הגיונות אל עמי, חלק ב, וירא יב

1גדולה הכנסת אורחים

2״ויאמר, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך״ (בראשית יח, ג).

3״אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחין מקבלת פני שכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור״ (שבת קכז, א).

4א. מצוות שבין אדם לחבירו ומצוות שבין אדם למקום.

5לא רק מלשון ״אל נא תעבור״ לבד למד רב זאת, אך מכל הפרשה כולה אנו למדים, כי אמנם גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.

6״וירא אליו ד׳ באלוני ממרא והוא ישב פתח האוהל כחם היום וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם״ (בראשית יח, א), כלומר, שאף על פי שגדולה מאד מצות קבלת פני השכינה, בכל זאת כשאברהם היה חולה, הנה נשאר יושב ולא זז ממקומו, אף על פי שד׳ נראה אליו בכבודו ובעצמו פנים אל פנים, אך כשראה ״והנה שלשה אנשים נצבים עליו״, הנה למרות מחלתו וחולשתו התגבר בכל מאמצי כחותיו ״וירץ לקראתם״.

7ומוסר השכל הוא לכמה בריות יפות שבמרוצתן לכבד את ד׳ ינגפו על ידן הרבה בני אדם ואינן משגיחות כלל וכלל על זה.

8״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה״ לא ללמד על עצמה יצאה אלא ללמד על הכלל כולו, כי המצוות שבין אדם לחברו גדולות יותר מהמצוות שבין אדם למקום, אף על פי שכמובן על הכל נאמר ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות״ (אבות ב, א).

9ועי׳ ב״מדרש שמואל״ שמביא בשם הראשונים פירוש דברי רבי שאמר ״איזו הוא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם״ (באבות שם), ואחרי כך ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה״, שהכוונה, שאף על פי שכמובן צריך האדם להזהר בכל המצוות בלי שום הבדל בין קלה לחמורה, ואל יאמר מצוה זו נאה ומצוה זו אינה נאה, אך אם מפני איזו סיבה שהיא אי אפשר לו לקיים את כולן ורוצה לברר מהן רק חלק אחד - וזהו ״שיבור לו האדם״ - אז יתן את הבכורה להמצוות שבין אדם לחברו, מפני ״שיש בכלל מאתים מנה״, ובהמצוות שבין אדם לחברו יש גם מצות שבין אדם למקום, כי הלא גם עליהן נזהרנו מאת הגבורה.

10ואמנם במעשה הוא להיפך, והמאמינים בוחרים על פי רוב להדר יותר בהמצות שבין אדם למקום ומזלזלים בהמצוות שבין אדם לחברו, מפני שהראשונות על פי רוב אינן עולות בדמים והשניות עולות בדמים, וגם אלה המצוות שבין אדם למקום העולות בדמים סוף סוף לא קשות עליו כל כך, מאחרי שעל כל פנים אינה מגיעה מז שום טובת הנאה לאיש...

11וכבר הביאנו - בדרשות אל עמי ח״א דרוש ג׳ - את דברי הגאון ר״י סלנטר ז״ל בטעמו של דבר, שאנו רואים, שהטבח לא יתרגז כלל על הרב דמתא שהטריף לו שור העולה לכמה מאות שקלים, ולעומת זאת אם יצא חייב בדין תורה על שקלים אחדים אז הוא מרעיש עולמות על הרב ורוצה לקרעו כדג, מפני שעל ידי הטרפה הוא מפסיד וגם חברו אינו מרוויח על זה, אבל כשיוצא חייב בדין הנה לא על הפסדו הוא מתלונן, אך ביחוד על טובת הנאה שמגיעה מזה לחברו. ובאמת כבר עמדו חז״ל על הפסיכולוגיה האנושית הזו גם בנוגע להלכה, ואיבעי מיבעי להו ״חייבי כופרין מאי - אם ממשכנים אותם או לא - כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי מיחמר חמיר עלויה ולא בעי משכוניה, או דילמא כיון דלחבריה הוא דבעי למיתבא ליה - וכו׳ - לא חמיר עליה ובעי משכוניה״ (בבא קמא מ, א).

12ואמנם גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, גם מפני שלפום צערא אגרא, והיצר מתגבר הרבה יותר למונעו ממצוות שבין אדם לחברו.

13ב. ממונא ואיסורא.

14״ספק ממונא לקולא וספק איסורא לחומרא״ (ע״פ גיטין סג, ב ועוד), זהו כלל גדול בתורה, ולכאורה זה מראה לנו, כי המצוות שבין אדם למקום עומדות במדרגה יותר גדולה מהמצוות שבין אדם לחברו?

15אבל באמת כבר עמדו על זה גדולי האחרונים ושאלו, הלא בכל ספק ממונא יש גם כן ספק איסורא, כי מאי שנא איסור לא תגזול מכל האיסורים שבתורה? ותירוצים רבים נאמרו בזה, ואחד מהם הוא תירוצו של הרב מהרי״י באסן ז״ל, כי אמנם איסור לא תגזול לא קל במאומה מכל שאר האיסורים שבין אדם למקום, אלא שההבדל הוא בזה, בהאיסורים שבין אדם למקום אם אתה מחמיר על ספיקם הרי בטוח אתה שאין אתה נכשל באיסור כלל, אבל באיסורים שבין אדם לחברו אם אתה תשלם לחברך מספק, הרי יש גם כן ספק לאידך גיסא, שמא חברך יעבור בזה על איסור של לא תגזול, והדברים עתיקים.

16כשנדקדק היטב נראה, כי אדרבא אנו מחמירים הרבה יותר בדברים שבין אדם לחברו ממה שאנו מחמירים בדברים שבין אדם למקום.

17כל האיסורים שבתורה בטלים בהיתר, יש כאלה שבטלים ברוב פשוט כמו יבש ביבש, יש שבטלים בששים מין בשאינו מינו לח בלח, יש שאוסרים עד אחד ומאה כמו בתרומה ויש שאוסרים גם עד מאתיים, כמו כלאים, אבל על כל פנים יש אופנים שהאיסור גופא נהפך להיות היתר, בעוד להאיסור לא תגזול אין כלל המושג ביטול בשום אופן, וחז״ל שאלו בתמיהא רבתי ״הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חברו יאכל הלה וחדי?״ (עיין ביצה לח, ב).

18בכל האיסורים שבתורה אנו אומרים עשה דוחה לא תעשה, אבל אם יקיים עשה על ידי דחיית הלא תעשה של לא תגזול אנו אומרים מצוה הבאה בעברה לאו מצוה היא כלל, ולכן ״הרי שגזל סאה של חטין טחנה לשה ואפאה והפריש ממנה חלה כיצד מברך? אין זה מברך אלא מנאץ, ועל זה נאמר בוצע ברך נאץ ד׳״ (בבא קמא צד, א), וכן ״קרבנו ולא הגזול וגזול דומיא דפסח וחולה, מה פסח לית ליה תקנתא, אף גזול לית ליה תקנתא, לא שנא לפני יאוש ולא שנא לאחר יאוש״, ואף על פי שלאחרי יאוש הא קניה ביאוש אך ״משום דהוי מצוה הבאה בעברה״ (עי׳ סוכה לא, א ובש״מ).

19דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בכ״ג ושנים שדנו אף דין של פרוטה אחת אם כי דיניהם דין נקראים בית דין חצוף, אבל באיסורים גם באלה היותר חמורים יכול כל אדם מישראל להורות אפילו יחידי.

20על פי שנים עדים יקום דבר זהו בדיני ממונות ובדיני נפשות, אבל באיסורים ברי היה לחז״ל שעד אחד נאמן באיסורים.

21ועי׳ בתוס׳ גיטין (ב, ב) שמה שאמרו ״אין דבר שבערוה פחות משנים״ זהו דוקא לאיסור ולא להיתר שבזה סגי אף אחד.

22על כל עברות שבין אדם למקום מועלת תשובה אבל לא על עברות שבין אדם לחברו.

23ומה קל היה עונשו של דור ההפלגה שחטאו כלפי המקום לבד, מעונשם של דור המבול וארץ סדום, שחטאו ביחוד בין אדם לחברו.

24וזהו מה שאמרו חז״ל ״וכי מאי איכפת להקב״ה בין מי ששוחט את הבהמה ואוכל או נוחר? הא לא נתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות״ (תנחומא שמיני ס״ה).

25ומנקודת השקפה זו אנו מבדילים באיסורים בין הפסד מרובה ובין הפסד מועט, ובמציאות אחת אפשר לנו להקל למי שהאיסור יביא לו הפסד מרובה ולהחמיר למי שיהיה לו מזה רק הפסד מועט.

26וכל זה נכלל במאמרם ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה״.

27ג. עוסק במצוה שבין אדם למקום אינו פטור ממצוה שבין אדם לחבירו.

28מקשים, איך הניח אברהם אבינו באמת מצות קבלת השכינה ועסק במצות הכנסת אורחים, הלא קיימא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מבלי הבדל בין מצוה גדולה לקטנה?

29וביותר לפי שיטת הרשב״א שלא רק שהוא פטור, אך גם באינו רשאי להניח את הראשונה מפני השניה, וטעמו ונמוקו עמו, כי הראשונה שהוא עוסק בה נחשבת לו לחובה והשניה שפטור ממנה נחשבת רק לרשות ואין דוחין חובה מפני הרשות? (עי׳ בסוכה כה, א וברשב״א שם).

30אבל באמת התירוץ לקושיא זו נכלל במאמרם הנ״ל ״גדולה הכנסת אורחים״ וכו׳ גופא, כי הכלל של עוסק במצוה פטור מן המצוה הוא רק במצוות מסוג אחד, למשל כשעוסק במצוה אחת של בין אדם לחברו הוא פטור ממצוה שניה מסוג זה, דוגמא לדבר ״פרוטה דרב יוסף״ (בבא קמא נו, ב) שמצות שומר אבדה פוטרת לו מנתינת צדקה ששתיהן הן מצוות שבין אדם לחברו, וכן מצוה שבין אדם למקום פוטרת אותו ממצוה שניה מסוג זה, כמו שאמרו שם בסוכה שילפינן מבלכתך בדרך ״בלכת דידך הוא דמחייבת בקריאת שמע הא בלכת דמצוה פטירת״.

31אבל אם המצוות אינן מסוג אחד, אחת היא בין אדם למקום והשניה היא בין אדם לחברו, אז כחה של השניה, שבין אדם לחברו, יפה לפטור אותו מן הראשונה, ממצוה שבין אדם למקום, אבל לא להיפך, כמו שפירש רש״י שם בהא דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה ״כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולקיים מצות פדיון שבויים״, אבל אין אנו מוצאים בשום מקום שמצוה שבין אדם למקום תפטור אותו ממצוה שבין אדם לחברו, ודבר פשוט הוא ואינו צריך כלל לראיה, שמי שיעסוק בתלמוד תורה לא יפטור מכח זה מלתת רפתא לעניא הבא לבקש ממנו בעת למודו וכדומה.

32ושוב אנו מוצאים היתרון של המצוות שבין אדם לחברו על המצוות שבין אדם למקום מצד אותו הטעם ״שיש בכלל מאתיים מנה״, וכל זה נכלל בהמאמר ״גדולה הכנסת אורחים״ וכו׳ הנ״ל, שכאמור לא על הפרט נאמר, אך על הכלל של המצוות שבין אדם לחבירו.

33ד. ספק עברה שבין אדם לחבירו דוחה ודאי מצוה שבין אדם למקום.

34ומנקודת השקפה זו אפשר להבין את דברי התוס׳ (בפסחים קיג, ב ד״ה שראה בו דבר ערוה) שהסבירו את ההלכה הפסוקה ש״אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו״, שלכאורה הוא מוקשה מאד מכיון שהכתוב מדבר בשונא במילי דשמיא, כי לא יתכן שונא באופן אחר מפני הלאו של ״לא תשנא את אחיך בלבבך״, ושונא במילי דשמיא הרי מצוה לשנאותו? ומתרצים ״דכיון שהוא שונא אותו, מסתמא גם חברו שונאו ובאים מתוך כך לשנאה חמורה דשייך ביה כפיית יצר״.

35אבל הגעו עצמכם, מצד אחד הרי יש בזה ודאי מצוה ה״מצוה לשנאותו״, ומצד השני יש רק ספק עברה, הספק שמא יבוא לידי שנאה סתם, וכלל גדול הוא בכל מקום, ש״אין ספק מוציא מידי ודאי״ והספק נדחה תמיד מפני הודאי, ובכאן לא די שהודאי נדחה מפני הספק ואין מצוה בשנאה, אלא שאדרבא הוא מצווה עוד על האהבה לטעון להשונא ולעזוב את אוהבו כשצר לו?

36אכן זהו ההבדל: המצוה לשנאותו במילי דשמיא היא מצוה שבין אדם למקום, בעוד שהעברה של ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ היא עברה שבין אדם לחברו, וגדול ספק עברה של בין אדם לחברו לדחות אף ודאי מצוה של בין אדם למקום, ומפני סיג וגדר שלא יבוא חלילה לידי ספק עברה שכזו, גוזרת עליו התורה גופא, שבמקום שנאה יראה לו אדרבא אהבה.

37ה. ההבדל בין מצות שבין אדם למקום

38ובין מצות שבין אדם לחבירו לענין מחשבה ומעשה.

39ואמנם מלבד ההבדלים בין המצות שבין אדם לחברו ובין אדם למקום שפרטנו יש עוד הבדל אחד שהם שנים בענין מחשבה ומעשה.

40ידוע הוא, שמחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה ולכן אפילו ״חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״ (ברכות ו, א), אבל נראה, שזה נאמר דוקא לענין מצוות שבין אדם למקום כי שם ״רחמנא לבא בעי״, אבל לא במצוות שבין אדם לחברו, כמו, למשל, במצות צדקה או הכנסת אורחים שאם נאנס ולא קיים את המצוות הללו, אם אמנם לא יקבל עונש על עברתן, אבל סוף סוף לא תחשב המחשבה כמעשה ממש, כי שם העיקר הוא הטובת הנאה שמגיעה לחברו ובמחשבתו לבד לא יושע זה.

41וברם, שכל עיקר הלמוד שמחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה הוא מהכתוב ״ליראי ד׳ ולחושבי שמו״, ובכן רק בהמצוות הנוגעות ליראת ד׳ נאמר הכלל הזה.

42ומתאים הדבר ביותר לפי מה שהניחו הדרשנים הקדמונים, כי תפילין של יד מורים על המצוות שבין אדם לחברו, ותפילין של ראש על המצות שבין אדם למקום. כי אמנם זהו ההבדל, בהראשונות, בהמצוות שבין אדם לחברו - היד - המעשה הוא העיקר, ובהשניות, המצוות שבין אדם למקום - הראש - המחשבה הוא העיקר.

43ועל כן אנו מברכים על תפילין של יד ״להניח תפילין״ ואנו מדגישים את הפעולה, פעולת ההנחה, ובתפילין של ראש ״על מצות תפילין״ כי אפשר שם לקיים את המצוה גם בלי פעולה כנ״ל.

44ואולי זהו גופא קא משמעת לן התורה ״וירא אליו ד׳ והוא ישב וגו׳ וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירץ לקראתם״, כי אברהם כידוע היה אז חולה, כמו שאמרו חז״ל ״אותו היום יום שלישי למילתו היה ובא הקב״ה לשאול לשלומו״ (בבא מציעא פו, ב), ואם כי לא עמד לפני הקב״ה זהו מחמת חליו וחולשתו ולכן ״ישב״ כתיב חסר כדברי רש״י שבקש לעמוד, ולענין קבלת פני השכינה הרי ״חשב אדם לעשות מצוה ונאנס מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה״, ואם גם ישב מחמת אונסו הרי הוא כאילו עמד, אבל בנוגע להכנסת אורחים שבזה לא נאמר הכלל של ״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״ כנ״ל, הנה למרות חליו וחולשתו התאזר כל מאמצי כוחותיו ״וירא וירץ לקראתם״.

45ומההבדל הזה מסתעף עוד הבדל: קיימא לן כי ״האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני וכו׳ הרי זה צדיק גמור״ (פסחים ח, א), אבל נראה כי זה להיפך, נאמר דוקא במצוות שבין אדם לחברו, שהעיקר בזה הוא המעשה ולא הכוונה, אבל לא כן במצות שבין אדם למקום ששם ״רחמנא לבא בעי״.

46ו. הטעם שעל מצוות שבין אדם לחברו אין מברכים לפניהן.

47וזהו גם כן הטעם שעל המצות שבין אדם למקום אנו מברכים עליהן עובר לעשייתן, ולא כן בהמצוות שבין אדם לחברו, כי הברכה באה ביחוד בשביל הכוונה כדי לכוון שעושה זאת ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה בדחילו ורחימו״, אבל במצוות שבין אדם לחברו העיקר הוא המעשה ולא הכוונה, כנ״ל.

48ואולי בשביל זה גופא הניח אברהם את קבלת פני השכינה ועסק בהכנסת אורחים, כי להמצוה הראשונה, קבלת פני השכינה, שצריכה הכנה וברכה לא היה עוד מוכן ומזומן, מה שאין כן המצוה של הכנסת אורחים שאינה צריכה לא להכנה ולא לברכה לפניה.

49ואמנם מדברי חז״ל משמע שמה שאמר ״אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר״, כוון להשי״ת ולא להמלאך, כי אמרו בשבועות (לה, ב) דשם ״אדני״ בכאן הוא לשון קודש, כלומר שם הקב״ה, וזהו שבקש מאת הקב״ה, שימתין עוד עד שיהיה מוכן ומזומן גם לקיים מצות קבלת פני השכינה.

50בקיצור ״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה״.

51אבל מאידך גיסא עלינו לדעת כאמור כי אנחנו מצווים ועומדים על ״והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה״ ומה גם שבעונש חמורות הרבה יותר העברות שבין אדם למקום. ובעוד שבעברות שבין אדם לחבירו יש רק אחת שהעובר מחויב עליה מיתה, שפיכת דמים, הנה בעברות שבין אדם למקום יש הרבה שיש בעברתן עונשי כרת, מיתה בידי שמים וגם ארבע מיתות בית דין.

52ז. מקיש ראיה שניה לראיה ראשונה.

53״וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל״ (בראשית יח, ב).

54שתי פעמים ״וירא״ למה? להקיש ראיה שניה לראיה ראשונה, מה בראיה ראשונה התיחס אליהם בכבוד ובהערצה - ״והנה שלשה אנשים נצבים עליו״, שזאת אומרת, שהביט אליהם ממטה למעלה - אף בראיה שניה לא נפחת ערכם כלל ״וירץ לקראתם״ כעבדא קמי מריה.

55והתורה באה בזה ללמדנו, כי אברהם אבינו לא התנהג בדרך ארץ.

56כי, כידוע, אומרים חז״ל ״למדה התורה דרך ארץ - מן הקרבנות, שפוחתים והולכים בחג הסוכות - שאם ילך אדם לאכסניא וקבלו חברו יום הראשון מאכילו עופות, בשני מאכילו דגים, בשלישי בשר, ברביעי ירק, פוחת והולך עד שמאכילו קטניות״ (ע״פ ילקוט שמעוני פינחס רמז תשפב).

57אבל באמת זהו דרך ארץ של כל עמי הארץ, שהקרבנות בחג הסוכות באים בעדם ״שבעים פרים כנגד שבעים אומות״, אבל לא זהו דרכו של אברהם אבינו ולא זהו דרך התורה.

58כי אצלנו הכנסת אורחים היא מצוה רבתי, ובכל מצוה נאמר ״מעלין בקודש ואין מורידין״.

59אצלם מראיה ראשונה לראיה שניה מקבל האורח פנים חדשות לגמרי, ולא לטובה אך לרעה, בראיה ראשונה נדמה לו האורח כמלאך ובראיה אחרונה או שלישית לא נחשב בעיניו אף כאיש פשוט, ואילו אצל אברהם אבינו לא היה כל הבדל בין ראיה ראשונה לראיה האחרונה.

60לאברהם נדמה ממש ההיפך ממנהג העולם, כשקבלם בראשונה נדמו לו כאנשים וכשנפטרו ממנו אז ידע כי מלאכים הם.

61ח. אשה עיניה צרה באורחים.

62״וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת״ (בראשית יח, ו).

63״כתיב קמח וכתיב סלת? א״ר יצחק, מכאן שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש״ (בבא מציעא פז, א), ורש״י מפרש שהוא אמר סלת והיא אמרה קמח אבל פשטות הדברים מורה להיפך שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת שעל כן כתיב מקודם קמח ואחר כך סלת.

64והקושיא על זה גלויה לכל, הלא אדרבא כלפי לייא, אם הוא אמר קמח והיא אמרה סלת, הלא זה מראה שהיא מקבלת את האורח בסבר פנים יפות יותר מן האיש?

65ולפי דרכנו נאמר, שגם על זה נאמר ״לא תוסיפו ולא תגרעו״, כי על ידי ההוספה תצא לבסוף גרעון.

66מדת הכנסת אורחים של אברהם אבינו הוא כפי שהורו לנו באבות (פ״א מ״ה) ״יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך״, כלומר, אם תרצה שביתך יהיה פתוח לרוחה לכל עובר ושב, אז אל תתהדר לפניהם הרבה להאכילם ולהשקותם יותר מהמדה הרגילה בתוך ביתך, כי אם תרצה להאכילם ביום הראשון דוקא בשר עוף, אז תהיה מוכרח להיות פוחת והולך בכל יום ויום, עד שלבסוף לא תתן לו אף קטניות ותגרשהו מביתך לגמרי, אך העצה הנכונה היא ״ויהיו עניים בני ביתך״, יהיו נחשבים בעיניך לבני בית ממש, ומה שאוכלים בני ביתך יאכלו גם הם, ואז כשם שאין אתה מגרש את בני ביתך כך לא תגרש גם אותם.

67ואמנם אברהם אמר קמח, מפני שגם בני ביתו היו רגילים בכך, ואם היא אמרה סלת, אז איננה לשבחה אך לגנותה, להראות כי ״אשה עיניה צרה באורחים״ והיא מתנהגת בזה ב״דרך ארץ״...