הגיונות אל עמי, חלק א, שמחת תורה נד

1שמחת תורה

2״והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון, או אינו אלא יום טוב הראשון? וכו׳ מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו, ומוציא אני לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו״ (סוכה מח, א).

3א. שמחת קדשים ושמחת חולין.

4לא הרי שמחת קדשים כשמחת חולין, לא הרי שמחה רוחנית כשמחה גשמית. שמחת חולין גשמית באה רק אחרי הצער והתוגה, אחרי השלילה והעדר, אבל שמחת קדשים, רוחנית, באה להיפך שמחה אחרי שמחה ומתוך שמחה, ודוקא מתוך חיוב וממשות.

5למשל, ״אין שמחה אלא ביין אין שמחה אלא בבשר״ (ע״פ פסחים קט, א). הנה כל השמחה בזה הוא רק כשהוא אוכל ושותה מתוך רעבון ומתוך צמאון, ולא כשהוא אוכל ושותה אחרי שכבר מלאה בטנו על כל גדותיה, וכן בכל התענוגים החילוניים והחומריים שבעולם. אכן למשל ״פקודי ד׳ ישרים משמחי לב״, שם הוא הדבר להיפך, שבור ועם הארץ אינו מרגיש כלל בזה שום תענוג, ורק מי שמלא כרסו בזה, הנה כל מה שיוסיף ללמוד יוסיף שמחה.

6וכבר ביארנו בזה את מאמר חכז״ל (ע״פ ברכות מ, א), ״א״ר זירא וכו׳, בא וראה, מדת הקב״ה שלא כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק, אבל הקב״ה אינו כן אלא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק, שנאמר אם שמוע תשמע, אם שמוע תשמע ואם לאו לא תשמע״, שהם אותם הדברים שאמרנו, אלא מה שאנו קוראים עכשיו חיוב ושלילה, קראו חז״ל מלא וריקן. וזהו שאמרו מדת בשר ודם, החולין והגשמיות מתמלאות רק אחרי הריקניות, רק אחרי השלילה, אבל מדת הקב״ה, הקדשים, הרוחניות, היא להיפך, שההתמלאות באה דוקא מתוך ואחרי המלוי שמקודם, זאת אומרת, שמחה מתוך שמחה, חיוב שמתוך חיוב.

7וזהו שאמרו חז״ל, כי אנו מרבים את ליל יו״ט האחרון שיש שמחה לפניו ומוציאים אנו ליל יו״ט הראשון שאין שמחה לפניו. כי אין נפשנו, נפש היהודי, נוחה כל כך מאלה השמחות שאין שמחה לפניו, מאלה השמחות הבאות מתוך העדר ומתוך שלילה, אך אנו מבקשים דוקא את אלה השמחות שיש שמחה לפניו, השמחות הבאות מתוך שמחה, ממדת הקב״ה שדוקא מלא מחזיק וריקן אינו מחזיק.

8ומצוין הוא השמיני עצרת עוד משאר ימים טובים, שבכולם הנה השמחה באה רק עם היום טוב, ולא בהערב יום טוב, ובשמיני עצרת שהוא ״רגל בפני עצמו״ והערב יום טוב הוא יום האחרון של סוכות, שגם עליו נאמר ״זמן שמחתנו״, הרי שהשמחה של שמיני עצרת באה מתוך שמחה של חג הסוכות, ללמדנו בזה, שאם שכל שמחת יום טוב היא שמחה של מצוה, הנה שמחת שמיני עצרת היא שמחת תורה, שהיא רוחנית שברוחנית, קדושה שבקדושה, שעל זה נאמר ״אם שמוע תשמע״ ומתוך שמחה אנו באים לידי שמחה בלי קץ וגבול.

9ב. שמחה של מצוה ושמחת תורה.

10שני ימים טובים יש לנו שנקראו בשם עצרת סתם, חג השבועות ושמיני עצרת ושניהם שוים בזה, שאינם מצטינים בשום סמלים חיצונים, אין בהם לא אכילת מצה ולא ישיבת סוכה, לא שופר ולא ד׳ מינים , מפני שכאמור, כל החגים המה באים בתור שמחה של מצוה, ואילו הנ״ל, חג השבועות ושמיני עצרת, באים בתור שמחת תורה, וכל מצוה מעשית הרי נעשית סוף סוף גם כן על ידי הגשמיות והחומריות שלנו, ועל כן הנה דרושות גם לאי-אלו סימנים גשמיים. לא כן התורה שהיא כולה רוחנית, רוחנית שברוחנית, אצילות שבאצילות, שאינה דרושה לשום סמל גשמי.

11וזה שכתוב ״נר מצוה ותורה אור״, הנר הוא סוף סוף דבר גשמי, אבל האור המופשט היוצא ממנה הוא בבחינה רוחנית.

12וגם זה הבדל דמינכר בין נר לאור, הנר אינו תופס רק את מקומו ולא יותר, והאור הולך למרחוק, ומעט מן האור דוחה הרבה מן החושך, הנר אינו מתנועע מעצמו, וכשהוא רוצה להטלטל ממקום למקום הוא צריך לעזרת אחרים, ולא כן האור שהוא מתנועע מאליו.

13וזהו גם כן ההבדל בין אלו המקומות שיש שם רק שומרי מצוה ובין אלו המקומות שיש שם יודעי תורה, הראשונים אינם תופסים רק את מקומם ואינם משפיעים רק על עצמם, ולא כן האחרונים שהמאור שבתורה של אלו הלומדים מחזיר למוטב גם את הבלתי לומדים, וכל המקום וגם כל הסביבה מתמלא אורה, וקול התורה שנשמע באחת הפנות החשכות הולך למרחוק ממילא ומאליו, גם כשאין מי שיניע אותו.

14ג. חתן תורה וחתן בראשית.

15מדוע בחרנו דוקא את יום שמיני עצרת מכל החגים לשמוח דוקא בו את שמחת התורה?

16מפני שכאמור, משונה החג הזה מכל החגים שלנו, שבו התחלת החג - ״שמיני עצרת רגל בפני עצמו״ - באה אחרי סוף החג של סוכות ושני החגים הללו מתפגשים יחד, ועד שלא שקעה שמשו של חג הסוכות זרחה שמשו של שמיני עצרת. בקיצור, שבו אנו רואים שהסיום וההתחלה נעוצים יחד.

17וזהו סמל התורה שלנו, שביחד עם סיום התורה תבוא התחלת התורה, ובטרם שירד ״חתן התורה״ מעל הבימה כבר עולה ה״חתן בראשית״.

18ואת זה אנו רואים לא רק בשמחת התורה אך בכל השנה ובכל הדורות והזמנים, שכלל גדול הוא בידינו, שלא אלמן ישראל ודור הולך ודור בא, ״עד שלא שקעה שמשו של זה זרחה שמשו של אחר״, וגם אם אנו רואים לפעמים שהתורה משתכחת לגמרי בארץ אחת אל עלינו לפול ברוחנו, כי עלינו לדעת שעל ידי סיום התורה בארץ אחת תבוא התחלת התורה בארץ אחרת.

19כי אמנם הסיום וההתחלה הולכים אצלנו בד בבד.

20ד. אין שמחה בלי תורה שבעל פה.

21ומדוע אין אנו חוגגים את חג שמחת תורה ביום מתן תורתנו בשבועות? ועוד יותר, הלא בשבועות הזהירה לנו התורה בעצמה על השמחה ״ושמחת לפני ד׳ אלקיך״, ובשמיני עצרת לא נזכר בתורה אף ברמז על השמחה ורק מדרשת חכמים אנו למדים זאת ״והיית אך שמח לרבות לילי יום טוב האחרון״? (סוכה מח, א)

22אך באמת זו היא הנותנת, יען שבשמיני עצרת אנו יודעים כל השמחה מדרשת חכמים לכן אנו נותנים ליום הזה את משפט הבכורה לשמחת תורה, כמאמרם ״כל מלתא דאתיא מדרשא חביבא ליה״ (יבמות ג, א).

23ללמדנו, כי אם ״פקודי ד׳ ישרים משמחי לב״, הוא רק הודות להתורה שבעל פה, כי בלי תורה שבעל פה אין אורה ואין שמחה ביהדות.

24ומה נואלו אלה הנאנחים והנאנקים על התורה שבעל פה לאמר, כי רק היא הכבידה את התורה שתהא כבדה מנשוא על ידי רבוי הגדרים והסיגים, ורק היא היא בעוכרנו ח״ו להטיל עלינו מרה שחורה וכדומה וכדומה.

25ולא דעת ולא תבונה להם להבין וגם עינים להם ולא יראו, כי אדרבא ואדרבא חז״ל הם הם שהביאו עלינו שפע של אורה ושמחה.

26די לקחת לדוגמא את שני הכתובים הללו.

27כתוב אחד אומר ״והיית אך שמח״ ובכל מקום שנאמר אך אינו אלא מיעוט, אבל חז״ל דרשו מזה אדרבא רבוי ״לרבות לילי יום טוב האחרון״, וכתוב אחר אומר בפירוש ״ארבעים יכנו״, ובזה דרשו חז״ל להיפך מיעוט ״כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ס״ת ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בתורה כתיב ארבעים יכנו ואתי רבנן ובצרי חדא״ (מכות כב, ב).

28ואמנם כך הוא דרכם של חז״ל תמיד, שבנוגע לשמחה הם עושים גם מהמיעוט רבוי, וכשנוגע למלקות, לצער ולאבל, המה ממעטים גם מכתוב מפורש.

29על הימים טובים הוסיפו לנו ימים טובים של גליות ועל התעניתים, אפלו על תענית יום הכיפורים, לא הוסיפו לנו מאומה.

30ובמכוון בחרנו דוקא את אותו החג שהשמחה שלו לא כתוב כלל בתורה שבכתב אך מהתורה שבעל פה אנו למדים זאת, כדי להראות על עיקר השמחה שלנו, שרק הודות לזה אפשר לנו להחזיק מעמד בכל חשכת הגלות, שכל זה בא לנו רק מהתורה שבע״פ, שהיא חיינו ואורך ימינו.

31ובאמת איפה כתוב בתורה, שבראש השנה ויום הכיפורים באה כתיבה וחתימה טובה, שאתם, אפילו החופשיים היותר גדולים שבכם, מברכים איש לרעהו בעל פה ובכתב ״לשנה טובה תכתבו ותחתמו״, זאת מנין היא לכם? אם לא מהתורה שבעל פה, ואמנם התורה שבעל פה נותנת לכם אורה ושמחה, נותנת לכם כתיבה וחתימה טובה, ואיך לא נגיל ונשיש בזאת התורה.

32ה. שמיני עצרת בתור יסוד לתורה שבעל פה.

33ואנו חוגגים את חג שמחת התורה בשמיני עצרת דוקא גם מטעם זה, ששמיני עצרת מצד עצמו כבר מניח את היסוד לתורה שבעל פה.

34כי יסודות תורה שבעל פה המה בעיקרם שלשה: א) סיגים וגדרים לתורה, שכבר הזהירו על זה אנשי כנסת הגדולה ואמרו ״ועשו סיג לתורה״ (אבות פ״א מ״א). ב) שעל האדם להזהר לא רק במדת הדין, אך גם לעשות פנים משורת הדין. ג) שעלינו להוסיף תמיד מחול על הקודש.

35ואת כל אלה הלא אנו מוצאים בתורה גופא. למשל, הכתוב ״אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל מיום הראשון עד יום השביעי״, שהתורה בעצמה נתנה בזה סיג וגדר להלאו של ״לא תאכל חמץ״, שכדי שלא נבוא לאיסור אכילה שהוא בכרת, עלינו להשבית את החמץ לגמרי מבתינו, ועי׳ בתוס׳ (פסחים ב, א) בד״ה אור לארבעה עשר.

36או למשל, החובה של לפנים משורת הדין אנו מוצאים במצות הענקה, שהתורה בעצמה מטעמת זאת ״לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך... וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ד׳ אלקיך, על כן אנכי מצוך את הדבר הזה היום״ (דברים טו, יג-טו).

37ואת החיוב להוסיף מחול על הקודש, הלא מבליט ביותר חג שמיני עצרת, שכל עיקרו אינו אלא הוספה על חג הסוכות שכבר נגמר, אך מצד ״קשה עלי פרידתכם״ אנו מתעכבים עוד יום אחד, ובכל זאת שמיני עצרת הוא ״רגל בפני עצמו״ מטעם כי ההוספה גופה נחשבת כעיקר.

38ובאמת אחרון אחרון חביב, היסוד של הוספה מחול על הקודש הוא כולל גם את הסיגים והגדרים וגם את החובה של לפנים משורת הדין. כמובן מאליו, והיסוד הזה, כאמור, מובלט ביחוד בשמיני עצרת, ובשביל זה נקבע ליום שמחת תורה שבעיקר אנו מכוונים בזה לתורה שבעל פה.

39ו. שאני מצות למוד התורה מכל שאר המצוות.

40וכדאי להתבונן גם על הברכה שאנו מברכים על התורה, לכאורה למוד התורה וקריאת התורה, הלא הוא מצות עשה ככל המצוות עשה שבתורה, ומדוע אין אנו מברכים ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו על מצות למוד התורה״ או ״מצות קריאת התורה״ כשם שאנו מברכים על כל המצות עשה? אם לא מטעם זה, ששאני מצות למוד התורה מכל שארי המצוות בזה, שבכל המצוות עלינו לאמר כדברי חז״ל (ע״פ ספרא קדשים פ״י, יא) ״אי אפשי בזה אבל מה אעשה והקב״ה שבשמים גוזר עלי״, ואת זה אנו מדגישים באמרנו ״אשר קדשנו במצוותיו וצונו״, אבל לא כך במצות למוד התורה, אם כל הלמוד יהיה מצד גזרה לבד אז מאומה לא יעלה בידו, אלא שהלמוד צריך להיות מטעם תשוקה עצמית וחיבה יתירה לזה לדעת ולהרגיש, כי ״חביבים ישראל שניתן להם כלי חמדה, חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה״ וכו׳ (אבות ג, יד), ואת זה אנו מדגישים בהברכה ״אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו״, ו״אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו״, כלומר, שאנו נגשים להתורה לא מצד גזירה, גזירת המלך, ולא מצד פקודה מגבוה, אלא מתוך בחירה עצמית ומתוך רצון פנימי של הלב.

41וכל זה מתאים ביותר לשמיני עצרת הבא בעיקרו מצד הוספה מחול על הקודש, מצד ״קשה עלי פרידתכם״, שכן עלינו לאמר תמיד בלימוד התורה, קשה עלינו הפרידה ממנה, כי ״כל הפורש מן התורה כפורש מן החיים״ (ע״פ מדרש תנאים דברים לג, ב).

42ובכן ״שישו ושמחו בשמחת תורה ותנו כבוד לתורה כי היא מעוז ואורה״.