הגויים, ושרים בכתבם ובלשונם של אלה האחרונים, הנה כל מי שיש לו עין חודרת יכיר ויבין תיכף את הזמורת זר שהמה מכניסים, את הכלאים שיש בה, כי אף על פי שמריעים הם קול מצהלות בשירתם ונגינתם בכל זאת המבין ישמע גם בזה את התוגה החרישית והעצב הנסתר מכל מלה ומלה. כי לשום יהודי, אף מי שנתרחק כבר מהיהדות לגמרי, אי אפשר להסתיר את ה״בתי גואי״ שלו, ויש שלא לחנם מביעים הגויים על זה קולות מחאה, למה היהודים נדחקים לרשות שאינה שלהם.

17בקיצור, גם בזה הרצון הכללי של האומה מתגבר על הרצון הפרטי של היחיד - הפרט היוצא מן הכלל.

18ד. דרך התורה - הבתי גואי של האומה הישראלית.

19והבתי גואי ובתי בראי של האדם הישראלי, אפשר באמת לראות לא רק בשירה ובבכיה, אך במעשיו היום-יומיים. מה שעושה על פי התורה והמסורה אלה הם ממקור הבתי גואי שלו, ומה שהוא עושה נגד התורה אלו המה ממקור הבתי בראי שלו.

20וזהו באמת הסברו של הרמב״ם (בפ״ב מהל׳ גירושין הלכה כ׳) על הדין של ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״, שמאריך בזה בלשונו הזהב והתוכן בקיצור הוא זה מה שאמרנו, כי גם אצל היהודי החופשי הנה ה״בתי גואי״ שלו ממקור קדוש יהלכון, אלא שנתגברו עליו הבתי בראי, ועל ידי הכפיה החיצונית הננו מגרשים אותו מהבתי בראי שלו, מהחיצוניות, ומכניסים אותו שוב להבתי גואי שלו, וכשאומר ״רוצה אני״ אינו משקר כלל, אך בזה מתבטא הרצון הלאומי, הרצון הכללי של האומה הישראלית.

21ואולי זהו ההבדל בין ״אני רוצה״ לבין ״רוצה אני״, כי יש לפעמים, שלא האני הוא הממציא מהרצון, אך להיפך הרצון שבמסתרים הממציא את האני הפנימי החבוי שבקרבו, ובאופן האחרון הזה יותר מתאים הוא להשתמש ברוצה אני, שזאת אומרת, שאני הוא המסובב מהרצון.

22וזהו בכופין אותו לדבר מצוה, שעל ידי הכפיה הוא שומע את הרצון הלאומי שבקרבו, ועל ידי זה הוא מוצא גם כן את האני הפנימי החבוי וטמון שבלבבו.

23והראיה, שדרך התורה הוא ה״בתי גואי״ של האומה הישראלית, אפשר לראות מזה גופא, שמזמן מתן תורה עד היום הזה, אנו רואים כלל גדול. שמחד גיסא הנה ״וישמן ישרון ויבעט״, ומאידך גיסא הנה ״מן המצר קראתי יה״. וזהו מפני שהאדם גם אם יודע את כל השבעים לשונות, הנה בעת שהוא צועק מאימה גדולה הנופלת עליו לפתע פתאום, הוא צועק דוקא בלשון אמו השגורה בפיו מימי ילדותו, וככה הוא גם כן טבע האומה הישראלית, שאלקיה של אומה זו הוא ה״בתי גואי״ של נפשה, וגם כשהיא פונה לאלקים אחרים, הנה תמיד בעת שעליה לזעוק לעזרה אחרי יסורים ואימת מות העוברים עליה, הנה באופן אינסטינקטיבי היא צועקת אל ד׳.

24ככה היה בזמן השופטים שאם רק שקטה הארץ לאיזה זמן, אז עבדו את הבעלים ואת האשרות, וכשהצרו להם העמים, אז תיכף ויזעקו בני ישראל אל ד׳, וככה הוא בכל ההיסטוריה הארוכה שלנו.

25וזה אמנם מראה מחד גיסא על החולשה שבקרבנו, אבל מאידך גיסא מראה זאת כי ד׳ אלקים הוא בפנים נשמתנו, בעוד שאלהים האחרים המה מבחוץ.

26וזהו שאמר הנביא ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך כי כשלת בעונך - וכו׳ - אשור לא יושיענו״, שמזה גופא שאנו רואים שאחרי הכשלון באה התשובה, ואחרי שאנו רואים ונוכחים, שאשור לא יושיענו, אז עינינו נשואות מאליהן לשמים, מזה גופא הוא ראיה ״שד׳ אלקיך״ הוא והיכלו המה הבתי גואי של נשמתנו, הפנימיות שבקרבנו, התוך-תוכה של כל מהותנו.