הגיונות אל עמי, חלק א, סוכות מט

1האמונה והחקירה (לשבת חוה״מ)

2בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, מפני שדבריו סותרים זה את זה, ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו ד״ת, תחילתו דברי תורה, דכתיב, מה יתרון לאדם מכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואמרי דבי ר׳ ינאי תחת השמש הוא דאין לו, קודם השמש יש לו. סופו דברי תורה, דכתיב, סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, מאי כי זה כל האדם? אמר ר׳ אלעזר, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה

3(שבת ל, ב).

4א. תכלית הידיעה - שלא נדע.

5הנה כבר האריכו גדולי הראשונים, האריות שבחבורה זו כמו הרמב״ם ורבנו בחיי הדיין הספרדי, בספריהם הנפלאים ״מורה הנבוכים״ ו״חובת הלבבות״ להוכיח בק״ן טעמים, כי אין אנו יוצאים ידי חובתנו באמונה לבד, אך על כל אחד יש עוד חיוב נוסף על זה לחקור על מציאות ד׳ ומהותו האמיתית ״כפי השגתו וכח הכרתו״, ומי שמתעצל מזה דומה לחולה שהוא בקי בחליו ובדרך רפואתו סומך על הרופא שמרפא אותו בכל מיני רפואות, והוא מתעצל לעיין בחכמתו, לדעת אם הוא מתעסק בעניניו על דרך הנכונה אם לא.

6וכבר חייבתנו התורה בזה כמו שכתוב (דברים ד, לט) ״וידעת היום והשבות אל לבבך״, ואמר דוד המלך (דברי הימים א כח, ט), ״ואתה שלמה בני דע את אלקי אביך ועבדהו״, ואמר, ״דע כי ד׳ הוא האלקים״, ואמר (ירמיהו ט, כג) ״כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי״, ואמרה תורה (דברים ד, ו) ״ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים״ וגו׳, ואי אפשר שיודו לנו האומות במעלות החכמה והתבונה עד שיעידו לנו הראיות והמופתים על אמתת תורתנו ואמון אמונתנו (לשון החובת הלבבות בראש שער היחוד).

7אבל, מאידך גיסא, מי איננו יודע שתכלית הידיעה - שלא נדע, ואם גם יהיה חכם יותר משלמה המלך בשעתו, ויחיה כימות מתושלח ובחקירה יהגה יומם ולילה, לא יגיע בכל חקירותיו רק אל תכלית הידיעה - שלא נדע, וכבר פירש בזה את הכתוב ״וירא העם וינעו ויעמדו מרחק וגו׳, ומשה נגש אל הערפל אשר שם אלקים״ (שמות כ, טו-יח), כי זהו ההבדל בין העם הפשוט ובין משה רבנו ״וירא העם״ דמו שהמה רואים ויודעים, ומי שמדמה כך הלא הוא רחוק מאד מ״אורחא דהימנותא״ וזהו ״ויעמדו מרחוק״, אבל משה ידע שאינו יודע, וזהו ״ומשה נגש אל הערפל״ במקום שאין העין שולטת ״אשר שם אלקים״ כי דוקא מי שיודע שאינו יודע הוא הנגש אל האלקים, ורק זה תופס ומשיג את האלקות כדבעי למעבד.

8וזהו אולי המכוון בדברי השי״ת אל יעקב (בראשית לה, ט-י) ״וירא אלקים אל יעקב עוד בבואו מפדן ארם ויברך אתו ויאמר לו אלקים, שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך״, וזהו אחרי שכבר ברכו המלאך מקודם ״ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל, כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״ (בראשית לב, כח). ומהו ההבדל בין ברכת המלאך לברכת השי״ת? ברם הדבר, שההבדל הוא בזה, כי המלאך כידוע זהו שרו של עשו, והוא מדמה בטעות, כי אפשר להכיר ולדעת את השי״ת בחיוב, שעל זה מורה שם ישראל האומר ״כי שרית עם אלקים״, אבל השי״ת היודע היטב, כי ״תכלית הידיעה - שלא נדע״ הוא האומר ״שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב״ וכו׳, כי האמת היא להיפך, שמי שמחזיק עצמו בתור יעקב המורה על קטנות ושפלות בדעת ובמעשים, מי שיודע, שאחרי כל השבע חכמות הוא רק בגדר תולעת יעקב, והשגתו איננה גדולה יותר מהשגתה של בריה קלה ופעוטה זו, זהו דוקא נחשב בבחינת ישראל בבחינת כי שרית עם אלקים, ומכלל הן אתה שומע לאו, שמי שמחזיק את עצמו בבחינת ישראל הוא איננו גם בבחינת יעקב, כי, כאמור ״תכלית הידיעה שלא נדע״ והדברים עתיקים.

9ב. החקירה מעוטה קשה ורובה יפה.

10אבל אם כן, ישאל כל אחד, מה הועילו חכמים בתקנתם ומה יתרון לחכם מן הכסיל, כיון שאחרי כל החקירות והכרכורים אינו יודע יותר מן הכסיל?

11אכן על זה כבר נתן תשובה מספקת דוד המלך בכבודו ובעצמו, באמרו ״מה גדלו מעשיך ד׳ מאד עמקו מחשבתיך, איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ (תהלים צב, ו), כי אמנם גם החכם מכל אדם נקרא ״איש בער״, כי ״ונחנו מה״ וגם ״חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל״, אבל לכל הפחות מי שאינו כסיל ״לא ידע״ לכל הפחות הוא יודע שאינו יודע, אבל ״וכסיל לא יבין את זאת״ הוא אינו מבין גם את זאת, אינו יודע כלל שאינו יודע.

12כי החקירה מעוטה קשה ורובה יפה, מי ששכלו קצר לחקור כל צרכו וטועם רק מעט ממנה, הוא עלול להיות מקצץ בנטיעות, אבל מי ששכלו בר וישר לחקור עמוק עמוק עד מקום שידי שכל האנושי מגיע, הוא בטוח, כי יבוא סוף סוף להמסקנא של תכלית הידיעה שלא נדע, וכבר אמר חכם אחד, שרק טעימה קלה משקוי המדע מרחיק אותך מאלקים, אבל לגימות גדולות מזה מקרב אותך להיפך לאלקים.

13משל, למי שראה בחייו רק כוס אחד של מים והוא שותה ממנו עד גמירא, הוא מדמה בנפשו, כי שתה את כל המים שבעולם, אבל אם ישתה ממנו בלי הפוגות הוא יודע, כי לא החסיר ממנו אף כמלא אצבע, והים לא נתקטן מזה אף במשהו.

14באופן, שכל מי שחכמתו מרובה יותר מחברו מכיר ומרגיש יותר בעמקו ורחבו של הים הגדול ותהום הנצח ובהאין-סופיות של מאריה דכולא עלמא, וממנו בא לתכלית הידיעה שלא נדע עד כדי הרגשת האפסיות של עצמותו וישותו, ועד כדי בטול היש שלו לגמרי בפועל ממש.

15ג. מעלת החקירה מצד האמונה הבאה אחריה.

16ואף על פי ש״יוסיף דעת יוסיף מכאוב״ (קהלת א, יח), בכל זאת לא לחנם הוא הטורח והמכאוב של הדעת, כי אינו דומה האמונה הבאה אחרי כל היסורים והמכאובים של הדעת להאמונה של ה״פתי יאמין לכל דבר״, כי להאמונה מסוג הראשון יש רוח חיים ונשמה יתירה הממלאת את כל מהותו הפנימיותו, זו היא אמונה שיש בה שירה ופיוט, עריבות ונעימות, אצילות ורוממות, מה שאין זאת בהאמונה מסוג השני.

17זהו מעין ההבדל בין מנוחה הבאה אחרי רוב עמל ויגיעה, ובין מנוחה הבאה מתוך בטלה המביאה לידי שעמום.

18באופן, שמעלת החקירה היא איננה מצד עצמה, אך מתוך האמונה הבאה אחריה, שלזאת יתר שאת ויתר עוז מהאמונה הרגילה שנמצאה אצל כל אדם מראשית הויתו.

19ד. לוחות הראשונים והשניים.

20ואת כל זה הורה הקב״ה למשה באמרו לו ״פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת״ (שמות לד, א), כי אמנם החוקר האמיתי הרי מעלה במחשבתו גם שבירת הלוחות, ח״ו, כי טבעה של החקירה החופשית להשתחרר מכל מסגרת של מסורת קדומים ושלשלאות של אמונת אבות, ומתוך כך הוא בא גם לקצץ בנטיעות ולהסיג גבולות שגבלו הראשונים, אבל החקירה האמיתית לא תועיל רק לבוא לתכלית הידיעה שלא נדע, ואז ישמע את הקול ממרום ״פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים״, ואת מה שיודע המאמין הפשוט, כי ״אנכי ד׳ אלקיך״ תוכח גם אתה בזה אחרי כל חקירותיך והתפלספותיך ״וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת״, מלה במלה אות באות מבלי החסיר אף תג וקוצו של יו״ד אחת.

21ה. ישר כוחך ששברת.

22אך האם בכדי טרחו חכמיא טרחיא לשבור את הלוחות הראשונים מאחרי שבין כך ובין כך מן הצורך לחזור על כל מה שכתוב בהם?

23על זה הוסיפו חז״ל ואמרו ״אשר שברת ישר כחך ששברת״, מלמד שהסכים הקב״ה למשה על ששבר את הלוחות (שבת כד, א), כי, כאמור, האמונה הבאה אחרי החקירה היא יותר חזקה מהאמונה התמימית, ואמנם הלוחות השניים מתקיימים אצלנו יותר מן הראשונים, ועל ידי זה שמשה שבר את הלוחות הראשונים וחזר וכתב את כל אותם הדברים על הלוחות השניים נתחדש ונתישר כחו וגבורתו.

24ו. שלמה המלך נהג בזה כמשה רבנו.

25וכמשה רבנו בשעתו, הנביא היותר גדול מכל אדם, כך נהג גם שלמה המלך החכם היותר גדול מכל אדם, ואם אנו רואים בספרו קהלת רק תחילתו דברי תורה וסופו ד״ת ובאמצע כמה דברים הסתורים את דברי תורה והסותרים זה את זה, אל תתמהו על הדבר, שאם כן מה הועילו חכמים בתקנתם שהכניסו את כל הספר מראשו ועד סופו לתוך כתבי הקודש, הלא מוטב היה להם יותר להסתפק רק בהראש והסוף שהמה דברי תורה ולגנוז את כל השאר? כי באמת גם הסתירות הללו המה גופי תורה, להראות ולהדגיש על ״ישר כחך ששברת״, כי השבירה צורך התיקון הוא, והסתירות צורך בנין הוא, כי על ידי שבירת הלוחות הראשונים יבוא לידי מתן לוחות שניים שאמנם לא ישתנו אף כקוצו של יו״ד מהראשונים, אבל כחם יהיה יותר יפה מהראשונים ושבירתם זו היא תקנתם וסתירתם זו היא הבנין עדי-עד שמסתעף מזה.

26ותמיד יהיה לה״סופו דברי תורה״ יתר שאת ויתר עוז מה״תחילתו דברי תורה״, באשר כי זה בא כבר אחרי הסתירות והשבירות, אחרי הניגודים והפיצולים השונים שמביאים את האדם לידי מבוכה ומהומת הנפש, והתמימות הבאה אחרי כך, אחרי שרואה שמאומה לא הועיל בחקירותיו ובא לתכלית הידיעה שלא נדע, היא תמימות יותר חזקה ויותר מתקיימת מהתמימות הטבעית שבה נוצר האדם.

27ז. רק גדול הנביאים מסוגל לכך.

28ואמנם גם זהו כלול בהמאמר ״ישר כחך ששברת״, ללמדנו, כי לא כל אדם יוכל להרהיב בנפשו לשבור לוחות ראשונים על סמך שיבוא אחרי כן לכתוב לו לוחות שניים, כי מי יודע מה יולד יום, ומי יודע אם יבוא עד סוף החקירה ועד תכלית הידיעה, ועל פי רוב יעמדו האנשים באמצע ויחליפו כוס מים אחד בים הגדול, וידמו כי כבר באו עד סוף תהום החקירה בזמן שלא החסירו ממנה אף ככלב המלקק מן הים, ואז ישארו קרח מכאן וקרח מכאן, את הלוחות הראשונים שברו והלוחות השניים לא ישיגו לעולם, ועל כן אם, כאמור, מצוה עלינו גם לחקור על מציאת ד׳ ומהותו עד כמה ששכלו מגיע, כמו שהאריך הרמב״ם ורבנו בחיי הנ״ל, אבל לאו כל אדם זוכה לכך, ומי שאינו יודע בנפשו עד כמה כוחו גדול בזה, אז ימנע ויתרחק ממנה כמטחוי קשת, כי אין ספק מוציא מידי ודאי, אין הספק שיזכה לידי לוחות שניים מוציא מידי ודאי של שבירת הלוחות הראשונים, ורק למשה ודכוותיה אנו אומרים ישר כוחך ששברת.

29וזהו שמסיימת התורה ״ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול״ וכפירוש חז״ל (שבת פז, א) ששיבר את הלוחות, שאמנם גם בזה, בשבירת הלוחות, לא קם עוד איש כמשה, כי רק הוא שהיתה לו יד חזקה ושכל גדול כל כך, אפשר היה לאמר לו ישר כוחך ששברת, אבל זולתו לא היה כמוהו בכל הדורות שהיה אפשר לו לשבור את הלוחות לגמרי, אם כי, כאמור, מצוה וגם חובה על כל בר שכל לחקור עד מקום ששכלו מגיע, אבל לא הורשה לו לבוא לידי שבירת הלוחות לגמרי.

30ולכן אמרו חז״ל (ראש השנה כא, ב) על הכתוב בקש קהלת למצוא דברי חפץ ״בקש קהלת להיות כמשה, יצאה בת קול ואמרה לו וכתוב יושר דברי אמת״, זאת אומרת, כי גם לשלמה המלך החכם מכל אדם לא הורשה מה שהורשה למשה שלא קם כמוהו לא לפניו ולא לאחריו, ובמכוון הסב הקב״ה ששלמה נכשל מעט, כמו שאמרו חז״ל במדרש רבה (ראש פ׳ וארא) שיו״ד שבירבה נשתטחה לפני הקב״ה וטענה עליו, כדי להראות לדורות, שמה שהורשה למשה לא הורשה עוד לשום בן תמותה בעולם.

31ח. סדר הקהלת - במצות תפילין.

32ואת סדר הקהלת אנו רואים גם כן במצות תפילין, וכידוע תפילין של יד הוא כנגד הלב ותפילין של ראש הוא כנגד המוח, והמצוה להקדים תפילין של יד לתפילין של ראש, ומי שיעשה להיפך והקדים תפילין של ראש לתפילין של יד עברה גדולה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, אבל כשהוא חולץ הוא חולץ תפילין של ראש תחילה ואחר כך של יד.

33ללמדנו, כי תמיד צריך להיות אצל האדם תחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה ורק באמצע הורשה לו לחקור מעט. והיינו שמקודם צריך להלביש על עצמו את אדרת האמונה שהוא כנגד הלב ורק אחרי כך יכול להשתמש בכנגד המוח שלו לחקור בשכלו היטב היטב עד מקום ששכלו מגיע, אבל ידע גם כן מקודם, כי יצטרך לחלוץ של ראש תחילה, כי מכל החקירות יבא, כאמור, לתכלית הידיעה שלא נדע, וישוב שוב למה שהתחיל, כי אחרי שיחלץ את השל ראש ישאר שוב רגע בהשל יד כנגד הלב, אדרת האמונה לבד.

34וזהו שאמרו חז״ל ״וראו כל עמי הארץ כי שם ד׳ נקרא עליך ויראו ממך תניא ר׳ אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש״ (ברכות ו, א), כמו שאמר רבנו בחיי, כי מה שנאמר כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים מורה על מצות החקירה והידיעה.

35ואמנם התפילין מורים לנו גם כן, כי השל ראש תלוי תמיד בהשל יד, כי אי אפשר לשאת אף רגע אחד את השל ראש בלי השל יד, כלומר, שגם בשעת החקירה אין להסיח דעת אף לרגע, כי בכל האופנים תנאי קודם למעשה החקירה שתהיה בו אמונה חזקה בלי שום פקפוק, כי רק משה לבדו שלא קם כמוהו היה יכול לרגע לשבור את הלוחות לגמרי, מה שלא הורשה זאת לשום אדם אחר בעולם.

36כי רק למשה נאמר ״ישר כוחך ששברת״.

37ואם הוכנס ספר קהלת עם כל הסתירות שלו לתוך כתבי הקודש, הוא רק מחמת זה שגם בעת קריאת הסתירות אנו יודעים כבר מהסופו דברי תורה, מה״סוף דבר הכל נשמע את אלקים ירא״ וכו׳.