הגיונות אל עמי, חלק א, לשבת שובה לד

1הזהירות מהעברות הבאות מתוך מצות תשובה

2״אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב״ (הושע יד, ג).

3א. תנאי מוקדם למעשי התשובה הוא ההיקף.

4״אמרו אליו כל תשא עון״. כשרוצה אדם לשוב בתשובה, הנה תנאי מוקדם למעשה הזה הוא ההיקף, להקיף בהרהורו את כל חלקי העברות שעשה מחד גיסא, ומאידך גיסא את כל הדרכים המובילים להתשובה מבלי להסתר עין אף מקרן זוית אחת, כי בלי זה אפשר להיפך, שעל ידי התשובה יפול בעברות עוד יותר חמורות מהעברות שעליהן הוא מהרהר בתשובה.

5למשל, אחד מהרהר בתשובה על עברות של מאכלות אסורות ולבו נוקפו עליו, שמא השוחט אינו מדקדק במצוות כל כך, שמא אינו נזהר השוחט באיזה מנהג או באיזה חומרא שהחמירו האחרונים מצד לפנים משורת הדין, ומתוך כך הוא רודף את השוחט עד חרמו, ושוחט את השוחט וגורם לעברה של שפיכת דמים החמורה מכל העברות שבתורה.

6ועל כן מקדים הנביא לפני דרך התשובה את התנאי הראשי ״אמרו אליו כל תשא עון״, שיתבוננו על כל העונות, וכשעושה תשובה על עברה אחת לא יסיח דעתו ולבו מעברות אחרות, שלפעמים הן עוד יותר חמורות מזו העברה שהוא מהרהר עליה בתשובה.

7וכבר הבאתי במאמרי ״דרכה של תורה״ (פרק ט״ו) את מה שמספרים על הגאון ר״י סלנטר זצ״ל, שבנסעו פעם אחת עם תלמידיו ביום חורף קר למאד, וכשנכנסו כולם להתחמם באיזו אכסניא ולא היה מים לנטילת ידים, והלכה השפחה וחצבה את הקרח והכפור שכסה את הנהר, ובמסירת נפש הביאה דלי מים עבורם, וכשלקחו התלמידים כל אחד מלא כוס גדול כדי לקיים את המצוה של נטילת ידים כדבעי, התרגז עליהם הגאון הנ״ל, ואמר, אתם חפצים לקיים לפנים משורת הדין על חשבון העבודה הקשה, עבודת פרך, שטרחה אותה עלובתא בשבילכם, זו אינה מצוה אך עברה.

8וכל זה מפני שהגאון הנ״ל קיים את ה״כל תשא עון״, ובעמדו לפני מצוה של נטילת ידים, לא שכח כי יש גם מצוה של ״וחי אחיך עמך״ ו״כי טוב לו עמך״ ו״לא תעבוד בו עבודת פרך״ ״ואהבת לרעך כמוך״ וכדומה וכדומה.

9אבל ״ראיתי בני עליה והנם מועטים״, והרוב הנה בעת שעוסקים בהלכות נטילת ידים או בהלכות טרפות, למשל, שוכחים לגמרי את ההלכות ״דרך ארץ״ ולפעמים גם את ״הלכות יסודי התורה״ גופא.

10ב. מתוך תשובה על רפוי האמונה לאבק של עבודה זרה.

11ויש עוד רעה חולה תחת השמש, שלפעמים בא האדם להרהר בתשובה על כפירה, אחרי שהאמונה רפתה מעט בידו, אבל מתוך תשובה על זה הוא בא לעברה של אבק עבודה זרה, שלפעמים היא עוד עברה יותר חמורה, כי ״כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי״ אבל המודה בה אינו יהודי.

12העבודה זרה הידועות לנו ביותר הוא בעל פעור וזריקת אבן למרקוליס, ואת אלה תעב ושנא ד׳ ביותר, ״כי כל איש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ד׳ אלקיך מקרבך״ (דברים ד, ג), כי השי״ת שכתוב עליו ״זה אלי ואנוהו״ שנא ביותר את העבודות הבזויות והנמאסות כשהן לעצמן.

13אבל האם אין אנו רואים גם אצלנו בעלי תשובה כאלה, שכל תשובתם היא לעשות את מעשי בעל פעור ומעשה זריקת אבן למרקוליס, והמה משליכים גם סחי ומאוס שיש להם לרוב, וגם אבנים גדולות וכבדות על אנשים שקטנם עבה בודאי ממתנם. ואמנם לשיטתם המה עושים את כל זאת לשם שמים ובדחילו ורחימו, ולפעמים גם אחרי ש״י טבילות מקודם, אבל השי״ת שונא לא רק את עבודה זרה לאלהים זרים, אך גם את העבודה זרה לאלקי ישראל, ועל זה אומר הכתוב ״השמר לך פן תנקש אחריהם - וכו׳ - ופן תדרוש לאלהיהם לאמר, איכה יעבדו הגויים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, לא תעשה כן לד׳ אלקיך״, כלומר, שלא תעבוד באופן העבודות שעובדים הגויים לאלהיהם, אף על פי שכוונתך לשם שמים ״לד׳ אלקיך״, כי לא רק שלא מחשבות הגויים מחשבת היהדות, אך גם לא דרכיהם היא דרך התורה, ואי אפשר לעבוד את אלקי ישראל על ידי פעור וזריקת אבן, חלילה, כי ״דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום״ (משלי ג, יז).

14ועל כל פנים אנו רואים שוב אופן של עברות המסתעפות מהתשובה גופא. וכל זאת גם כן מפני ששוכחים בעלי תשובה אלה את הכלליות שבתורה, שוכחים את התנאי הקודם למעשה התשובה, והוא כל תשא עון, ובעסקם בתשובה על עברת הכפירה, המה שוכחים, כי גם אבק עבודה זרה איננו עברה קלה שאפשר לעבור על זה כלאחר יד.

15ג. הסתת היצר להעצבות.

16ויש גם כן, שאף על פי שהאדם שב בתשובה שלמה ואינו מסיח דעת מהכלליות שבתורה, בכל זאת אף על פי שכוונתו רצויה, הנה סוף סוף במעשה הוא נקרא חוטא על ידי התשובה גופה. כמו שמאריך הגר״י בעש״ט זצ״ל בצואתו בזה ואומר ״לפעמים מטעה היצה״ר לאדם לאמר לו, שעבר עברה גדולה אף על פי שאינה אלא חומרא בעלמא או שאינה עברה כלל, וכוונתו כדי שיהיה האדם בעצבות מכח זה ויבטלו בעצבותו מעבודת הבורא יתברך, וצריך האדם להבין הרמאות הזאת ויאמר להיצר הרע, אינני משגיח על החומרא שאתה אומר לי, שכוונתך לבטלני מעבודת הבורא יתברך ושקר אתה מדבר. וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר תהיה נחת רוח לבורא שלא אשגיח על החומרא, שאתה אומר לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבא אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל, כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת לפניו יתברך, ואם כן אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר לא יקפיד הבורא עלי - וכו׳. וזהו כלל גדול בעבודת הבורא, שיזהר מעצבות כל מה שיוכל״. אבל כמה מבעלי התשובה אינם זהירים בצואת הריב״ש הנ״ל, ומתוך תשובה המה באים לעצבות המכלה אותם מבשר ועד נפש, ולא עצבות מצד החרטה לשעבר, אך בעצבות לשם עצבות, ובעצבות כזה בודאי אין השכינה שורה, באופן שעל ידי התשובה המה באים שוב לעברה, עברת העצבות המעברת את האדם על דעתו ועל דעת קונו. ואם ״כל המצער עצמו מן היין נקרא חוטא״ (ע״פ נדרים י, א; נזיר יט, א ועוד) הנה עצבות ששוברת את כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. והגה״צ ר׳ נחמן מברסלב היה אומר בדרך מליצתו ״ויבוא עד לפני שער המלך כי אין לבוא אל שער המלך בלבוש שק״ (אסתר ד, ב), כי המלך הוא מלכו של עולם, ובדרך עצבות אי אפשר לבוא עד שער המלך ממש, על כן מי שרוצה לשוב ״אל ד׳״ אי אפשר רק באופן של ״קח טוב״ כנ״ל.

17ועל כן אומר הנביא ״אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב״, ואין טוב אלא בשמחה, להיות שמח וטוב לב. ואמנם הא בהא תליא, כשהוא שמח אפשר לו להיות טוב לב, ולהיפך כשהוא שרוי בעצבות הנה לבו בל עמו, ואחרי ה״כל תשא עון״ על האדם לומר גם כן ״וקח טוב״ להזהר לבלי ליפול ברשת העצבות אשר מצודתה פרושה על האדם ונחוצה זהירות יתירה להזהר ממנה.

18ד. התשובה צריכה לדרישה וחקירה ביותר.

19ובכלל התשובה היא מצוינת מכל המצוות שהיא צריכה לדרישה וחקירה ביותר, חפוש וחטוט מרובה, כמו שאומר הנביא ״נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ד׳״, כי תשובה זוהי לא מהעבודות הקלות שבמקדש.

20למשל, הכתוב (דברים לא, טז-יח) אומר ״ויאמר ד׳ אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר - וכו׳ - וחרה אפי בו ביום ההוא - וכו׳ - ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים״, שהכל מקשים, הלא אחד מהיסודות של היהדות הוא כי לא יחפוץ השי״ת במות המת ״כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה״ (יחזקאל לג, יא), ומדוע מסתיר באמת השי״ת את פניו אחרי שהתודו בכל לבבם ונפשם ואמרו ״על כי אין אלקי בקרבו מצאוני הרעות האלה״, היש חרטה לשעבר וקבלה להבא יותר טובה מזו?

21אבל באמת התירוץ על הקושיא זו מצאתי בספר ישן נושן מאד... בספר התורה גופא.

22״כי פנה אל אלהים אחרים״ זהו התירוץ היותר מספיק על הקושיא הנ״ל.

23כי הכתוב אומר ״סור מרע ועשה טוב״ ואף על פי שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אך בזה באמת יש מוקדם ומאוחר, כי אי אפשר לאדם להיות ״עושה טוב״ מבלי שיהיה מקודם ״סור מרע״, כמו שאי אפשר לעלות על הדרגא העליונה של הסולם מבלי שיעלה מקודם על הדרגא התחתונה, ואם אנו רואים איש שהוא בגדר עושה טוב ואיננו סור מרע הוא צריך בדיקה בה״טובות״ שלו, לראות אם גם אלו אינם אלא הונאה עצמית ונעשית רק מחמת מצות אנשים מלומדה, או, מה שיותר גרוע, רק להתפאר בפני הבריות.

24ועל זה כבר רמז בן עזאי באבות (פ״ד, מ״ב) באמרו ״הוי רץ למצוה קלה כבחמורה ובורח מן העברה, שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״. כי באמת אפשר לו לאדם שתמצאנה בקרבו ״שתי רשויות״, מצד אחד יהיה מדקדק במצות עד לתכלית ההידור ולפנים משורת הדין, ומצד השני יעבור על כל העברות החמורות שבתורה ואין בזה כלל סתירה בפנימיותו, כי הוא עושה הכל באופן אוטומטי, מעשה קוף בעלמא מבלי דעת ומבלי כונה, סוף מעשה מבלי מחשבה תחילה. וזהו שאמר בן עזאי ״הוי רץ למצוה קלה״, ולכאורה לאיש שכזה הלא למותר הוא להזהיר לו מן העברות החמורות, מאחרי שכבר בא להשליבה העליונה של טוב? אבל באמת גם לזה נחוץ להזהיר ״ובורח מן העברה״ והעברה בה׳ הידיעה, עברה החמורה שבחמורות, והוא מנמק זאת פשוט מפני ״שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה״, שאפשר לו לאדם לעשות גם את המצות וגם את העברות בפעם אחת ובבת אחת, מבלי לעמוד כלל על הנגוד שביניהן, בהיות כי מצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה, כלומר, שהכל נעשה אצלו רק על פי גרירא בעלמא, לא הוא הבעל מצוה ולא הוא הבעל עברה אלא גם המצוות וגם העברות המה הבעלים עליו, לא הוא גורר אותן, אך הן גוררות אותו. ״ששכר מצוה מצוה ושכר עברה עברה״, כלומר, לא יתבונן כלל שיש אצלנו שכר ועונש, ואם מקבלים שכר על המצוה מקבלים עונש על העברה, ומצוה הבאה בעברה אין לו רק עונש בלי שכר כלל, אך הוא מאחד מבלי דעת ומבלי תבונה את שני ההפכים האלה, ועושה גם את המצוה וגם את העברה לשם שכר.

25וזהו שאמר הכתוב, כי ״וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר״, וכשבא הרהור תשובה בלבו, הלא היה לו להיות קודם כל סור מרע לגרש את האלהי נכר שבקרבו, אך הוא מרכיב בקרבו את שני ההפכים יחד, וטרם שנעשה לסור מרע, הוא רוצה להיות עושה טוב, ולא עוד אלא שרוצה להראות בזה שהוא אחד מהמהדרים מן המהדרים, ״על כי אין אלקי בקרבי״ שאינו מסתפק בזה ש״שויתי ד׳ לנגדי תמיד״, אך הוא רוצה מעכשיו שיהיה אלקיו בקרבו, ועל כן ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי פנה אל אלהים אחרים״, כי השי״ת הוא אחד והוא אינו סובל שתי רשויות באדם, ובטרם שהוא רצה לקבל עול מלכות שמים, הוא צריך לגרש את העבודה זרה שבקרבו, ובטרם שהוא רוצה להיות עושה טוב עליו להיות מקודם סור מרע, ואם לא עשה כן אז ״ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא״.

26וזהו שאמר הנביא ״אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב״, שמקודם צריך להיות מחילת עונות, ורק אחר כך יכול להיות ה״קח טוב״, אך אלה שמהפכים את הסדר ואין סדר לתשובתם, מקלקלים המה את כל השורה.

27ה. העיקר בתשובה לבלי להתיאש.

28ובכל זאת, מאידך גיסא, אל יאמר האדם, מאחרי שאי אפשר לי לשוב בתשובה שלמה על כל החטאים והעונות לא אשוב בתשובה כלל, כי גם זה אינו יודע את פירוש המלה של תשובה, כי כשם מי שתעה מדרך הישר אי אפשר לו לשוב שמה רק על ידי פסיעה אחרי פסיעה וצעד אחרי צעד עד שיגיע למטרתו, כך הוא גם כן בנוגע לדרך הישר של התורה.

29והעיקר בתשובה לבלי להתיאש ולבלי לאמר כדורו של יחזקאל ״פשעינו וחטאתינו עלינו ובם אנחנו נמקים ואיך נחיה״ (יחזקאל לג, י), כי לדאבוננו, אנו שומעים גם בדורנו אנו את מה ששמע יחזקאל בדורו הוא.

30למשל, נזדמן לי להיות בעיר נדחת אחת שנתישבו שם האובדים והנדחים מבני עמנו וכמעט כולם מחללי שבת המה מפני הפרנסה המרה, אכן ביחד עם זה המה עוברים גם על שאר העברות החמורות, אוכלים טרפות וכדומה, ואמנם נפשם דאבה מאד על זה בידעם היטב כי לא זהו הדרך, אבל לדבריהם המה כמעט אנוסים לחלל שבת, ושאר העברות שגם לדבריהם אינם אנוסים כלל, כי מי מאנס אותם לאכול דוקא טרפות וכדומה, אבל המה אינם יכולים לתאר לעצמם, שתצא להם איזו תועלת רוחנית מקיום שאר המצוות אם אינם יכולים לדעתם - כמובן לדעתם המשובשת - לקיים את מצות שבת.

31ואמרתי להם, כי אמנם בה״מוסר כליות״ שיש להם מדרכיהם הרעים המה מראים כי המה מגזע יעקב, אבל בהיאוש הבא אצלם בתור מסקנא ממוסר כליות זה, המה מראים כי אינם חלילה כלל מזרע יעקב, אלא מזרע עשו.

32כי הלא בשביל יאוש שכזה מכר גם כן עשו את בכורתו באמרו ״הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה״, וכדברי רש״י שם ״אמר עשו, מה טיבה של עבודה זו? אמר לו, כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה כאותן ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראש, אמר, אני הולך למות על ידה, א״כ מה חפץ לי בה״ (בראשית כה, לב). ולא עלה על דעת עשו לומר, אדרבא אזהר לעת עתה במה שאפשר לי להזהר, ועל ידי כך אתרגל בהמשך הזמן גם כן לבלי להיות משתויי יין וכדומה. ואם אין אתם רוצים להיות מבני עשו, עליכם לעשות להיפך להזהר לעת עתה במה שגם לדעתכם אפשר להזהר ועל ידי זה תבואו בהמשך הזמן גם לשמירת שבת.

33וגם זה נכלל ב״קח טוב״, כאדם האומר ״לעולם תקח״ שיקח את כל מה שנותנים לו לעת עתה ואחר כך יבקש יותר.

34והנביא מפרש זאת עוד ביתר ביאור באמרו ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״ ואחר כך ״קחו עמכם דברים ושובו אל ד׳״, ללמדנו, כי בל יאמר שכיון שאי אפשר לו לשוב אל ד׳ ממש אז יעמוד לגמרי מרחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, אלא שמקודם צריך לשוב עד ד׳ וממילא יבא בהמשך הזמן לאל ד׳.

35בקיצור, אם כי מחד גיסא על האדם להרגיש היטב את ה״כי כשלת בעונך״, הנה מאידך גיסא אל יבא האדם על ידי כך לידי יאוש, אלא ירגיש גם כן את ה״טוב״ שבו ויאמר להקב״ה גם כן ״וקח טוב״.

36ו. ההבדל בין איסור ובין טומאה.

37כי ״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״ (ע״פ סנהדרין מד, א), ויהודי שאוכל מאכלות אסורות יענש גם כן בעבור שלא קיים נטילת ״מים אחרונים״, כי אמנם העוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל העוסק בעברה אינו פטור מן המצוה.

38וזה ההבדל בין איסור לטומאה, כי בטומאה אמרינן ״שבע ליה טומאתו״ ומי שנטמא כבר אינו מקבל עוד טומאה, ותרומה טהורה צריכה שימור ותרומה טמאה אינה צריכה עוד שימור, אבל לא כן באיסור, כי אם גם שם אמרינן ״אין איסור חל על איסור״, הנה עיין בספרנו ״דרך הקודש ח״א (ש״ב פ׳ י״ד) שביארנו שם, שהגדר הזה נאמר רק על איסורים שהם בחפצא, אבל במקום שלא רק מהות האיסור הוא איסור גברא, אך כל עצמותו הוא בגברא, שם לא שייך הגדר הזה. ועל כן אנו אומרים ״יש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין״ כמבואר במכות (כא, ב) וכן ״ראה סלע שנפלה נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה, עובר בכולן משום לא תגזול ומשום השב תשיב ומשום לא תוכל להתעלם״ כמבואר בבבא מציעא (כו, ב) ואין אנו אומרים שבע ליה איסור כמו שאנו אומרים ״שבע ליה טומאתו״.

39כי אנו אומרים ״בעל עברה״ ואין אנו אומרים ״בעל טומאה״ מפני שעל העברה הוא בעל והעברה היא בידו כחומר ביד היוצר, ולא כן בטומאה, שהוא איננו בעל על הטומאה, אך להיפך יש אבות הטומאה ואבי אבות הטומאה, והאדם נעשה רק לראשון או לשני, ראשון לטומאה או שני לטומאה וכדומה.

40ולכן באיסורים ובעברות אפשר לו לאדם שיהיה לבעל עברות ואיסורים הרבה, ולא כן בטומאה.

41וההבדל בין עברה ובין טומאה באדם הוא כאותו ההבדל שבין טומאה למעילה בקדשים. אי אפשר להם לקדשים שיוטמאו שתי פעמים, אבל אפשר שיבואו לידי מעילה שתי פעמים, וקיימא לן ״אין מועל אחרי מועל במקודשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד דנתקדש קדושת הגוף״ (מעילה יט, ב).

42וכל עברה איננה רק בגדר מעילה ״נפש כי תחטא ומעלה מעל בד׳״, וקדושת האדם היא קדושת הגוף, ויש מועל אחרי מועל, וגם אם הוא משוקע בעברות מכף רגלו ועד קדקדו, אין לו מזה שום היתר לעבור עוד עברה אף העברה היותר קלה.

43ו״כשעבר ושנה נעשה לו כהיתר״, אבל לא היתר ממש.

44אכן יש שגם בעלי תשובה שוכחים את הכלל הזה, ומתוך תשובה המה באים שוב לידי עברה.

45ז. לסיים בכי טוב.

46ונסיים בכי טוב - ב״קח טוב״.

47על פי מה שהאריכו חכמי הקבלה והחסידות, כי ״השכינה היא מעילא לתתא עד סוף כל המדרגות, וזהו סוד ״ואתה מחיה את כולם״, שאפילו כשאדם עובר עברה ח״ו, אז גם כן השכינה מתלבשת בו, כי בלא היא לא יהיה בו כח לעשות זאת ולהניע בשום אבר״ (מאיר עינים, וירא), ״ואפילו אם האדם נופל ח״ו למקום שנופל והוא בשפל המדרגה התחתונה ממש, גם משם יוכל לדבק את עצמו בד׳ ולשוב אליו יתברך. ועל זה נאמר ובקשתם משם את ד׳ אלקיך ומצאת״ (לקוטי מהר״ן ח״ב), כי כשם שבכל דבר שבעולם הזה יש קליפות רעות, כך להיפך יש בכל דבר מבלי יוצא מן הכלל גם נצוצות קדושה.

48באופן, שעל ידי תשובה מאהבה אפשר להוציא יקר מזולל וטהור מטמא, כמו שאמרו חז״ל, שהזדונות גופא נעשו לו כזכויות, כי הוא מוציא את נצוצות הקדושה הנסתרות גם במעשי העברה גופא, שעל זה נאמר ״ובקשתם משם את ד׳ אלקיך״ כנ״ל.

49וזהו ״וקח טוב״, שמכל הרעות שבעולם אפשר להוציא גם טוב, ומכל הטומאות שבעולם אפשר להוציא נצוצות קדושה.

50שבאמת זוהי כל תעודת האדם, שנאמר עליו ״וייצר ד׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב, ז), שזאת אומרת, שהפך לנפש חיה גם את העפר שבקרבו, וכמו כן פירשו את הכתוב ״ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לד׳ אלקיך״ (דברים ה, יב-יג), שה״לד׳ אלקיך״ נאמר גם על ה״ששת ימים תעבוד״, כי על ידי השבת הוא גופה נשמה יתירה גם בששת ימי המעשה, וגם אלה נעשים מוקדשים ״לד׳ אלקיך״.

51וזהו ״קובע עתים לתורה״, כי על ידי התורה הוא קובע את כל העתים, בלשון רבים, זאת אומרת גם אלה העתים שלא עסק בהם בתורה כלל, והוא נעשה הקובע להעתים, ולא העתים הן הקובעות עליו. וזה היה החטא של קין שעליו נאמר ״ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד׳״, ולא היתה מנחתו שלמה לתקן גם את הימים שעברו ולא רק את ״קץ הימים״ לבד.

52בקיצור, על ידי התשובה אפשר לקיים את ה״קח טוב״ גם מה״כל תשא עון״.