הגיונות אל עמי, חלק ב, ויחי נח

1יעקב אבינו בהשעות האחרונות

2״ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה - וכו׳ - ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו - וכו׳ - אל נא תקברני במצרים״

3(בראשית מז, כח-כט).

4א. ״אל נא תקברני במצרים״.

5״ויחי יעקב בארץ מצרים״, אף על פי שחיים אמיתיים, חיים של עונג, לא הרגיש יעקב אלא בארץ מצרים, ובשנות חייו האחרונות, וכל זמן שישב ״בארץ מגורי אביו״ היו רק ימי צער, כי ״כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער״ (סנהדרין קו, א), ובכל זאת ״אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תקברני במצרים״ אלא דוקא ״בארץ מגורי אביו״.

6ב. יעקב וישראל.

7״ויחי יעקב״ ״ויקרבו ימי ישראל למות״.

8הנה במלכותא דארעא דוקא ״אין שלטון ביום המות״ ובשביל כך כתיב ״והמלך דוד זקן בא בימים, ואחרי כך ״ויקרבו ימי דוד למות״ בלי ״המלך״, כי ביום המות כבר איננו בגדר מלך, אבל במלכות הרוח הוא דוקא להיפך, שכל מה שהאדם מתקרב לקצו, מלכותו מתגדלת יותר, ואם כי ״ויחי יעקב״, רק בבחינת יעקב ו״תולעת יעקב״, אבל לבסוף ״ויקרבו ימי ישראל למות״ בתור ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״.

9ג. חיים של חיוב וחיים של שלילה.

10״ויהי ימי יעקב שני חייו״.

11היום הוא סמל החיוב והלילה הוא סמל השלילה, וידועים דבר הרמב״ם על הכתוב ״יוצר אור ובורא חושך״ כי יצירה נאמרה רק על דבר חיובי וחושך מכוון שהוא רק מושג שלילי לכן לא נאמר עליו רק לשון בריאה. וכבר בארנו ב״דרשות אל עמי״ ח״א (כ״ד) את המאמר ״מדת הקב״ה אינו כמדת בשר ודם, מדת בשר ודם כלי ריקן מחזיק מלא אינו מחזיק, ומדת הקב״ה מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק״ (ברכות מ, א), שבזה רצו להגיד, שכל תענוגי הרשעים באים דוקא מתוך השלילה כמו למשל, האכילה, השתיה המשגל וכדומה שבכולם התענוג הוא רק מתוך ההעדר מה שאינו רעב, שאינו צמא ולא יצר לו מהמותרות שנצבר בגופו, ועל כן כשאוכל ושותה על בטן מלאה וכדומה אינו מוצא באלו שום עונג, ולהיפך תענוגי הצדיקים המה באים רק מתוך חיוב, מתוך ספוקים רוחניים שבזה דוקא להיפך, שכל מה שמוסיף יותר בזה תענוגו מתגבר ומתגדל.

12וזהו ״ויהי ימי יעקב שני חייו״ שהרגיש את החיים שלו מהימים, מהחיוב, ולא מהלילות, מהשלילה.

13ד. אדם קרוב אצל עצמו.

14״ויקרבו ימי ישראל למות״ (שם, שם).

15״אדם קרוב אצל עצמו״, אך באמת עיקר העצם שבאדם הוא דוקא אחרי המיתה, כשהוא נמצא כולו בעולם הרוח, עולם הנצח, שרק שם יש עצם בכלל, וכל חיי עולם הזה הוא רק מקרה. אך על פי רוב טועים המה בני אדם בזה והמה קרובים אל עצמם דוקא במה שנוגע לחייהם בעולם הזה, והמה רחוקים מעצמם גופא במה שנוגע לעצמותם באמת, שהוא עולם הרוחני שלהם.

16אבל ״ויקרבו ימי ישראל למות״, הוא הרגיש שאז ביום המות הוא נעשה קרוב אל עצמו.

17ה. נסתמו עיניהם ולבם של ישראל.

18״למה פרשה זו סתומה? לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד שהתחילו לשעבדם״ (מדרש, מובא ברש״י).

19לא רק פרשה זו סתומה, אך כל פרשת הגלות הארוכה בת שני אלפים שנה היא סתומה, והסתימה היא בשני דברים גם בעיניהם וגם בלבם של ישראל.

20בלבם - זהו ״ונתתי לך לב רגז״, שבבבל ובכל ארצות הגלות כתיב.

21ובעיניהם - אם ה״חכם עיניו בראשו״, כלומר, שהוא רואה את הנולד אז איננו חכמים כלל לעצמנו גופא, אנחנו רואים את הנולד של אחרים אך לא את הנולד שלנו. הם ״עם הדומה לחמור״, אבל כפי שאמרנו במקום אחר סוף כל סוף ״עם״ ויש להם האינסטינקט העממי לשמור על קיומם, ואנחנו ״צאן קדשים״, קדשים, אבל צאן בלי רועה.

22וזהו ״נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד״.

23ו. חסד ואמת.

24״ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים״ (בראשית שם, שם).

25מחלוקת נושנה היא אם לחסד משפט הבכורה או לאמת, כי פעמים הרבה שיש סתירה בין חסד לאמת.

26ובזה נחלקו בית שמאי ובית הלל, ״תנו רבנן כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים, כלה כמה שהיא ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה, אמרו להם בית שמאי לבית הלל, הרי שהיתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה, והתורה אמרה מדבר שקר תרחק? אמרו להם בית הלל לבית שמאי לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו, הוי אומר ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים, לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות״ (כתובות יז, א). והדברים מדברים בעדם, שלבית שמאי אמת קדמה ולבית הלל חסד קדם, ואין זה חסד אם אומרים על חיגרת או סומא כלה כמה שהיא, ואף על פי שמצד אחר אין זה אמת אם אומרים על כלה כזו כלה נאה, לא איכפת ליה כי ״לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות״.

27ובזה נחלקו גם במס׳ אבות (פ״א, מי״ב) שהלל אומר ״הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״, שהשלום ואהבת הבריות עוד קדמו ל״מקרבן לתורה״, ושמאי אומר ״עשה תורתך קבע - וכו׳ - והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות״ (אבות פ״א, מט״ו), כלומר, לעשות תורתך קבע מבלי לזוז אף כחוט השערה מהאמת זהו קודם להחסד עם הבריות.

28וידוע שאברהם - עמוד החסד, ויצחק - עמוד הגבורה, או אברהם בעל מדת הרחמים ויצחק בעל מדת הדין, כי רחמים וחסד הוא דבר אחד ודין וגבורה הוא דבר אחד, ועל כל פנים זהו שוב המחלוקת בין חסד ואמת. ויעקב, כידוע, הרכיב שני הדברים יחד, בבחינת תפארת, אבל הוא ידע כי אברהם קדם ליצחק, כלומר, שנתן סוף סוף את משפט הבכורה להחסד, וזהו שבקש ״ועשית עמדי חסד ואמת״.

29וזהו שאנו אומרים ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט, ג), ו״חותמו של הקב״ה אמת״ (שבת נה, א), כלומר עצם הבנין אנו צריכים להתחיל בחסד, אבל החתימה, התכלית, כלומר הגג של הבנין צריך להיות אמת. וגם להלל אם כי ההתחלה היא ב״אוהב שלום ורודף שלום״ אבל התכלית הוא ״ומקרבן לתורה״ שזהו האמת חותמו של הקב״ה, וגם אם הוא מתיר להגיד על כל כלה שהיא ״כלה נאה וחסודה״ גם כן הוא מפני התכלית של אמת, לחבב את הכלה על החתן שאת זה אנו מחוייבים באמת.

30בקיצור ״עולם חסד יבנה״, ובכל זאת ״חותמו של הקב״ה אמת״.

31ז. ״מי שאין לו אחוזה לא איקרי קהל״.

32״ויאמר אלי הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים״ (בראשית מח, ד).

33״אמר ר׳ אחא בר יעקב, שבטו של לוי לא איקרי קהל, דכתיב הנני מפרך והרבתיך ונתתיך לקהל עמים, כל מי שיש לו אחוזה איקרי קהל וכל מי שאין לו אחוזה לא איקרי קהל״ (הוריות ו, ב).

34מכאן תשובה להמתבוללים שלנו שכפרו בציון וירושלים ואף על פי כן לשיטתם אינם כופרים בתורת משה, מפני שיצרו להם אידיאולוגיה שכזו, שהיהדות אין לה צורך באומה ישראלית אלא רק בקהל דתי - ״רעליגיאנס-געזעלשאפט״ בלעז.

35אבל באמת זהו טעות ומופרכת מעיקרה, כי ״כל שאין לו אחוזה לא איקרי קהל״ גם כן.

36כי כאשר כבר אמרנו זהו כלל גדול כי ״אין לך דבר שאין לו מקום״ (אבות פ״ד, מ״ג), וזאת אומרת, כי כל שאין לו מקום איננו כלל דבר, וזהו נאמר לא רק על היחיד אך גם על הציבור, ולכל ציבור צריך להיות מקום ציבורי. ואנחנו היינו גם עם וגם קהל מפני שתמיד היתה לנו אחוזה בארץ ישראל, ואם כי כבשוה זרים הנה ״קרקע אינה נגזלת״, אבל הם, המתבוללים, שכפרו באחוזה, כפרו ממילא גם בה״קהל״ שלנו, ובשביל כך המה יורדים מעל הבמה גם בתור קהלה דתית.

37ח. שמאל דוחה וימין מקרבת.

38״ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות ויגש אותם אליו וישק להם ויחבק להם״ (בראשית מח, י).

39״א״ר חמא בר חנינא, מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם, יעקב זקן ויושב בישיבה היה דכתיב ועיני ישראל כבדו מזקן״ (יומא כח, ב).

40ראיה הוא למרחוק והגשה מקרוב, ועל הזקנים לדעת שאם ״לא יכלו לראות״ ולעשות מה מרחוק למשוך את הצעירים אליהם ולהשיב לב בנים אל אבותם, אז עליהם לגשת מקרוב אל הנכדים ורק שמאל דוחה, ובמקום ״שמאל דוחה״ יניסו להשפיע עליהם על ידי ״ימין מקרבת״.

41ולא די להם להזקנים מה שהם יושבים בישיבה, אלא חובתם הוא להגיש גם את הנכדים אליהם בתוכחת מגולה ואהבה מסותרת, ולפעמים גם באהבה גלויה בחבוק ונשוק.