הגיונות אל עמי, חלק א, סוכות מז

1בחינת התכללות

2״יהי רצון מלפניך ד׳ אלהי ואלהי אבותי, בפרי עץ הדר וכפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל, אותיות שמך המיוחד תקרב אחד אל אחד, והיו לאחדים בידי״.

3א. החוט המשולש והאחדות המוחלטת.

4אם כי ביארנו למדי את החיבה היתירה שיש להיהדות אל ה״חוט המשולש״, הנה מובן מאליו, כי כל זה נובע מעיקר העיקרים ויסוד היסודות של האחדות, שהוא האחדות המוחלטת, אחדות בלי שום חוץ ויוצא מן הכלל, אחדות המקפת וכוללת את כל הבריאה כולה, והשלוש גופא בא ממקור האחדות, שעל ידי זה אנו חוזרים את הדברים למקור הראשון, למקור האחדות.

5וזהו סוד הדברים ״דוכרא ונוקבא וינוקא״ ו״תלתא דאינון חד וחד דאינון תלתא״ שהזוהר הקדוש משתמש בזה על פי רוב.

6וכדי להבליט ביותר את היסוד של האחדות והכללה שביהדות, בא האתרוג בראש כל הד׳ מינים.

7ועיין בסדורו של הרב בעל ה״תניא״ שמאריך בדברים מחוכמים מאד לבאר את טיבו ומהותו של האתרוג, שהוא דר באילנו משנה לשנה, שלכאורה מהו היחוס בזה?

8והוא אומר כדברים האלה ״ולהבין זה, יש להקדים תחילה בענין סיבת התחלקות הנבראים בטבעיים שונים זה מזה, שאינו דומה אחד לחברו כלל כמו גם בשכליים הנבדלים אין אחד דומה לחברו, זה שכלו מטה כלפי חסד, וזה שכלו מטה כלפי דין, מפני שינוי מהות טבעם וכך הוא עד רום המעלות, יש רבוי והתחלקות מדרגת מלאכים ונשמות בכל עולם לאין שיעור״ וכו׳ - ולזה הטעם גם למטה מטה בחלקי ה״דומם צומח חי מדבר״ הגשמיים יש התחלקות מינים שונים לאין מספר, שהרי גם בכל צמח ממין אחד - וכו׳ - יש פירות חמוצים ויש פירות מתוקים, לפי שזה שרשו בבחינת הגבורות וזה שרשו בבחינת החסדים, וכן יש עשבים שממיתים ויש שמרפאים, וכן בחלק החי אין אחד דומה לחברו גם במין אחד, וכן בחלק המדבר - וכו׳ - וכידוע, שיש צמחים רבים שגדלים דוקא מן החמה וכמו שכתוב וממגד תבואות שמש, ויש צמחים שגדלים דוקא מן הלבנה כמו שכתוב וממגד גרש ירחים, ובודאי הם כמעט ב׳ הפכים, שאלו גדלים מהחום של השמש ביום ואלו גדלים מקור הלבנה בלילה, אך האתרוג הוא משונה מכל הצמחים - וכו׳ - שהרי האתרוג נקרא פרי עץ הדר, לפי שהוא דר באילנו משנה לשנה, כידוע, והיינו שמתעכב באילן שהוא גדל בו שנה תמימה ובשנה תמימה כבר חלפו עליו כל שינוי העתים, ולא הזיקו שינוי העתים לפרי האתרוג כלל, מפני שטבעו לסבול ב׳ הפכים דקור וחום ועל כן הוא דר באילנו משנה לשנה ומתקיים, ואם כן בהכרח לאמר ששרשו למעלה למעלה, מעלה במקום ומעלה העליונה הרוחנית המגדלת אותם, שהוא גם כן בחי׳ מדרגה שסובלת כל ההפכים דחסד וגבורה שהוא כמו קור וחום כידוע - וכו׳. אך הנה יש להבין בעיקר הענין, למה יש בטבע האתרוג לקבל ולסבול שני הפכים כמו קור וחום? והנה תירוץ לזה יש להקים - וכו׳ - דשורש בחי׳ התכללות דע״ס (דעשר ספירות) ובפרט בב׳ הפכים חסד וגבורה הוא בא מצד בחינת המשכת אור העליון אשר נעלה משני ההפכים, על כן יתבטלו מציאותם ויתכללו, על דרך משל, ב׳ שרים מנגדים שבאים לפני המלך שמתבטלים מציאותם ויתחברו למדרגה אחת ממש - וכו׳ - והיינו גם כן שרש בחי׳ האתרוג למעלה, מה שיוכל לקבל כל ההפכים דקור וחום להיות שרשו באור העליון של מעלה בבחינת התכללות״ (ע״פ סדר תפלות מכל השנה, ראש שער הלולב).

9ב. האתרוג בבחינת ת״ח.

10ולכן האתרוג הוא גם כן בבחינת תלמיד חכם, בהיות שזוהי באמת תעודת הת״ח, שיביא לבחינת התכללות המוחלטת, לבחינת ״כל״, ולא רק לבחינת ״בכל״ ״מכל״, ועל ידי ההתכללות מוחלטת זו יתאחדו כל הנגודים הקצוניים הסותרים זה את זה.

11וההכללה באה על ידי זה שהת״ח לוקח ובורר לו את כל הצדדים החיובים שבהניגודים הקיצוניים, ואם להלולב יש טעם ואין ריח, ולההדס יש ריח ואין טעם, הנה האחרון אינו בורר מזה את הדרך הממוצע הרגיל בפי כל, שאם כן לא היה לו רק מעט טעם ומעט ריח, אלא שהוא בורר לו את הצדדים החיוביים שבשניהם ומרחיק את הדברים השליליים ואז הוא ״פרי עץ הדר״.

12ומה שצותה התורה על ד׳ מינים דוקא בחג הסוכות, הלא לדברינו הנ״ל, שכל עיקרה של הסוכה בא להראות על הסינתיזה שאפשר למצוא בכל הדברים המתנגדיים זה לזה, כבר מובן מאליו.

13וזהו גופא אנו אומרים בתפלתנו לפני נטילת הלולב ״תקרב אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, ולידע איך שמך נקרא עלי״, כי רק על ידי ההכללה וההתקרבות של ״אחד אל אחד״ אנו באים לזה שיקרא שם ד׳ עלינו כמו ביעקב שנאמר עליו ״והנה ד׳ נצב עליו״.

14ג. ״תלתא דאינון חד״.

15ואם מחד גיסא מראים הד׳ מינים על האחדות, הנה מאידך גיסא מבליטים הם את החשיבות של מספר השלשה, ומהאי טעמא אנו מקפידים בהדס, שיהיו ג׳ עלין בקן אחד כמבואר באו״ח סי׳ תרמ״ו (סעיף א׳), ובלולב אנו מקפידים בעיקר על העלה העליון האמצעי שעל השדרה, כמבואר שם סי׳ תרמ״ה (סעיף ג׳) ״ויש מפרשים לומר, דאם נחלק העלה העליון האמצעי שעל השדרה עד השדרה מיקרי נחלק התיומת ופסול והכי נוהגין״, והכל הולך אל מקום אחד להדגיש על ידי מספר השלשה את האחדות המוחלטת.

16כי הד׳ מינים מורים ביחוד על ״תלתא דאינון חד וחד דאינון תלתא״ כנ״ל.

17ד. היהדות משקפת על הכל מנקודת חוט המשולש.

18וכה אנו רואים בהשקפותיה של היהדות שהיא משקפת על הכל מנקודת ה״חוט המשולש״ שאינו אלא חד.

19ומתאים לדעת החכמים הרואים בכל הדברים תיזה, אנתיתיזה וסינתיזה, או חיוב, שלילה ושלילת השלילה, וגם מחשבת האדם הולכת לה על פי סדר זה ורק אז יכול לבוא למסקנא נכונה אם הוא מחשב את כל חלקי הבונה והסותר ומשניהם הוא בא לסינתיזה.

20למשל, לדעת היהדות נברא האדם לכתחלה בקדושה וטהרה כמו שמתאים ליצור כפיו של הקב״ה, זהו התיזה, ובא נחש הקדמוני והפיל אותו למקור הטומאה, האנתיתיזה, ובאחרית הימים יאיר לנו שוב אור החמה כאור שבעת הימים, שזוהי שוב הסינתיזה.

21והקב״ה ברא את עולמו במדת הדין, התיזה, וראה אחר כך כי אין העולם יכול להתקיים בזה ואמר ״לא ידון רוחי באדם לעולם״, האנתיתיזה, ומשתיהן באה אחרי כך הסינתיזה, היינו השותפות של מדת הדין עם מדת הרחמים ביחד.

22וכמו כן התשובה היא הסינתיזה בין צדיק ורשע, כי כל אדם נברא בתור צדיק ובעת יציאתו לאויר העולם הוא שומע את הקול המכריז ״תהי צדיק ואל תהי רשע״ (נדה ל, ב), אך אחרי כך ״יצר לב האדם רע מנעוריו״ (בראשית ח, כא), ולבסוף ״תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם״ (תהלים צ, ג), וכאשר הסינתיזה עומדת עוד במעלה יותר עליונה מהתיזה גופא, ועל כן ״מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין״ (ברכות לד, ב).

23וכך היא גם כן השקפתה של היהדות על מהלך ההיסטוריה שלנו, שהיא גם כן הולכת לה בדרך הכבושה הזו. ״עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה דורות מנח עד אברהם״, נח זוהי תקופת הסינתיזה, שבאה אחרי עשרה דורות שעברו בינו ובין אדם הראשון, וכן אברהם הוא כנ״ל, ובאופן כזה אפשר לחשוב הלאה הלאה עד סוף כל הדורות והזמנים. האבות - תקופת התיזה, ירידתנו למצרים - תקופת האנתיתיזה, היציאה ממצרים ומשה רבנו - תקופת הסינתיזה; בנין בית הראשון - תקופת התיזה, גלות בבל - האנתיתיזה, בנין בית שני - הסינתיזה, וכן הלאה והלאה.

24ותמיד הננו רואים שבדיעבד גם האנתיתיזה מביאה ברכה על ידי זה שהסינתיזה הבאה אחרי כך כחה עוד יפה יותר מהתיזה הקודמת לה בזמן, בבחינת ״במקום שבעלי תשובה עומדים״ וכו׳, וגם בתקופת הגלות הארוכה של עכשיו ראינו כמה פעמים שהיהדות באה בהתנגשות עם קולטורות זרות לרוחנו, אך תמיד יצאנו מזה וידינו על העליונה, בהיות שהננו מוכשרים ביותר להמציא לכל אנתיתיזה את הסינתיזה הראויה.

25וכך יש לנו תליתאי בכל: תורה, נביאים וכתובים; משנה ברייתא וגמרא, שהכתובים המה הסינתיזה בין תורה ונביאים, כי הנביאים לא דברו אלא כנגד אלה שסרו מתורת ד׳, ועל כן אנו רואים כי בעלי המדרש לקחו להם בעיקר לנושא הדרוש פסוק אחד מהכתובים ומצאו את ההשלמה שבין פרשת התורה להפסוק הנ״ל.

26ולמותר להדגיש, כי כל עיקרה של הגמרא הוא להמציא את הסינתיזה בין המשניות והברייתות, שלכאורה נמצא כמה סתירות ביניהן, והגמרא מצאה עצה איך לישר את כל הנגודים האלה.

27ויש לנו להוסיף עוד, כי גם בתי המקדש שלנו באים במספר של שלש, ושני בתי המקדש הראשונים המה רק הכנה להבית השלישי ש״גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון״ (חגי ב, ט).