הגיונות אל עמי, חלק ב, ויחי נט

1ברכת יעקב לנכדיו

2א. קחם נא אלי ואברכם.

3״ויאמר קחם נא אלי ואברכם״ (בראשית מח, ט).

4יש הרבה שמאמינים בברכת הצדיק, אבל אינם מאמינים בהצדיק גופא, כי עושים תמיד את ההיפך ממעשי הצדיק, ולא עוד אלא שאף בד׳ גופא שבשמו מברך הצדיק אינם מאמינים באמת, האנשים הללו אינם חלים ואינם מרגישים כלל את ה״תרתי דסתרי״ שיש בזה.

5וזהו שהדגיש יעקב אבינו ואמר ״קחם נא אלי ואברכם״, אם ירצו בהברכה שלי, אז ראשית כל ״קחם נא אלי״, שיתקרבו אלי גם בדרכיהם ובמעשיהם, ולא כאלה שמתרחקים מן הצדיק גופא ומתקרבים רק אל הברכות שלו.

6ב. ויברך את יוסף ולאפרים ומנשה.

7״ויברך את יוסף ויאמר, האלקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק, האלקים הרועה אתי מעודי עד היום הזה, המלאך הגאל אתי מכל רע, יברך את הנערים״ (בראשית מח, טו-טז).

8לכאורה כל הברכה היא להנערים והיכן הברכה ליוסף שאמר ״ויברך את יוסף״?

9ברם, כי ״ברא כרעא דאבוה״, ואם אנו רואים כמה וכמה פעמים שהבן רחוק מאביו במה שנוגע ליראת שמים יותר מרחוק מזרח ממערב, זהו רק מצד מה שגם לאביו גופא היתה היראת שמים רק מעשה אבותיו בידיו, אבל לא נעשתה לתכונה עצמית, כי האב זוכה לבניו רק מה שלו, להאב, הוא בתור מידה נפשית, אבל מה שלהאב גופא בא רק מכחו של אביו הוא, הנה קיימא לן ש״כח כחו לאו ככחו דמי״.

10וזהו שאמר ״ויברך את יוסף ויאמר האלקים אשר התהלכו אבותי - וכו׳ - האלקים הרועה אתי מעודי עד היום הזה״? כלומר, שזהו גופא היא הברכה שכשם שהוא, יעקב גופא, לא הסתפק באלקי אבות לבד - בה״אלקים אשר התהלכו אבותי לפניו״, אלא שהוא הוא ״האלקים הרועה אתי מעודי עד היום״ כך תעבור הירושה הזו גם לבנו, יוסף, שגם הוא לא יסתפק באלקי אבות לבד, אלא שתהיה לו זאת לתכונה עצמית ואז ממילא ״המלאך הגואל אתי מכל רע הוא יברך את הנערים״.

11ג. הנגודים בין האבות והבנים.

12״ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל ויגש אליו״ (שם, שם).

13דא עקא, שמה שנחשב בעיני הבן לשמאל נחשב בעיני האב לימין, ולהיפך מה שבעיני הבן הוא ימין - בעיני האב הוא שמאל - כל כך גדולה מלחמת האבות והבנים.

14ד. אין נחת מהבכורים.

15״שכל את ידיו כי מנשה הבכור״ (שם שם).

16מימות עולם ידע יעקב שדוקא הבכורים לא היו כל כך הגונים - קין והבל, קין הוא הבכור ומה היה? ישמעאל ויצחק, עשו ויעקב וגם בכורו של יעקב גופא, ראובן, לא הצליח כל כך ואמר עליו ״פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה״ (בראשית מט, ד).

17וזהו ״כי מנשה הבכור״, ומה נסיון מלמד, כי אין הרבה נחת מהבכורים.

18ואמנם גם הנסיון של עכשיו מלמדנו, כי בארצות שהיגרו אחינו בני ישראל שמה דוקא הבנים הצעירים המה יותר משובחים מהבנים הבכורים.

19והסברא היא גם כן פשוטה, כי הבכורים נולדו ונתגדלו עוד טרם שבא הסבא, וסוף סוף כשבא הסבא הביתה משפיע הוא מעט על הנכדים. וכך היה הדבר גם במנשה ואפרים שהיה שעת הכושר ליעקב יותר ללמוד עם אפרים ממנשה.

20והרבה זקנים שבאו לבניהם המבוגרים כמו יוסף, אפשר להם לומר בנוגע לנכדיהם ״שכלך את ידיו כי מנשה הבכור״...

21ה. התכונה של ״ולא יכול להתאפק״.

22״וירא יוסף כי ישית אביו יד ימינו על ראש אפרים וירע בעיניו - וכו׳ - ויאמר יוסף אל אביו, לא כן אבי כי זה הבכור - וכו׳ - וימאן אביו, ויאמר ידעתי בני ידעתי, גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל, ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים״.

23כבר כתבנו, כי יעקב ויוסף היו שניהם בעלי רגש ובשביל כך היו שניהם בעלי חלומות ובעלי בכיה.

24ותכונת יוסף היתה ש״ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו״, שכמובן שזה בא בעיקר מהתלהבות הרגש, ואת התכונה הזו ירש יוסף לבנו אפרים בכל הדורות, ובשביל כך לא חכו במצרים עד שיבוא משה ויגאלם, כי ״לא יוכלו להתאפק״ והתפרצו לצאת מקודם. וגם לעתיד לבוא לא יוכלו להתאפק וטרם שיבוא הגואל האמיתי משיח בן דוד, ימהר משיח בן יוסף לבוא.

25וזהו שאמר יעקב ליוסף ״ידעתי בני ידעתי״ ו״ידעתי״ הוא גם כן מלשון אהבה כמו שנאמר ״והאדם ידע את חוה אשתו״, כלומר, אתה ידעת כי אני אוהב אותך יותר מכל הבנים ״וישראל אהב את יוסף מכל בניו״, וכל זה מפני ש״אלה תולדות יעקב - יוסף״ שיש לך כל התכונות שלי, שגם אתה בעל רגש כמוני, ובשביל כך גם עליך לאהוב את אפרים יותר ממנשה מפני שגם לו יש התכונה המשותפת שלנו.

26״ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגויים״, וביחוד נחוצה לנו תכונה זו כשאנחנו נמצאים בגלות אצל כל הגויים, ואנחנו מתקיימים רק על ידי כך שאיננו מחשבים הרבה חשבונות אלא דוקא חיים אנו בלי חשבון, אנחנו מתקיימים רק הודות לזה שהננו ״עמא פזיזא״ בבחינת ״ולא יכול להתאפק״.

27ואותה הסיבה של ״ידעתי בני ידעתי״ אותה הסיבה מביאה גם כן לבכר את אפרים על מנשה.

28ו. דרך ארץ קדמה לתורה.

29״שכל את ידיו כי מנשה הבכור״.

30ולכאורה למה שכל את ידיו ולא צוה ליוסף פשוט שיעמיד את אפרים בימינו ואת מנשה בשמאלו?

31אך יבואר הדבר על פי מה שמבארים, שמנשה היה יותר בעל דרך ארץ ואפרים היה יותר בן תורה וידוע שדרך ארץ קדמה לתור ובכל זאת אנו אומרים ״טוב תורה עם דרך ארץ״ ומשמע שתורה קדמה? וביארנו כבר במקום אחר שהדרך ארץ הוא האמצעי והתורה היא התכלית, ובמעשה - האמצעי קודם ובמחשבה - התכלית קודמת.

32ובמכוון השאיר יעקב את מנשה בימינו ואת אפרים בשמאלו אלא ששיכל את ידיו כדי להבליט, שאמנם במעשה מנשה קודם, ועל כן הוא ראוי לעמוד בימינו, והימין קודם לשמאל - אך שיכל את ידיו שהוא בבחינת מחשבה, ללמדנו שבמחשבה אדרבא אפרים קודם.

33ז. ברכות על ידי ממוצע.

34ואפשר לבאר - וכמדומני שמעט מזה ראיתי באיזה ספר - גם בסגנון סודי במעט.

35כי כפי אומרים חז״ל על הכתוב ״וירא ישראל את בני יוסף״ ש״בקש לברכם נסתלקה שכינה ממנו״ ועל כן ״ויאמר מי אלה״? ״מהיכן יצאו אלו שאינם ראויים לברכה״, ומי שאינם ראויים לברכה יש לזה עצה לברכם על ידי ממוצע, וזהו שאמר ״קחם נא אלי ואברכם״, כלומר, שאתה תהיה הממוצע.

36ובכל מקום כשהברכה היא על ידי ממוצע יש לחקור באופנה, אם מפני שעל ידי הממוצע יתגדל המתברך גופא, ואז חלה הברכה באופן ישר עליו, או שעצם חלות הברכה באה על ידי ממוצע, כלומר, שהשפע ירד מקודם על הממוצע וממנו על המתברך.

37והנפקא מינא הוא בזה, אם הימין של המברך הוא מסוגל יותר לשפע ברכה, אז לפי האופן הראשון צריך המתברך לעמוד לימין המברך ולא לימין הממוצע, אבל לפי האופן השני הנה אדרבא הוא צריך לעמוד לימין הממוצע, כי הלא כל הברכה חלה רק על ידי התווך של הממוצע, ומי שעומד לימינו חלתה עליו הברכה יותר.

38וזהו היה הוכוח בין יוסף ובין יעקב.

39״ויקח יוסף את שניהם את אפרים בימינו משמאל ישראל ואת מנשה בשמאלו מימין ישראל״, שלכאורה כל זה למותר, כי הלא העיקר הוא לדעת רק ימינו ושמאלו של יעקב ולא ימינו ושמאלו של יוסף, אבל זהו גופא קמשמע לן התורה, שדעת יוסף היתה כהאופן הראשון ובשביל כך לא הקפיד על זה שאפרים בימינו ומנשה בשמאלו, בעוד שהוא היה חפץ שהברכה תחול יותר על מנשה, כי לפי האופן הראשון העיקר הוא ימינו של המברך, יעקב, ולא ימינו של הממוצע שהוא הוא יוסף גופא.

40אבל יעקב סבר כהאופן השני, ומכיון שאפרים עמד בימינו של יוסף כבר חלתה עליו הברכה יותר, ובשביל כך גם הניח את יד ימינו על אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה.

41וזהו שאמר ״ויברך את יוסף״, כלומר, מכיון שכל הברכה חלה עליהם רק על ידי הממוצע, יוסף, וכאופן השני, שמקודם מקבל שפע ברכה הממוצע ורק ממנו מסתעפת הברכה להמתברכים, וזהו ״ויברך את יוסף״, שמקודם בא השפע ברכה ליוסף, אז ממילא הרי אי אפשר באופן אחר, ודוקא אפרים שעמד לימינו של יוסף שתחול עליו הברכה ביותר.

42וזהו שאמר אחרי כך ״ויברכם ביום ההוא לאמר - וכו׳ - וישם את אפרים לפני מנשה״, והלשון ״וישם״ הוא לשון של ממילא, כלומר, שממילא כבר יוצא שאפרים הוא לפני מנשה מכיון שהוא הועמד בימינו של יוסף, כנ״ל.