הגיונות אל עמי, חלק ב, תולדות ל

1קיים אברהם אבינו כל התורה כולה

2״והתברכו בזרעך כל גויי הארץ, עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי, מצותי, חקותי ותורתי״ (בראשית כו, ד-ה).

3אמר רב, קיים אברהם אבינו את כל התורה כולה, שנאמר, עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי, מצותי חקותי ותורתי״ (יומא כח, ב).

4א. תרי״ג מצות ושבע מצות.

5על פי מה שבארנו במקום אחר (בהמאמר ״דרכה של תורה״ פ׳ י״ד) את המאמר ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר, ד׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״ (אבות פ״ו מ״ג), שלכאורה איזו זכות יש בדבר, אם בן נח שומר את הז׳ מצות הוא מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה״ב, בעוד שבני ישראל אם גם יזהרו בתרי״ב מצות ולא בתרי״ג כבר הוא נחשב לחוטא ופושע?

6אכן כשנתעמק בדבר נראה היטב, כי יותר קל לישראל לקיים את כל הרמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה עם כל הסיגים והגדרים של חז״ל שמספרם מגיע לאלפים, מכפי שאפשר להאומות לקיים את השבע מצות שנזהרו בכך.

7כי מה הן השבע מצות שהוזהרו האומות עליהן?

8אנו מוצאים ברמב״ם הלכות מלכים (פ״ט ה״א) ״על ששה דברים נצטוה אדם הראשון, על עבודה זרה ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גלוי עריות ועל הגזל ועל הדינים - וכו׳ - הוסיף להם אבר מן החי״.

9ונקח נא למשל את שתי המצות הראשונות ״על עבודה זרה ועל ברכת השם״, על זה הם מצווים, אבל אינם מצווים על אהבת השם, כלומר, מצווים הם על השלילה ולא על החיוב שבדבר, אבל מה כבד הוי לו הדבר להאדם כשלבו חלל בקרבו לגמרי ויש לו רק שלילה ולא חיוב. אנחנו בני ישראל קל הוא לנו בדבר להזהר בהלאו של ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״ וכו׳ (שמות כ, ד) כשיש לנו מקודם העשה של ״אנכי ד׳ אלקיך״ (שם שם ב), ומלבד זה העשה של ״ואהבת את ד׳ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך״ (דברים ו, ה) ו״אחרי ד׳ אלקיכם תלכו וגו׳ ובו תדבקון״ (דברים יג, ב) וכדומה וכדומה, ונפשנו מלאה מרגשות קודש הללו ולבנו מלא על כל גדותיו מ״אתערותא דלעילא״. אבל להן, להאומות, מניח הלאו של עבודה זרה רק ריקניות של דבר אין סופי, שממון הנפש עד כדי מחנק ובמה ימלאו את הריקניות?

10קל הוא לנו להמנע מעבודה זרה, כשאנו מזוינים בהרבה כלי זין המגינים עלינו מגירא דשטנא, כמו תפילין, ציצית, מזוזה וכדומה, אבל להן, להאומות, שעומדות ערומות בלי שום כלי הגנה, מה קשה להן הדבר, כשאין להם כלל במה למלאות את הריקניות שבלב.

11אם אנו נזהרים משפיכות דמים אין בזה כל חדוש אחרי שאנו מצווים ועומדים גם על ״ואהבת לרעך כמוך״ (ויקרא יט, יח), על ״פתוח תפתח את ידך״, על ״עזב תעזב עמו״ (שמות כג, ה), ולא רק לאוהב אך גם לשונא, וכשיש אהבה ממילא אין שנאה כמובן. וביחוד, כי הסיבות הגורמות לשפיכת דם ולגזל הן הקנאה, התאוה והכבוד המוציאים את האדם מן העולם, אבל אנחנו שיש לנו כמה וכמה מצות עשה ולא תעשה המכוונות לעקור מקרבנו את המידות הרעות הללו, ממילא אין מקום להעברות החמורות הנ״ל, אכן מה קשה הוא הדבר לאומות העולם שעומדות לפני פרצה פתוחה, שאינן מצוות כלל על האהבה, אינן מצוות כלל על הצדקה, ומותרים להם גם הקנאה, התאוה והכבוד, ואיך לא יגזלו ואיך לא ישפכו דם?

12וכמה מועיל לבטל ולכל הפחות להחליש את החיה שבאדם הלאו של ״לא תחמוד״. אבל מה תעשינה הן, אומות העולם, שעל ״לא תרצח לא תגנוב״ הן מוזהרות בכל תוקף ועוז עוד יותר מישראל, ואם לישראל פחות משוה פרוטה אין בו משום גזל, הנה ״עכו״ם נהרג גם על פחות משוה פרוטה״, אבל, מאידך גיסא, לא נאמר כלל להן הלאו של ״לא תחמוד״ ונפשן חומדת את כל מה שהן רואות אצל אחרים, והחמוד בוער בלבן כיקוד אש, ואיך לא ישפכו דם ואיך לא יגנבו.

13״על הדינין״, אבל הן מצוות רק על ״מדת הדין״ ולא על ״מדת הרחמים״ והאם אפשר לדין שיתקיים בלי מדת הרחמים? הגעו בעצמכם, אם הקב״ה שברא מקודם את עולמו, כדברי חז״ל, במדת הדין ראה שאי אפשר להעולם להתקיים אם לא ישתף ביחד עם זה גם את מדת הרחמים, ואיך יהיה אפשר לעולמו של קרוץ מחומר שיתקיים במדת הדין לבד, ועל כן נשארה אצלן גם מדת הדין רק בתור חק על הנייר לבד ותו לא מידי.

14ולבסוף ״על העריות״, ואמנם גם אנחנו אומרים ״אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות״, אבל מה יפה חלקנו ומה נעים גורלנו שאפשר לנו לסיים את הברכה הזו בהדברים ״מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין״. ושוב יש לנו בזה לא רק שלילה אך גם חיוב, לא רק איסור אך גם כן קדושה, קדושת המשפחה, וטהרת המשפחה, עם כל האצילות והעדינות הרוממות וההוד שבזה, ועל ידי זה אנו באים לכבישת היצר ואפשר לנו לאמר לפעמים ״גירא בעינא דשטנא״. אבל צר לנו על אותן האומות שאפשר להן רק להתחיל את הברכה ולא לגומרה, את הרע שבהאיסור עליהן לקבל ואת הטובה שבהקדושה אינה חלה כלל עליהן, ומה יעשו כשיצרן מתגברת עליהן ונפשן בוערת באש התאוה, אנה ינוסו ואיפה ימצאו מגן ומחסה ממנה.

15ובאחרונה, אל לנו להסיח דעת, כי לעם סגולתו נתן הקב״ה לא רק ימות החול, אך גם ימי שבתות ויו״ט, ועל ידי הנשמה היתירה שהשבת נותנת לנו קל הוא לנו הדבר לשמור על קדושת הנשמה הפשוטה, יש לנו על ידי השבת קדושה מרכזית שנותנת לנו רוח של קדושה וטהרה ושפע של ברכה בכל ימות השבוע, השבת מוציאתנו מעמק הבכא, עמק העכור, עלמא דשיקרא וחנופה, ומרוממתנו אל עולם האצילות לעולם הכרובים הטהורים, עולם של מלאכי השרת, מלאכי עליון.

16אבל מה עלובות הן אותן האומות שבמקום שמירת השבת נאמר עליהן, ״עכו״ם ששבת חייב מיתה״ (סנהדרין נח, ב).

17ובצדק אמר ר׳ חנניא בן עקשיא ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם מצות״, כי, כאמור, קל לנו יותר לשמור את התרי״ג מצות, את כל הרמ״ח מצוות עשה ושס״ה לא תעשה, מן הז׳ מצות שעל בני נח לשמרן.

18ואמנם הוא מדבר לא רק על דבר מצוות, אך גם על דבר תורה ואומר ״לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״, והעיקר הוא ״יגדיל תורה ויאדיר״, כי אנחנו הננו מחוייבים לא רק במצוות, אך גם בתורה, שתלמוד עוד גדול ממעשה מפני כי ״התלמוד מביא לידי מעשה״. וכהוספת דברי הרמב״ם בהלכות תלמוד תורה (פ״א ה״ג) ״שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין מעשה מביא לידי תלמוד״, ואנחנו שאנו מצווין על תלמוד קל לנו לבוא לידי מעשה, אבל הם, העכו״ם, שאין עליהם כלל חובת תלמוד, אף באותן המצות שהם מחוייבים, וגם אם לומדים תורה ״אין מקבלים שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה״ (בבא קמא לח, א), מה קשה עליהם המעשה כשאין להם התלמוד המביאם לידי כך.

19וזהו שאמרו שמ״מצותי ותורתי״ מוכח שקיים אברהם כל התורה ולאו דוקא שבע מצות, כי בשבע מצות כאמור אין תורה, באלו יש רק מעשה ולא תלמוד, וגם באמת מעשה אין שם אך רק שב ואל תעשה, שלילה ולא חיוב, וכיון שכבר נאמר ״וישמר משמרתי״, הרי כבר שב ואל תעשה אמור.

20ובכוונה כתבה התורה בכאן לשון ״עקב״, שזהו מורה על דברים שאדם דש בהם בעקביו, להשמיענו שנקל היה לו, לאברהם, לשמור את כל אלו, ״לשמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי״, וכל זאת רק מפני שקיים את כל התורה ולא הסתפק רק בשבע מצות לבד, כמו שאמר ״רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות״.

21ב. עירובי תבשילין ועירובי תחומין של אברהם אבינו.

22״אמר רבא, קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין, שנאמר, ותורותי, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה״ (יומא כח, ב).

23ויש גורסים ״עירובי תחומים״.

24ואמנם גם שתי הגרסות אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים.

25אם רוצים אנו להעריך כראוי את פעולתו של אברהם אבינו על התפתחותה של האנושיות כולה, אנו צריכים לשים לב למהלך הדברים. בין שני האחים הראשונים שהיו בתבל: קין והבל שהתורה (בראשית ד, ח) מספרת עליהן בפשיטות כל כך ״ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״, וחז״ל במדרש רבה (פרשה כ״ב) מבארים זאת ביותר ביאור ואומרים ״על מה היו מדיינים? אמרו, בואו ונחלק את העולם, אחד נטל הקרקעות ואחד נטל המטלטלין, דין אמר, ארעא דאת קאים עליה דידי, ודין אמר, מה דאת לביש דידי, דין אמר, חלוץ ודין אמר, פרח, מתוך כך ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו״. ויש עוד מאן דאמר ״שניהם נטלו את הקרקעות, ושניהם נטלו את המטלטלין, ועל מה היו מדיינין? אלא זה אומר, בתחומי בית המקדש נבנה וזה אומר, בתחומי בית המקדש נבנה״, ואמנם יש שם עוד דעה שלישית האומרת ״תאומה יתירה נולדה עם הבל זה אומר, אני נוטלה שאני בכור וזה אומר, אני נוטלה שנולדה עמי״.

26ובאמת אין כאן מחלוקת אלא שכל אחד משלים את המאן דאמר הקודם ומשלשתם יחד אנו יודעים את סיבות כל המלחמות והמחלוקת שבעולם. כי הסיבות הן ביחוד שלש, ראשית המריבה של ״דין אמר חלוץ ודין אמר פרח״ או ״דין אמר ארעא דאת קאים עליה דידי ודין אמר מה דאת לביש דידי״, כלומר, שחולקים על התחומים והמצרים, אומה זו אומרת, שתחום ארצה מגיע עד מקום פלוני, והאומה שכנתה אומרת, לא כי אלא ״שלך שלי״, ואם מודות הן שתיהן על הקרקע יש עוד דין ודברים על המטלטלין ואפילו על גלימא דעל כתפו ואחת אומרת להשניה ״מה דאת לביש דידי״.

27ולפעמים באות המלחמות לא בשביל ענינים ארציים אך דוקא בשביל ענינים שמימיים, וכל המלחמה נראית כביכול כמלחמה לשם שמים, חולקים רק על דבר בית המקדש וכל אחד חפץ להיות זריז ונשכר במצות, כל אחד חפץ להיות קדוש יותר גדול מחברו ״זה אומר בתחומי בית המקדש נבנה, וזה אומר בתחומי בית המקדש נבנה״, שלכאורה היא קנאת קדושים, אבל איננה מרבה קדושה, אלא מרבה שפיכת דמים ורציחות בעולם.

28ואמנם ידוע גם כן הפתגם ״בקשו את האשה״, כלומר, שבכל המלחמות שבעולם יש גם למצוא את יד אשה באמצע, וגם את הסיבה הזו מזכיר המדרש ב״זה אומר אני נוטלה שאני בכור, וזה אומר אני נוטלה שנולדה עמי״, והוא רק משל ודוגמא כי לפְעמים טוענים אני נוטלה גם מפני טעמים ונמוקים אחרים ולפעמים גם בלי שום טעמים ונמוקים כלל.

29ואמנם אין זה מענינינו הפעם לדבר על דבר הסיבה השלישית הנ״ל אלא על שתי הסיבות הראשונות, ואברהם שהיה המורה הגדול של כל האנושיות כולה ונסע ממקום למקום לקרוא בשם ד׳, הנה תפקידו העיקרי היה עירובי תחומין ועירובי תבשילין, בעירובי תחומין הסיר את הסיבה הראשונה, ובעירובי תבשילין הסיר את הסיבה השניה של כל המלחמות שבעולם.

30כי מה הם עירובי תחומין? כתוב בתורה ״אל יצא איש ממקומו״ וכל אחד ישאר רק בהתחום שלו, ובא אברהם אבינו ותקן עירובי תחומין, ואמנם מה טוב היה להאנושיות כולה, אם היתה לה עירובי תחומין לא רק ״ביום השביעי״, אך בכל ימות השבוע כולם, כי, כאמור, הסיבה העיקרית של כל המלחמות הוא מה שכל אומה איננה יודעת רק מתחומה היא, וכל אחת רוצה להגדיל את תחומה על חשבונה של האומה השניה. וגם המלחמות האקנמיות בעולם שמביאות אולי עוד יותר קרבנות מהמלחמות הצבאיות, כל עיקרן הן מהבדל התחומים שכל אחת מהאומות מצטמצמת בתחומה היא וסוגרת את כל השערים והדלתות שלא יצאו ולא יבואו מתחום אחד להשני, ועל ידי עירובי תחומין הלא אפשר לתקן את כל האבני נגף וצורי מכשול הללו, ואת זה אמנם תקן אברהם אבינו.

31ואת הסיבה השניה המחלקת את ה״מקום קדוש״ גם לזה מצאה היהדות עצה באמרה ״כל העמים ילכו איש בשם אלקיו ואנחנו נלך בשם אלקינו״, זהו בבחינת ״עירובי תבשילין״, שכידוע אין אופין מיום טוב לשבת מפני ש״בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת״, ואמנם את ההבדל הזה בעצם אי אפשר לבטל, אבל סוף סוף באים העירובי תבשילין לערבם לעת הצורך, ואת זה תקן גם כן אברהם אבינו, שאם כי קרא בשם ד׳ הקונה שמים וארץ, בכל זאת הכניס אורחים מאומות ואמונות שונות וקרבם והאכילם והשקם על היסוד של ״כי כל העמים ילכו איש בשם אלקיו״ ובתקוה שסוף סוף תנצח הקדושה העליונה, הקדושה של שבת, קדושת היהדות.

32ג. ״הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה״.

33אמנם בעירוב תבשילין של אברהם אבינו יש עוד כוונה אחרת.

34כי הנה מקור התקנה של עירובי תבשילין אנו מוצאים בפסחים (מו, ב) ״אתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר, לוקה, רבה אמר, אינו לוקה, רב חסדא אמר, לוקה, לא אמרינן הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה, רבה אמר, אינו לוקה, אמרינן הואיל, אמר ליה רבה לרב חסדא, לדידך דאמרת, לא אמרינן הואיל, האיך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה, משום עירובי תבשילין, ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא?״ וכו׳, ומכיון שהלכה כרבה בזה, אם כן כל ההיתר של ערובי תבשילין הוא רק מטעם שגם האופה מיום טוב לחול אינו לוקה ואמרינן ״הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי ליה״.

35וכשאנו מתעמקים מעט בזה אנו רואים עד כמה מגיעה התכונה המוסרית היהדותית, כי מי שאופה מיום טוב לחול הרי בודאי הוא עושה זאת מתוך הכרח שאין לו מה לאכול למחר אם לא יכין זאת היום, ובכל זאת ברי לן ש״אי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה״, כלומר, שלא יביט על זה שלא יהיה לו מה לאכול למחר ויתן את הפרוסה היחידה שלו לאורח שיזדמן לו, ולולי הודאות הזאת הרי בודאי לא היה שייך לומר הואיל.

36ואמנם התכונה המוסרית הנ״ל ירושה היא לנו מאבינו אברהם, ש״הואיל״ הנ״ל זה היה כל יסוד חייו, ולא הקפיד גם כן כלל על איכותם של האורחים אם טובים הם או רעים, כי כולם אהובים לו וגם להפחות שבפחותים היה נכון לתת את כל אשר לו ולבלי להשאיר בעד עצמו אף פרוסת לחם למחר.

37וזהו ״קיים אברהם אבינו אפילו עירובי תבשילין״, כלומר, הנמוק של עירובי תבשילין שהוא ״הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים חזי ליה״ כנ״ל.