הגיונות אל עמי, חלק ב, נח ד

1דור ההפלגה

2״ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים - וגו׳ - ויאמר ד׳ הן עם אחד ושפה אחת לכלם - וגו׳ - הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו״ (בראשית יא, א-ז).

3א. כל מה שהאדם בונה החורבן מוכן בתוכו.

4״הקב״ה בונה עולמות ומחריבם״, ואם האדם הוא רק ״צלם אלהים״ הנה מכל שכן שבכל מה שהוא בונה כבר החורבן מוכן בתוכו, בכל מעשי ידיו ורוחו יש ״שטר ושוברו עמו״.

5והסתירה והבנין באים תמיד כרוכים אצל האדם, כלומר, שבראשית הבנין כבר נמצאת הסתירה, ובבנין אנו מכוונים לא רק על הבנינים המציאותיים, אך גם על הבנינים האידיאליים, לא רק על הבנינים החומריים, אך גם על הבנינים הרוחניים.

6כי אמנם בנין המגדל לא היה רק בנין חומרי, אך גם בנין רוחני, בנין אידיאלי, לעשות את כל בני אדם שנפרדו ״למשפחתיהם וללשוניהם, לארצותיהם ולגויהם״ לעשות את כולם ל״עם אחד ולשפה אחת״, אבל מה היה הסוף דבר? ממש ההיפך הקיצוני ממה שכוונו תחלה.

7ובמקום ״עם אחד ושפה אחת״ באו לידי כך ״אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו״, כלומר, לא רק שלא דברו בשפה אחת, אך גם לא שמעו כלל בשפה אחת.

8חפצו לתקן וקלקלו עוד יותר. כי אם מקודם כתיב ״מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם, איש ללשונו למשפחתם בגויהם״, והיה מדבר כל אחד בלשונו, אבל על כל פנים הבינו זה את זה, והראיה ״ויאמרו איש אל רעהו״, וחפצו לתקן יותר שתהיה פשוט ״שפה אחת״ לכולם, ומה היתה המסקנא מזה? ״אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו״.

9ודור ההפלגה לא ללמד על עצמו יצא, ולאו על הדור ההוא דוקא אלא על הכלל כולו ועל כל הדורות הבאים. ואם נשבע הקב״ה שלא יביא עוד מבול לעולם, לא נשבע כלל על זה שלא יביא עוד דור הפלגה לעולם, וכשם שיש ״דור דור ודורשיו דור דור וחכמיו״ וכו׳, כך יש דור דור וההפלגה שלו.

10ובכל דור ודור אנו רואים את ה״יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו״ (תהלים ב, ד), אם כי בכל דור השחוק שלו הוא באופן אחר.

11אבל בכל האופנים יש מעין אותו האופן של דור ההפלגה, היינו, שהתכלית באחרונה היא בסתירה גמורה להמטרה שהציבו להם בהתחלה. הדימוקרטיה, למשל, מובילה לדמגוגיה, של איזה יחידים חצופים ושחצנים המושכים את ההמון אחריהם כעדר בבקעה. החרות, כביכול, שמרימים על נס מביאה באחרונה לשיעבוד ועבדות, הצדק הסוציאלי שמצהירים בקולי קולות, מביא ליד חזקה וזרוע נטויה של בעלי האגרוף הגדול. הגן עדן של הקומוניזם מביא לגיהנם שאין מנוס ומפלט ממנו וכו׳ וכו׳.

12בקיצור, ״יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו״.

13ב. יושב בשמים ישחק.

14״יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו״.

15כשאתה נוסע באוירון ואתה מתרומם איזו מאות מטרים מעל הארץ, נראים לך ערים וכרכים שלמים כמו נקודות קטנות, ומכל שכן הבני אדם המתהלכים ורצים שמה, שהם בעיניך כחגבים ונמלים קטנים, ואתה אינך מאמין בעצמך, אם גם אתה הנך בכלל הבריות הקטנטנות האלה.

16אבל האוירון הנהו מרומם רק את הגוף שלנו, והנשמה עוד נשארה למטה כמה שהיתה מקודם, אכן לו היה נמצא אחד שהיה ממציא גם אוירון לנשמתינו, להגביה גם את נשמתנו איזו מאות מטרים מלמעלה, ומכל שכן לשמי מרום, הוי מה היינו מתמיהים על כל מעשינו ומחשבותינו של עכשיו, על כל רגשותינו ותשוקותינו על כל התבל ומלואה, מה היו כל אלה זעירים ופעוטים בעינינו, ומה היינו שוחקים על עצמנו גופא.

17והיינו רואים אז בכל דור ודור רק את אותה הסכלות של דור ההפלגה, שקא סלקא דעתם שעל ידי ש״הלבנה תהי להם לאבן והחמר יהיה להם לחומר״ יעלה בידם לבנות עיר ומגדל שראשו בשמים...

18ואמנם לא רק ״יושב בשמים ישחק״, אך גם אנחנו אם היינו יכולים להגביה מעט את עצמנו אז היה מלא שחוק פינו על... על עצמנו גופא.

19ג. האנושיות - חולה מסוכן.

20כל האנושיות כולה הוא מעין חולה מסוכן המתהפך מצד אל צד וחוזר חלילה, ואין נחת מדור המבול של ״כי מלאה הארץ חמס״. המה באים לדור הפלגה של ״עם אחד ושפה אחת ודברים אחדים״, ושוב לדור המבול ושוב לדור הפלגה וחוזר חלילה עד ימינו אלה, ותמיד ״מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה״.

21וכשהוא מתהפך על צד אחד כבר הוא מדמה ושואף להתהפך על צדו השני, וזהו סוד כל המהפכות שבעולם.

22הדמיון מדמה, וכשמהדמיון נעשה מעשה, הנה המעשה היא בסתירה גמורה להדמיון, תמיד נוצרה בריה משונה, משונה לגמרי מכפי שעלתה על המחשבה.

23״הן עם אחד ושפה אחת לכולם וזה החלם לעשות, ״על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ד׳ את שפת כל הארץ ומשם הפיצם ד׳ על פני כל הארץ״, ומה רחוקה המסקנא מההתחלה, ״החלם לעשות״ עם אחד ושפה אחת, וה״על כן״ המסקנא היתה ״בבל״, ואמנם ״משם בלל ד׳״ וכו׳ ״ומשם הפיצם״ הסוף נעוץ בתחילתו ובהתחלה ובהמסקנא יש קשר של סבה ומסובב, כי כך הוא דרכו של עולם שהמציאות היא כסתירה גמורה להדמיון שבתחלה.

24ד. כל מה שיש בים יש ביבשה.

25״הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון ושאון לאמים כשאון מים כבירים ישאון״ (ישעיהו יז, יב).

26וכשאתה עומד על חוף הים, ואתה רואה שם טפות מים לאין מספר ולאין סוף, וגם טפה אחת אינה נחה במנוחה שלמה כל אחת עולה ויורדת, הולכת ושבה, ואתה מתפלא עליה זו למה והליכה זו למה, מאחרי שברי שאחרי העליה תבוא הירידה ואחרי ההליכה תבוא השיבה? הבט נא אל חברת בני אדם אל שאונם והמונם, ותרא¯ה כי מה שיש ביבשה יש בים ומה שיש בים יש ביבשה.

27וכשאתה רואה איך שהמים נסחפים ונזרמים ב״קולות מים רבים אדירים משברי ים״, ובמהירות גדולה כל כך כאילו אין להם פנאי אף לרגע, אל החוף, המכוסה באבנים, ושם המה מוכים מכה רבה על ידי האבנים והמה נסים בבהלה משם, ולרגע אחד שוב חוזרים חלילה כאילו שכחו את כל המכה, אל תתפלא כלל על זה אך אמור ביחד עם הנביא ״הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון״.

28וכשאתה מביט איך שני גלים נלחמים ונאבקים זה עם זה, ורבתה התנועה וגדול השאון, אחד עולה ואחד יורד, אחד קם ואחד נופל, ולבסוף לא נשאר מכל המלחמה הזו ומכל שאונם והמונם רק שצף קצף לרגע, ואחרי כך רק שוב קול דממה דקה על הים, כל הגלגלים נפזרים שוב למיליונים וביליונים טפות קטנות שכל אחת הולכת לה לדרכה, כאילו לא קרה כלל שום דבר, הנה מה אומרים לך כל אלה? המה מבארים לך את דברי הנביא האומר ״ושאון לאומים כשאון מים כבירים ישאון״.

29ה. לפני כל מלחמה - שפה אחת על דבר השלום.

30״על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ד׳ את שפת כל הארץ״.

31ומאז מדור ההפלגה עד היום הזה, לא מעטים המה אלה שבלבלו את כל העולם כולו, ״בא סנחרב ובלבל את העולם כולו״, באה המלחמה העולמית האחרונה ובלבלה את העולם כולו.

32ומה נפלא הוא, שבכל פעם לפני ה״בבל״ אנו שומעים ״שפה אחת ודברים אחדים״, לפני כל מלחמה מדברים כולם על דבר השלום, ולא עוד אלא שכל אחד מהצדדים הנלחמים זה עם זה, מדגישים כי המה עושים את כל מה שעושים רק למען השלום, אצל כולם יש רק ״שפה אחת״ של שלום, שלום, אבל דוקא מה״שפה אחת״ הזו בא הבבל.

33ו. מלחמת העמים ומלחמת המפלגות.

34לפנים לא ידענו רק ממלחמת העמים, עכשיו אנו יודעים עוד יותר ממלחמת המפלגות, כי סוף סוף מלחמת העמים לאו בכל יומא מתרחשת בעוד שמלחמת המפלגות אינה פוסקת אף לרגע.

35ומסוכנה ביותר היא מלחמת המפלגות, בין מפלגות כאלו שלכאורה הן עומדות על בסיס אחד, ולא רק שמהלך המחשבה שלהן אחד, אלא כמעט גם השפה שמביעות את מהלך מחשבתן אחת היא, ואז שורר ביניהן לא ״פרוד הדעות״ אך ״פרוד הבעלי דעות״, ואם לפרוד הדעות יש תקוה שתתקרבנה הדעות זו לזו וממילא תבוא גם התקרבות הבעלי דעות, הנה אין תקוה כזו בפירוד הבעלי דעות.

36והתורה מספרת לנו על דבר המקור הראשון למלחמת המפלגות - דור ההפלגה - שדוקא שדברו לכאורה כולם ב״שפה אחת״, כולן הציבו על דגלם את אותה הפרוגרמה, דוקא זה היה מסוכן ביותר.

37ז. אם עחד - בלי אלהים אחד.

38״הן עם אחד ושפה אחת לכולם - וכו׳ - הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו״.

39״עם אחד ושפה אחת״ וחסל, שזאת אומרת בלי אלהים אחד. עם אחד ושפה אחת, אבל אין לב אחד ואין מחשבה מאוחדת, יש ״אחד בפה״ ואין ״אחד בלב״ ומה הן התוצאות מזה?

40ומה ישגו אלה המעמידים את אומתנו, אומה הישראלית, רק על אלו שני הדברים, על ״עם אחד ושפה אחת״? ואם גם מוסיפים על זה גם ״ארץ אחת״ כדור ההפלגה שעסקו בבנין ״עיר ומגדל״, כדי שלא יתפזרו לכל ארבע רוחות העולם, גם אז לא יביאו את דורנו רק לבחינת דור ההפלגה, ובמקום ״עם אחד ושפה אחת״ יביאו לזה ״אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו״.

41כי גם כל החוט המשולש הזה ״עם אחד שפה אחת וארץ אחת״, אינו אלא קשר חיצוני בלי קשר פנימי ונפשי, וכשם שאי אפשר לכל בריה שבעולם להתקיים בלי נפש חיה, כך אי אפשר לשום בריה חברותית להתקיים בלי הנשמה שלה שהוא אלהי האומה.

42ואלה המעמידים את הלאומיות, כביכול, שלנו רק על חוט המשולש הנ״ל, כבר אפשר להם לראות את המדה כנגד מדה שלהם בהאי עלמא, הם הביאו לידי כך ״אשר לא ישמעו איש את שפת רעהו״ במחנם גופא ובאהלם עצמם, ומה שזה בונה זה סותר.

43כי יש ״תפילין שלנו ויש תפילין דמארי עלמא״ (ע״פ ברכות ו, א), על התפילין שלנו כתיב ״שמע ישראל ד׳ אלהינו ד׳ אחד״, ועל התפילין של הקב״ה כתיב ״מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, ושתיהן תליות אלה באלה, אם אנחנו מניחים תפילין אז כביכול גם הוא מניח תפילין, ולהיפך אם אנחנו הננו בבחינת ״קרקפתא דלא מנח תפילין״ ואנו משליכים את הפאר שלנו אז הוא משליך גם את הפאר שלו.

44ולא יועילו כל המליצות המפוצצות על דבר הלאומיות שלנו, על דבר השלום ואחדות, וגם כל הקרבנות שאנו מביאים בבנין עיר ומגדל וכל העבודות פרך שלנו בחומר ולבנים, כשם שלא הועילו כל החומר והלבנים לדור ההפלגה.

45ואלה האומרים בכוונה עצומה ״הבוחר בעמו ישראל באהבה״ ואינם ממשיכים בנשימה אחת את הקריאת שמע של ״שמע ישראל ד׳ אלהינו ד׳ אחד״, עוברים רק על עברת ״ברכה לבטלה״...

46ח. גדול השלום.

47אבל מאידך גיסא גם את אלה שמעמידים את כל העולם שלנו רק על עם אחד ושפה אחת, אין לנו לדוחפם בשתי ידים ולהראות להם תמיד רק את ״אמת הבנין״ שבידנו, אך עלינו להתנהג עמהם בשמאל דוחה וימין מקרבת ועל ידי זה יש עוד תקוה שישובו מדרכם הרעה, וכדברי חז״ל במדבר רבה (בראשית רבה פל״ח, ו) על זה ״אותן של דור המבול לא נשתיירה מהן פליטה, ואילו של דור ההפלגה נשתיירה מהן פליטה? אלא דור המבול ע״י שהיו שטופין בגזל, לפיכך לא נשתיירה מהן פליטה, אבל אלו ע״י שהיו אוהבים זה את זה שנאמר ויהי כל הארץ שפה אחת, לפיכך נשתיירה מהן פליטה, ר׳ אומר, גדול השלום שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר הקב״ה, כביכול אינני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר, חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל משנחלקו מה הוא אומר? חלק לבם עתה יאשמו, הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת״ והדברים מדברים בעדם.

48ט. שם הע״ז וה״שם המפורש״ שלנו.

49״ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ״.

50״תניא ר׳ נתן אומר, כולם לשם עבודה זרה נתכוונו, כתיב הכא ונעשה לנו שם וכתיב התם ושם אלהים אחרים לא תזכירו״ (סנהדרין קמ, א).

51הנה באמת ״בעל שם טוב״ הוא התואר הכי גדול שאין למעלה הימנו, ועל זה נאמר ״טוב שם משמן טוב״. אבל במה דברים אמורים, אם השם טוב בא ממילא ע״י מעשיו הטובים ומדותיו היפות, כמה שאמר ר׳ יוחנן ״אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וכו׳, ועליו אמר שלמה, טוב שם משמן טוב״ (ברכות יז, א). כלומר, הוא הלך רק לדרכו, גדל בתורה ועמל בתורה בשביל לעשות נחת רוח ליוצרו, אז ממילא הוא מוכתר בשם טוב על ידי אחרים, אבל אם הוא ״עושה״ לו שם, מעין ״בית חרושת״ לשמות אז אין לך מדה פחותה מזו.

52דור ההפלגה הצטיין בזה, שכל אחד היה חפץ לעשות לו שם, ודור ההפלגה או דור המפלגות שלנו - כי חק ולא יעבור הוא בדורותינו שכל אדם צריך להיות שייך לאיזו מפלגה, ואם ירצה להיות בלתי מפלגתי הוא נקרא ״פרא״ - כשנסתכל בדבר היטב נראה כי הסיבה העיקרית לרבוי המפלגות ולסכסוכיהן הוא מה שכל אחת חפצה לעשות לה שם. המפלגות אינן נלחמות זו עם זו באיזה עיקר יסודי, אלא נלחמות בעיקרן על השם, על הדגל של כל אחדת יש דגל מצבע אחד, ״ונעשה לנו שם״ זו פריסטיג׳ה בלע״ז, כל אחת חפצה להראות לפני כל את הפריסטיג׳ה שלה, וכדאי הדבר לעבור על כל העברות שבעולם אך חס ושלום לבלי לעבור אפילו כקוצו של יו״ד על הפריסטיג׳ה שלה. כל מפלגה עמלה רק בשביל כך, כדי ״למען ידעו דורותיכם״ כי לה הפריסטיג׳ה, ובמקום ״לקבל את האמת ממי שאמרה״ יקבלו את כל השקרים ובלבד שלא יגרע מהפריסטיג׳ה שלה אף משהו מן המשהו.

53ומכאן בא ה״בבל״ הגדול בכל אשר אנו פונים, ו״לא ישמע איש את שפת רעהו״.

54ולכשנסתכל בדבר נראה, כי באמת מכאן כל המקור של העבודה זרה, כי כשאנו מוצאים למשל, אלהי ארם, אלהי אשור, אלהי פרס ומדי וכדומה, הנה כל זה רק שינוי השם, כי בגופא דעובדא סוף סוף כולן, כל האומות האלה, נתכוונו לכח עליון אחד שיש למעלה מן הטבע, ואלמלא התשוקה והתאוה ״לעשות לשם״ מיוחד היו באות כולן לנקודת האמת, לנקודה אחת, אלא שהתאוה של ״ונעשה לנו שם״ בלבלה את כל המוחות והלבבות.

55וזהו שאמרו חז״ל כי ב״ונעשה לנו שם״ כבר יש היסוד של עבודה זרה.

56וכל החידוש של אלקי ישראל הוא בזה שעליו נאמר (שמות ג, טו) ״זה שמי לעלם״, וכדברי חז״ל ״בשעה שהיה הכהן גדול ביום הכפורים מזכיר את השם לא היו השומעים זזים משם עד שהוא מתעלם מהם, מאי טעמא? דכתיב זה שמי לעולם, לעלם כתיב״ (ירושלמי יומא פ״ג ה״ז), ואמרו עוד ״א״ר יוחנן, שם בן ארבע אותיות חכמים מוסרין אותו לתלמידיהן פעם אחת בשבוע, ואמרי לה, פעמיים בשבוע, א״ר נחמן בר יצחק, מסתברא כמאן דאמר פעם אחת בשבוע, דכתיב, זה שמי לעולם, לעלם כתיב, רבא סבר למדרשיה בפרקא, אמר ליה ההוא סבא, לעלם כתיב״ (קדושין עא, א). ״זה שמי״, כלומר, כי זה רק יודע ומכיר את שמו של הקב״ה, מי שבא לכלל הכרה כי שמו הוא לעלם, שתמיד ישא רשמו ל״מדרש הנעלם״.

57ומאידך גיסא אפשר לך להכתיר את הקב״ה בכל השמות שבעולם, בכל השמות שתרצה, כי הכל יש בהקב״ה שהוא כללו של עולם וכללו של כל העולמות, וזהו שהשיב הקב״ה על שאלתו של משה ״הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי, מה שמו מה אמר אליהם? ויאמר אלהים אל משה, אהיה אשר אהיה״, כלומר, אין שם מיוחד וה״שם המפורש״ שלנו הוא דוקא שם שלא נתגלה הפירוש לעולם, וכשם שהוא ״אין סופי״ ״אהיה אשר אהיה״ ואחרי ה״אהיה״ שוב ״אהיה״, כך גם השמות שלו אין סופיים המה, ולו כל כך שמות מרובים עד שהוא בלי שם כלל ו״זה שמי - לעלם״.

58בקיצור, ב״ונעשה לנו שם״ הותחלה העבודה זרה בעולם וב״זה שמי לעלם״ באה היהדות לעולם.