הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה לג

1לא על כל העברות מועילה התשובה

2״ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה״ וכו׳ (רמב״ם פ״ד מהל׳ תשובה הלכה א׳).

3א. הרואה בנו יוצא לתרבות רעה.

4הכל יודעים מגודל ערכה של התשובה, וגם אלה שאינם שבים בתשובה, על כל פנים יודעים המה שתשובה מועלת, אבל לא הכל יודעים, כי לא על הכל מועילה התשובה.

5ויש פרק שלם להרמב״ם, הוא הפרק רביעי מהל׳ תשובה הנ״ל, שחושב ארבעה ועשרים דברים המעכבים את התשובה, ולא כרוכלא נחשוב וניזל את כל הכ״ד דברים הללו, ונקח בכאן לדוגמא רק את אחד מהם, ״הרואה בנו יוצא לתרבות רעה ואינו מוחה בידו, הואיל ובנו ברשותו, אילו מוחה בו היה פורש ונמצא מחטיאו״.

6וכמה אנשים עוברים על זה בשאט נפש ולא עוד אלא שעוד נהנים מזה, שבניהם המה בעלי ״תרבות רעה״ ואומרים ״שלום עלי נפשי״ בהיותם המה בעצמם מהדרים במצוות כמהדרים מן המהדרים.

7ואלה ״היהודים היפים״ אינם לומדים קל וחומר... מבהמה, כפי שאומרים חז״ל במסכת סנהדרין (נה, א) שיש ללמוד קל וחומר מבהמה ״כשאירע לאדם תקלה על ידה אמרה התורה וגם את הבהמה תהרוגו קל וחומר לאדם״.

8ואם גם עושים אחר כך תשובה על זה שלא חנכו את בניהם בדרך ישרה, והתשובה תהיה באמת תשובה שלמה בכל לבבם ובכל נפשם, הלא סוף סוף זהו כבר מעוות לא יוכל לתקן, והתקלה שבאה על ידם היא תקלה לדורות.

9ואם ״ונשלמה פרים שפתינו״ הלא גם הפרה בעצמה מעידה שעל זה אינה מועילה תשובה כלל וכלל.

10ועל זה נאמר ״פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים״, אף על פי ש״ד׳ ד׳ אל רחום וחנון״, אבל עונות כאלה, ״עון אבות על בנים״, מה שהבנים ובני בנים הולכים לאבדון על ידי תוצאות החינוך הרע של האבות, בעונות כאלה לא יאבה ד׳ סלוח בשום אופן ועל זה נאמר ״וירא ד׳ וינאץ מכעס בניו ובנותיו - וכו׳ - כי דור תהפכת המה בנים לא אמון בם״.

11כי ״דור תהפכות המה״ - הפכפכים. כאשר כבר התאונן הגר״י סלנטר זצ״ל בשעתו על ההבדל שבין דורות הראשונים לדורות האחרונים. דורות הראשונים גם הרשעים חפצו שבניהם יהיו צדיקים, ודורות האחרונים גם להצדיקים ניחא להם שבניהם יהיו רשעים. ואמנם בדורות הראשונים היו הרשעים להפכפכים, והפכפכים לטובה, כי כל אחד חפץ באשרם של בניו, ואם חפצו שבניהם יהיו צדיקים, הלא שמע מינה שבפנימיות שלהם ובתוך תוכם היו גם כן קשורים לד׳ ולתורתו, הנה עכשיו ה״צדיקים״, כביכול, שלנו המה הפכפכים והפכפכים לרעה.

12״כי דור תהפכות המה בנים לא אמן בם״, מהבנים אנו רואים שגם בהאבות ״לא אמן בם״, שגם אצלם חסרה האמונה הפנימית.

13ב. יעקב למשסה וישראל לבוזזים.

14וראיתי מבארים יפה על פי הלכה את מאמר חז״ל בגיטין (נח, א) ״ת״ר מעשה ברבי יהושע בן חנניא שהלך לכרך גדול שברומי, אמרו לו, תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים, הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר, מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים? עמד אותו תינוק ואמר, הלא ד׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו, אמר, מובטחני בו שמורה הוראה לישראל, העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו״. ש״מקשין העולם״, אטו מי שיודע לומר פסוק אחד מהנביאים בעל פה הוא מלתא רבתי כל כך, עד שזה גופא כבר מבטיח על עתידות של מורה הוראה בישראל, הלא כמה וכמה תינוקות כאלה איכא בשוקא?

15ואמנם גם התוס׳ מקשים שם, שהלא זהו נגד ההלכה, ש״אין פודין את השבוין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם״ (שם מה, א)?

16אכן באמת קושיא אחת מתורצת בחברתה, וצריכים אנו להניח רק זאת, כי גם בדורו של ר׳ יהושע בן חנניא היה כמו בדורנו אנו, שהאבות - מדקדקים במצוות והבנים - מדקדקים בעברות, האבות משכימים ומעריבים לבית הכנסת ולבית המדרש, לה״שטיבלך והקליזלך״, והבנים - לכל מקומות הטומאה, אבל חלילה להם לדרוך על מפתן של ״מקום קדוש״.

17וכאשר ידוע, שיעקב אלו המה הקטנים וישראל המה הגדולים, הנה רמז ר׳ יהושע בן חנניא בשאלתו על סיבת המחזה המשונה הזה שישראל לבוזזים, כלומר, שבוזזים את הגדולים בזה שלוקחים מהם בתור משסה את הבנים הקטנים שלהם. ומתאימים הדברים ״יעקב למשיסה וישראל לבוזזים״, מפני כי יעקב, הקטנים, זהו גופא נלקח בבזה, אבל ישראל, הגדולים, הוא רק נמסר לבוזזים, שבוזזים ממנו דבר השייך להם, שבוזזים ממנו את בניו.

18והשאלה היתה ״מי נתן״, כלומר, במי הקולר תלוי, האם בהקטנים או בהגדולים?

19והתשובה היתה ״הלא ד׳ זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך״, והחכמה שבהתשובה היתה לא בידיעת הפסוק אך בהדגשת הפסוק, שהדגיש את ה״חטאנו לו״ ברמזו באצבע על עצמו, ואת ה״לא אבו בדרכיו הלוך״ ברמזו באצבע על האחרים. כלומר, האשמה איננה כלל בנו, בהקטנים, כי הקולר תלוי אך ורק בהגדולים, כי ״הלא ד׳ זו חטאנו לו״, וחטא הוא שוגג והקטנים המה רק שוגגים כי ״מה יעשה הבן שלא יחטא״ אם לא קיבל כלל חינוך יהודי, ״ולא אבו בדרכיו הלוך״, והאשמה הוא רק בהם, בהישראל, בהגדולים, בהאבות, שהם אינם חוטאים בשוגג אך ״ולא אבו״ במזיד.

20ובזה הורה לו באמת הלכה רבתי על פי מה הביא הרא״ש בכתובות פרק שני דייני גזירות את דברי הירושלמי ״רב אמר, כל התופס אחר חברו חייב ליתן לו, וחילא דרב מהכא, הגוזל שדה מחברו ונטלו מסיקין חייב ליתן לו״, ועל פי מה שכתבו בתוס׳ שם בגיטין (מה, א), דאע״ג דאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן כנ״ל, בכל זאת אמרינן בכתובות (נב, א) ״נשבית והיו מבקשים ממנו עד עשרה בדמיה פעם הראשון פודה״, משום ד״שאני אשתו דהוי כגופו יותר מבתו, ועל עצמו לא תקינו רבנן״. ומובן מאליו, שלפי זה גם בנתפס על חברו שחייב לפדותו כנ״ל, גם בזה לא יהיה הדין ש״אין פודין את השבויים יותר על דמיהן״, שכיון שחברו נתפס בעדו הוי כמו שהיה נתפס הוא בעצמו וכל אשר לו יתן האדם בעד נפשו.

21וזה שהורה התינוק לר׳ יהושע בן חנניא, בהדגישו את ה״חטאנו לו״, כלומר, החטא בשוגג של הקטנים, ואת ה״ולא אבו בדרכיו הלוך״ של הגדולים מאידך גיסא, כי בזה אין הדין של ״אין פודין את השבויין יותר על דמיהן״, מאחרי שהוא, הקטן, נתפס רק באשמת הגדולים, ואם הגדולים יתנו כסף לפדותו הם נותנים זאת בעד עצמם גופא.

22ומזה ראה ר׳ יהושע בן חנניא שיהיה מורה הוראה בישראל, מאחרי שגם עכשיו בהיותו עוד תינוק כבר הוא מכוון להלכה. ובצדק סיים על זה ״העבודה שאינני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שבעולם״ ולאו דוקא בכדי דמיו. (עפ״י ספר ״עמק יהושע״ להגאון מוהר״א מסלונים ז״ל).

23ואמנם הפירוש על המאמר הנ״ל הוא על פי דרך החידוד ולא על פי דרך הפשט, אבל עצם הדברים כשהם לעצמם איננו חידוד כלל אך פשט פשוט בעוה״ר.

24״כי דור תהפכת המה בנים לא אמן בם״, אם לא אמן בהבנים, אז האשם הוא בהאבות, שדור תהפכת המה.

25ג. קידוש השם וחילול השם.

26והלא גם זאת הלכה פסוקה היא, ש״כל מי שיש חילול השם בידו אין לו כח בתשובה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין למרק״ וכו׳ (יומא פו, א).

27ודוקא את ההלכה הפסוקה הזו, שאין עליה שום חולק שוכחים רבים, ולא עוד אלא שיש יחידים וגם מפלגות שלמות, שחושבים שמקדשים את השם ברבים, בעוד שבאמת המה מחללים אותו בתכלית החילול.

28אם לפנים היו לנו נביאים ומוכיחים שהטיפו מוסר לכל הגויים, והיום הגויים - ולא רק נביאי הגויים כבלעם בשעתו - מטיפים מוסר לנו, האם יש חילול השם יותר גדול מזה?

29ומה נורא הוא החילול השם, כשהם, הגויים, מטיפים לנו כבר מוסר על חילול הדת וכל קדשי השם בארצנו הקדושה על ידי בנינו בונינו. מה גדולה היא החרפה כשמנהיגינו היו צריכים לקבל תוכחה מנכרית אחת, מאשת מיניסתר סוציאלי אנגלי (נאמר בשבת שובה תרצ״ב) באמרה, כי לא לבית-לאומי כזה כוונה מלכות אנגליה, כי האנגליים דמו בנפשם, שארץ ישראל החדשה תהיה מעין זו של הנביאים, ולבסוף היא רחוקה מהלז יותר מרחוק מזרח ממערב. ומה נורא הוא הכאב אם הרבנים מירושלים פעלו על הגויים המשחקים ב״פוטבל״, שלא ישחקו ברחוב היהודים בשבת ולא יכלו לפעול זאת על היהודים שהשיבו להם בפומבי ובריש גלי: ״משטים אנו בכם״.

30ואמנם בנין הארץ וישוב הארץ הוא מצוה גדולה שאין למעלה הימנה, ובנין הארץ בזמננו הוא בודאי קידוש השם, אבל בנין הארץ בהריסת הדת הוא חילול השם באופן היותר נורא, ולא רק השם של הקב״ה, אך גם השם של האומה הישראלית, שאין לה שיור רק התורה הזאת.

31ואמנם ארץ ישראל יקרה וחביבה לנו מאד, אבל חביבה לנו הרבה יותר התורה בלי ארץ ישראל מארץ ישראל בלי התורה.

32ולא רק כל התורה, אך גם שבת לבד בלי ארץ ישראל, חביבה לנו יותר מארץ ישראל בלי שבת.

33כי אם ארץ ישראל הוא בשביל ישראל, כלומר, בשביל קיום האומה, הרי אין לך מגן יותר חזק לקיום האומה מהשבת, ששומרת את ישראל מיום יציאת מצרים עד היום הזה.

34בקיצור, בעונותינו הרבים יש שאנו רואים חילול השם באופן היותר גס גם אצל אלה המתהללים בקידוש השם.

35ומאידך גיסא יש שגם אצל אלה המתימרים בדגל התורה, אנו מוצאים חילול השם במקום קידוש השם, כמו שאמרו חז״ל במס׳ יומא (פח, א) ״אבל מי שקרא ושנה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה ואין דיבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו, אוי לו לפלוני שלמדו תורה אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר, ״באמור להם עם ד׳ אלה ומארצו יצאו״.

36ולדאבונינו, מה רבו בחוגים הנ״ל אלה שאין דיבורם בנחת עם הבריות, וזה גופא כבר נחשב לחילול השם ועל חילול השם אין תשובה.

37״אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה״.