הגיונות אל עמי, חלק א, לשמיני עצרת נב

1הזכרת נשמות בזמן שמחתנו

2א. מה ביני לבן חמי.

3אם תרצו לדעת את ה״מה ביני לבן חמי״, אז התבוננו על המנהג הנפלא להזכיר נשמות דוקא בשמיני עצרת בזמן שמחתנו.

4ואמנם אין שום מצוה או מנהג ישראל בדומה לזה, שיבליטו כל כך את המה ביני לבן חמי כמנהגנו זה הנ״ל.

5הזכרת נשמות בזמן שמחתנו, בעוד שאצלם הנה בזמן שמחה, בזמן של הלולא וחנגא וסתם ביומא דפגרי המה שוכחים ומסיחים את דעתם לגמרי מנשמותיהם גופא, מנשמותיהם שנמצאות בהם מקרוב ממש, מהנשמה הממלאה את כל גופם, הנה אצלנו להיפך, דוקא בזמן שמחתנו אנו זוכרים ומרגישים היטב לא רק מה״נשמה שנתת בקרבי״, אך גם את הנשמות שנמצאות מרחוק מאתנו מאד מאד בעולם אחר לגמרי, גם מאלה אין אנו מסיחים דעת ואנו אומרים ״יזכור אלקים את נשמת...״

6ואמנם כך הוא דרכה של היהדות, וזהו ההבדל בינינו לבינם, אצלם ביום המנוחה יום הראשון, המה מאבדים גם את הנשמה הפשוטה שיש להם בכל השבוע ואין להם אז בעולמם אלא הוללות ושכרות לבד, ואילו אצלנו הנה דוקא ביום המנוחה שהוא ביחוד יום קדושה עוד אנו משיגים נשמה יתירה.

7וחז״ל אומרים ״זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין״ (פסחים קו, א), ובעוד שאצלם מביא היין לחולין ולטומאה, הנה אצלנו להיפך, גם היין מביא לנו לקידוש ולקדושה.

8חז״ל אומרים (בבא בתרא יב, ב) ״האדם קודם שאכל ושתה יש לו שני לבבות ומשאכל ושתה אין לו אלא לב אחד״, ואמנם קודם שאדם אוכל ושותה בעודנו רעב, יש לו לא רק לב לעצמו להרגיש ברעבונו, אך יש לו גם לב להרגיש ברעבונם ובצערם של אחרים, אבל משאכל ושתה יש לו רק לב אחד להרגיש במלוא בטנו ולאמר שישו בני מעי, כמו שמתלא אומרת, שהשבע אינו מאמין להרעב. ואמנם זוהי תכונתם של כל בני אדם חוץ מבני ישראל, בני אברהם יצחק ויעקב, כי אצלנו להיפך, דוקא ביום השבת שהננו אז בגדר עם מדושני עונג, דוקא אז נתוספת לנו נשמה יתירה וכדברי רש״י בביצה (טז, א) שהוא ״רוחב לב למנוחה ולשמחה, ולהיות פתוח לרוחה ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו״, שהנשמה יתירה באה לנו בשבת דוקא מתוך רוב מאכל ומשתה.

9ב. האני והכל.

10וזהו שאמר הלל הזקן (סוכה נג, א) ״אם אני כאן הכל כאן ואם איני כאן מי כאן״, כי על פי רוב אנו רואים ממש את ההיפך, שכל אחד מרגיש את ה״אני כאן״ דוקא בעת ״מי כאן״, כלומר שהוא מרגיש רק אז מאושר בעת שהוא ״חד בדרא״, בעת שהוא מתנשא על כל והוא גביר לאחיו, אבל היהדות אומרת להיפך, שרק אז ״אני כאן״ בעת ״שהכל כאן״, בעת שהכל שוים עמו בשמחה ובתענוג.

11ועל כן אי אפשר לה להיהדות לתאר שום שמחה בלי שיקבלו חלק בשמחה זו גם הלוי הגר היתום והאלמנה, וביחד עם המצוה של ״ושמחת בחגך״ באה המצוה של ״איש כמתנת ידו כברכת ד׳ אלקיך אשר נתן לך״ (דברים טז, יז).

12בקיצור, אצלנו הוא להיפך מכל בני אדם, שדוקא כשאנו שבעים יש לנו שני לבבות להרגיש בצערם של כל הרעבים.

13ואם כל אדם ניכר בכוסו הנה ביותר ניכרת האומה הישראלית שכוסה מביאה אותה לא לטומאה אך להיפך לקדושה, כי אצלנו ״אין קידוש אלא ביין״ (ע״פ ירושלמי ברכות פרק ח, ה״א).

14״למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכים אותי״ (סוכה שם), על פי מאמר הפילוסוף שאמר, ״שהאדם מרגיש את האלקים במדה שהאלקות נמצאת בו בעצמו, והוא מרגיש את העולם במדה שהעולם נמצא בו בעצמו״.

15או על פי מליצתו השנונה של פילוסוף שני שאמר, כי הנשמה היא אלקית במדה שהיא מכירתו והיא מכירתו במדה שהיא אלקית.

16ושתי המליצות השנונות האלה מכוונות לדבר אחד והוא ״למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי״ (סוכה שם), ואם אתה אוהב את האלקים רגליך מוליכות אותך לאלקים, ואם אתה אוהב, להבדיל, את השטן רגליך מוליכות אותך לכור השטן.

17״אם אתה תבוא אל ביתי אף אני אבוא אל ביתך וכו׳ אף הוא ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים״ (סוכה שם) וכו׳, ובזה הוא מחזק רק את אותם הדברים האמורים למעלה, כי בכל מקום שאנו פונים אנו רואים את המדה הראשית והעיקרית של הקב״ה, זו היא המדה כנגד מדה, מדה כנגד מדה בכל ההיסטוריה של הכלל והפרט, של האומה והיחיד, מדה כנגד מדה ביחס שבין עולם הזה לעולם הבא ומדה כנגד מדה בהיחס שבין אדם לאלקים.

18ועל דברי הפילוסוף הנ״ל שאמר הנשמה היא אלקית במדה שהיא מכירתו, נוסיף הנשמה היא נשמה במדה שהיא מכרת נשמות אחרות, והאדם הוא אדם במדה שהוא מכיר את בני אדם אחרים ויודע את צרכם ומשאלותם.

19רק אז ״אני כאן״ בעת שהוא מרגיש ויודע כי ״הכל כאן״.