הגיונות אל עמי, חלק ב, לך לך יא

1מלכיות מתגרות אלו באלו

2״ויהי בימי אמרפל מלך שנער, אריוך מלך אלסר - וגו׳ - עשו מלחמה את ברע מלך סדום ואת ברשע למלך עמרה - וגו׳ - וישמע אברם כי נשבה אחיו״.

3(בראשית יד, א-יד)

4״א״ר לוי ואיתימא ר׳ יונתן, דבר זה מסורת בידנו מאנשי כנסת הגדולה, כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער וכו׳, ויהי בימי אמרפל עשו מלחמה״ (מגילה י, ב).

5א. ו״וישמע אברם כי נשבה אחיו״.

6כל המלכים הנלחמים הנ״ל הנה לכל אחד יש תואר מיוחד, זה מלך שנער וזה מלך סדום, זה מלך אלסר וזה מלך עמרה, אבל יחיד הוא אברהם בעולמו שאין לו שום תואר, ״וישמע אברם״, אין לו מלוכה ולא ארץ, ולכאורה איזו שייכות יש לו למלחמת הארצות האלה?

7ובכל זאת אין מלחמה בעולם, שאברהם לא יקח בה חלק - בצרה, בכל מלחמה שבעולם שומע אברם ״כי נשבה אחיו״...

8ב. ווי למנצחים.

9״ווי למנוצחים״ אמרי אינשי, אבל באמת ווי למנוצחים ווי למנצחים גם יחד. לא ראי המנצחים כהרי המנוצחים, אבל הצד השוה שבהם, שכולם יוצאים וידיהם על ראשם. יש מזיקים ויש נזוקים, אבל בצדק אומר התנא ״ארבע אבות נזיקין״ גם המזיקים נקראים נזיקין.

10אברהם היה המנצח ״וישב את כל הרכוש״ ״ויצא מלך סדום לקראתו״ ״ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ויברכהו״, ואף על פי כן? כל מקום שנאמר ויהי בימי אינו אלא לשון צער, וגם ״ויהי בימי אמרפל״ (בראשית י״ד:א׳), אף על פי שנצחונו של אברהם היה בזה כל כך מזהיר, הנה ״כתיב בתריה עשו מלחמה״ וכל מלחמה אינו אלא לשון צער גם למנוצחים וגם למנצחים יחד.

11ג. ״בלעדי״.

12״וירק את חניכיו וכו׳ אמר רבי שמעון בן לקיש, באבנים טובות ומרגליות הוריקן, היך מה דאת אמר ואברותיה בירקרק חרוץ״ (בראשית רבה פמ״ג, ב).

13״ויאמר אברם אל מלך סדם, הרמתי ידי אל ד׳ וגו׳ - אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם, בלעדי רק אשר אכלו הנערים״ (בראשית יד, כב-כד).

14״א״ר אבא, קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזיר, שנאמר בלעדי רק אשר אכלו הנערים״ (חולין פט, א).

15שונאי ישראל מעלילים עלינו, כי כל העשירות של העולם בידי ישראל הוא, מראים באצבע על אילי הכסף שלנו ואומרים, כי כל הגבירים שלנו המה גבירי מלחמה, כי רק על ידי המלחמות שמנו ועבו, שידעו איך לנצל כל מלחמה לטובתם ולטובת כיסם, ועל כל המיליונרים שלנו יש אגדות כאלו, פלוני נתעשר מפסלתה של מלחמה פלונית ואלמוני ממלחמה אלמונית.

16אולם אם מביטים אנו על העברי הראשון, אנו רואים כי היהדות מראה לנו דוקא את ההיפך. בהוצאות המלחמה אנו לוקחים באמת חלק בראש ״וירק את חניכיו הוריקן באבנים טובות ומרגליות״, כל האבנים טובות ומרגליות שיש לנו מורקות על ידי המלחמות שהגויים עושים בשביל האמביציה שלהם, אבל בנוגע להשלל של המלחמה הנה ״בלעדי״...

17״ולא תאמר אני העשרתי את אברם״, אברהם כבר ראה ברוח קדשו, שהיה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, את כל העלילות שיעללו עלינו שונאי ישראל לרגלי המלחמות ויאמרו, כי כל העשירות כביכול שלנו באה רק מה שידענו למלאות את שקינו זהב בתקופה של מלחמת הגויים, ומצא לנכון להדגיש כבר אז ״ולא תאמר אני העשרתי את אברם״ ומפני ה״לא תאמר״ הזה עלינו לחוש הרבה והרבה, כי אנו סובלים מזה בכל משך ימי גלותנו.

18ולא עוד אלא שעלינו להיות עוד זהירים יותר בזה מאברהם אבינו, ואת זה העירו לנו חז״ל באמרם ״קשה גזל הנאכל, שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו״ (חולין פט, א), ובכן עלינו להזהר בזה גם מגזל הנאכל.

19ד. ״ויהי״ ״והיה״ - בשלילה ובחיוב.

20״כל מקום שנאמר ויהי בימי - צרה, ויהי בימי אמרפל - וגו׳ - ויהי בימי אחשורוש״ (ע״פ מגילה י, ב), ומאידך גיסא אנו יודעים, ״שׁכל מקום שנאמר והיה אינו אלא לשון שמחה, כמו, למשל, ״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד׳ בראש ההרים״, ״והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס״, ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״ (בראשית רבה פמ״ב, ד).

21גם ב״ויהי״ וגם ב״והיה״ יש ו׳ המהפכת, אלא שהוי״ו של ״ויהי״ מהפכת את העתיד לעבר והוי״ו של ״והיה״ מהפכת את העבר לעתיד.

22וכשאנו מסתכלים בהעובדות ההיסטוריות גם אלה שנקבעו אצלנו לששון ולשמחה לדורי דורות, הנה יש לחלקן לשני סוגים. א) בשלילה, זאת אומרת, שכל השמחה הוא בזה מה שהיה עלול לבוא סכנה יותר גדולה ונפדו מהסכנה ונשאר הכל כמו היה מקודם. ב) בחיוב, שהשיגו על ידי המקרים שקרו תוצאות ממשיות חדשות שעד היום רשומן ניכר בחיינו.

23הסוג הראשון אפשר לכנות בשם ״ויהי״, כלומר, שכל ספור המעשה בא להבליט, כי הסכנה שהיתה עתידה לבוא עברה ובטלה, זהו ״ויהי״, שעל ידי הו׳ נהפך העתיד לעבר ונשאר הכל כשהיה כדאתמול וכדאשתקד.

24והסוג השני שייך בודאי ל״והיה״ שעל ידי הו׳ מתהפך העבר לעתיד, ומעשים שקרו לפני הרבה שנות אלפים רשומם הטוב עדיין חי וקיים אצלנו.

25וזהו שאמרו ״ויהי בימי אמרפל״ או ״ויהי בימי אחשורוש״ אינו אלא לשון צרה, כי כל אלו וכיוצא בהם שייכים בודאי לסוג הראשון, כי אף על פי שב״ויהי בימי אמרפל״ יצא אברהם אבינו כמנצח, אבל מה יצא לו מכל הנצחון הגדול הזה, רק מה שנשאר הכל כשהיה, הוא הציל על ידי כל ״הגבורות התשועות והמלחמות״ רק את לוט אחיו שישאר בן חורין כמקדם, כמו לפני המלחמה. וכמו כן ״ויהי בימי אחשורוש״, שאם העובדה ההיסטורית הזו הוסיפה לנו חג שלם שאנו חוגגים זה הרבה יותר משני אלפים שנה, ואנו קוראים מדי שנה בשנה את המגילה הזו המספרת לנו כי ״ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר״, אבל כשנדקדק בדבר נראה, כי אחרי כל הנסים שמספרת לנו המגילה נשאר הכל כשהיה, ורק שהיתה סכנה גדולה של ״להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים״ ועל ידי הנסים נצולו מן הסכנה הזו ונשארו ״אכתי עבדי אחשורוש״.

26וחז״ל כללו כל זאת במלה אחת ואמרו ״כל מקום שנאמר ויהי בימי - צער״, כלומר, שכל החידוש שבדברים כאלו הוא הצער, כי לולי בא הצער מקודם לא היה כלל מקום לשמחה, ועל כגון דא אפשר לאמר ״לא מעוקצך ולא מדובשך״, ואם לא היה נשבה לוט אחיו, לא היינו צריכים לגבורותיו של אברהם אבינו עם חניכיו, וכן אלמלי אחשורוש והמן לא היינו צריכים למרדכי ואסתר.

27אבל בכל מקום שנאמר ״והיה אינו אלא לשון שמחה״ והשמחה הוא בה״והיה״ גופא, כלומר, בזה שהדבר לא נעשה לעבר ובטל מן העולם, אך פעל לעתיד ופועל גם עד היום הזה, כמו ב״והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ד׳ בראש ההרים״ וכדומה, שאז יראו הכל בחוש, כי כל הגלות הארוכה היתה לטובתנו ולאשרנו, וכל הרפתקאות והיסורים שעברו עלינו לא היו בכדי, אלא אדרבא כדי לחזקנו ולעודדנו שנהיה נס לגויים ומופת לכל העמים, ושהכל יכירו וידעו, כי מציון תצא תורה ודבר ד׳ מירושלים.

28ה. [רשעים מלחמתם לשם מלחמה]

29״ויהי בימי אמרפל, דבר אחר חרב פתחו רשעים אלו ארבעה מלכים אמרפל וחביריו שעדיין לא היתה מלחמה בעולם באו אלו ופתחו בחרב ועשו מלחמה אמר להם הקב״ה אתם פתחתם בחרב להפיל עני ואביון חרבם תבא בלבם עמד אברהם והרגם (תנחומא לך לך ז).

30לכאורה כל המלחמות מתחילות מפני איזו תגרה, מפני איזו טענות ומענות שבין שתי מלוכות, ויש לפעמים גם כן שתולים את המלחמה באיזה אידיאל מרום ונשגב, וגם יש מלחמת מצוה ומלחמת קדושה שנלחמים כיבכול ״לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה״.

31אבל חז״ל ירדו לסוף דעתם של האנשים ואמרו על המלחמה הנ״ל ועל כל המלחמות שבעולם ״ובאו ופתחו בחרב״, כלומר, כי כל שאר הדברים שתולים בהם את סיבת המלחמה אינם אלא כסות עינים, עלי תאנה לכסות בהם את ערותם, וסיבת הסיבות של כל המלחמות שבעולם הוא רק החרב.

32והתורה אומרת זאת בקיצור נמרץ ״עשו מלחמה״, כלומר, אין כאן שום טעמים ונמוקים, אין כלל פתחון פה מקודם, אך פשוט עושים מלחמה, מלחמה לשם מלחמה, זו היא הסיבה והתכלית גם יחד, כך היתה המלחמה הראשונה בימי אמרפל מלך שנער וברע מלך סדום, וכך הוא בכל המלחמות שבעולם ״עשו מלחמה וחסל״.

33ולכל אלה הנלחמים מימות עולם עד עכשיו אומר הקב״ה ״רשעים אתם פתחתם בחרב תבא חרבם בלבם של אותם האנשים״.

34ו. כל הנצחונות נכנסות אצלנו לתקופת הלילה.

35״ויחלק עליהם לילה - ״כל הנסים שנעשו לישראל להפרע מן הרשעים בלילה היו - וכו׳ - ויחלק עליהם לילה״ (תנחומא בלק ח).

36זהו ההבדל בין ישראל לאומות העולם, אמנם גם בדברי הימים שלנו יש פרשיות של מלחמות ונצחונות כמו אצלן, אבל בעוד שאצלן תופסות הפרשיות הללו את הימים הכי מזהירים בהדברי הימים שלהם, הנה אצלנו דוקא כל הנצחונות הללו נכנסות לתקופת הלילה של ההסטוריה שלנו.

37״ויחלק עליהם לילה״, ״ויהי בחצי הלילה וד׳ הכה כל בכור״ וכדומה, כי אנו רואים גם במפלתם של רשעים שנופלים על ידינו רק לילה, רק ענן וערפל חושך ועלטה, וכשם שהקב״ה אינו שמח במפלתם של רשעים, כך גם אנו מצטערים מאד על זה.

38וזהו שאמרו גם כן חז״ל ״למה נקראה אסתר אילת השחר, לומר לך, מה אילת השחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים״. מפני שכל הנסים שלנו מזכירים לנו את מפלתם של רשעים, וסוף כל הנסים הוא בבחינת אילת השחר ש״ויהי אור״.

39ז. רגלו של משיח.

40״א״ר אלעזר בר אבינא, אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו צפה לרגלו של משיח, תדע שכן, שהרי בימי אברהם, על ידי שנתגרו המלכיות אלו באלו באה הגאולה לאברהם״ (בראשית רבה פמ״ב, ד).

41אם אמנם כל מלחמה מתחלת ב״ויהי״ ומסיימת ב״ויהי״ וכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צרה וביחוד מביאה צרה וחורבן לישראל, הנה המשיח שלנו הלא כל עיקרו הוא יליד החורבן ״מיום שחרב בית המקדש נולד משיח״ (ע״פ אגדת בראשית פרק סח), ולאו דוקא מחורבן בית המקדש אך מכל חורבן וחורבן הוא מתגדל ומתפתח, ובכן ״אם ראית מלכיות מתגרות אלו באלו״, ואתה ישראל הנך נחרב משני הצדדים יחד גם מהמנצחים וגם מהמנוצחים, אז פצה לרגלו של משיח.

42והמלחמה האחרונה, המלחמה העולמית שאין כמוה בההיסטוריה לחורבן העולם וביחוד לחורבננו אנו, אם לא הביאה לנו את המשיח, אבל על כל פנים הביאה לנו את ה״עקבתא דמשיחא״, על ידי המלחמה באה לנו ה״דקלרציה הבלפורית״ הידועה, שאמנם המרחק ממנה לההבטחה המשיחית שלנו הוא מרחק יותר גדול ממרחק של מזרח ממערב, אבל על כל פנים במדה ידועה הראתה לרבים מנבוכי זמננו את רגליו של משיח.