הגיונות אל עמי, חלק ב, ויצא לו

1יעקב, נשיו ובניו.

2א. יעקב נושא את רגליו.

3״וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם״ (בראשית כט, א).

4אדם המעלה הוא נושא את רגליו, אבל סתם בני אדם הרגלים נושאות אותם.

5״רגלוהו דבר אינש אינון ערבין ביה״ (סוכה נג, א) בשביל זה גופא שלא הוא מוליך את רגליו, אך רגליו מוליכות אותו.

6ובצדק הדגיש הלל הזקן (סוכה נג, א) ״אם אני כאן הכל כאן ולמקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי״, כי רוב בני אנוש עושים את ההיפך ולא הרגלים נשמעות לה״אני״ של בעל הרגלים, אך להיפך, באופן שהוא אינו בעל הרגלים כלל.

7ועי׳ במורה בוכים ח״א (פרק כ״ח) שמבאר, ששם רגל הושאל גם כן להבעת סיבה, כמו ״ויברך ד׳ אותך לרגלי״, שהפירוש הוא לסיבתי ״כלומר בגללי כי הענין אשר הוא בגלל דבר אחר, הדבר ההוא סיבה לענין ההוא. אם כן אמרו ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, ר״ל, קיום סבותיו, כלומר, הנפלאות אשר ראו אז במקום ההוא אשר הוא יתברך סבתם, כלומר עושם״, ובזה מבאר שם א¯ת הכתוב ״ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר״ ש״רוצה בו מסבתו ובגללו״, והדברים ארוכים.

8ובנוגע לעניננו הנה ״וישא יעקב רגליו״ כולל גם כן שעל האדם המעלה להיות המסבב ולא המסובב, ואם רגליו היא הסיבה הוא צריך להיות נושא הסיבה ולא נשוא הסיבה.

9ורק כשהאדם נושא את רגליו אז הוא הולך ״ארצה בני קדם״ אז הוא הולך קדימה, ואם לאו הוא נסוג אחור.

10ב. דור דור ודרשניו.

11״וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים״ וכו׳ וכו׳ (שם, שם).

12ובמדרש רבה (ע״פ בראשית פ״ע, ח) ״והנה באר בשדה - זו הבאר, והנה שלשה עדרי צאן משה ואהרן ומרים, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם כל אחד ואחד מושך מים לדגלו לשבטו ולמשפחותיו. והנה באר בשדה זה ציון, והנה שלשה עדרי צאן אלו שלש רגלים, כי מן הבאר ההוא ישקו, שמשם היו שואבים רוח הקודש. דבר אחר, והנה באר זו ציון, והנה שם שלשה עדרי צאן, אלו שלש מלכיות הראשונות, והאבן גדולה על פי הבאר זו זכות אבות, ונאספו שמה כל העדרים זו מלכות רומי. דבר אחר, והנה באר בשדה זו סנהדרין, והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלש שורות של תלמידי חכמים שהם יושבים לפניהם, כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שומעים את ההלכה, ונאספו שמה כל העדרים אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל. דבר אחר, והנה באר בשדה זה בית הכנסת, והנה שלשה עדרי צאן אלו שלשה קרואים, כי מן הבאר וגו׳ ששם היו שומעים את התורה, ונאספו שמה כל העדרים, שמשם היו שומעים את התורה, והשיבו את האבן וכו׳ שכיון שהם יוצאים להם יצר הרע חוזר למקומו״.

13ועם מי מהפרושים הללו הוא האמת? על זה נאמר, אלו ואלו דברי אלקים חיים.

14יעקב שהוא יעקב סבא ויעקב הצעיר כאחד, כשהלך לבנות את ביתו, בית ישראל, הוא רואה את כל ההיסטוריה שלו עד סוף כל הדורות, הוא רואה את כל השתלשלות הדברים אצל יוצאי חלציו.

15ומה נפלא הוא הסדר הכרונולוגי שעל פיו חושב המדרש בכאן את הדרשות שלו על הבאר הנ״ל. מתחיל מהבאר בזמנו של משה אהרן ומרים ואחרי כך ציון בזמנו של בית ראשון כשהיו ״שואבים כולם רוח הקדש״, ציון בזמנו של בית שני, כשכבר לא שלט רוח הקודש כמו בבית ראשון, אבל גם אז היו שלשה עדרי צאן ״אלו שלשה בתי דינין״, ועל כל פנים כי מן הבאר ההוא ישקו ״שמשם היו שומעים את הדין״.

16אבל יעקב סבא ראה גם את ציון בחורבנה, ואז ״והנה שם שלשה עדרי צאן אלו שלש מלכיות הראשונות, ואז ונאספו שמה כל העדרים זו מלכות רומי״. וגם בזה עוד לא נגמר, והוא רואה גם את כנסת ישראל בגלותה, והבאר הוא כבר לא ציון אך סנהדרין והשלשה עדרי צאן אלו ״שלש שורות של תלמידי חכמים״. וגם לתקופה זו בא קץ והגיעו ימים אשר אין בהם לא סנהדרין ולא תלמידי חכמים - ״אין ת״ח בזמן הזה״ - ואלא מה יש? עוד נשאר הבית הכנסת עם השלשה קרואים ״והנה באר בשדה זה בית הכנסת ושלשה עדרי צאן אלו השלשה קרואים״. ולא עוד אלא והושיבו את האבן שכיון שהם יוצאים להם יצר הרע חוזר למקומו. ואף על פי כן סוף סוף ״כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים״ ועוד לא אלמן ישראל ״ועוד לא אבדה תקותינו״, כי זהו כחו של ישראל סבא, זהו כחו של ישראל הצעיר שמעולם ועד עולם לא יכזבו מימיו.

17ואמנם המדרש הנ״ל מלמד עוד על בעלי המדרש, כי דור דור ודורשיו ודור דור ודרשניו, ואחרי החורבן הנורא של עם ישראל התחילו הדרשנים לבקש ולמצוא כוס של תנחומים לאומתנו האומללה. אך איפה מוצאים זאת, אם בכל מקום שפנו היו רואים אך חושך וצלמות, שמה ושאיה ערפל ועלטה? היו אז במצב של איש יורד שירד עד הדיוטה התחתונה נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וכשהוא מתעודד קצת הוא מתחיל לחלום על ימים מקדם בהלו נר ד׳ עלי ראשו, והוא חפץ להסיח דעתו לגמרי מן ההוה המר כלענה, ואין לו בעולמו אלא העבר המזהיר לבד, אך בהמשך הימים כשהוא רואה שההוה המר לא כל כך מהר יעבור, הוא מבין ומרגיש, כי אם ישים את כל לבו ונפשו רק אל העבר לבד, הנה הוא גופא יעבור ויבטל מן העולם, חיש מהר והוא מתחיל להביט גם על ההוה שלו בעינים פקוחות. ואז יש שימצא גם טיפות של נחמה בההוה גופא, וכזה היתה גם כן התפתחות הדרשנות של הדרשנים העתיקים שלנו, הדרשנים הכי קדמונים מצאו בהבאר ובהשלשה עדרי צאן את בארו של משה, אהרן ומרים, והדרשנים הכי מאוחרים מצאו בזה פשוט את ההוה המציאותית, שגם ממנו אין צריך להתיאש אם כי הבאר נתלבש רק בתמונת בית הכנסת לבד.

18בקיצור, כל המאוחר בזמן תלה את דרשתו לזמן יותר מאוחר.

19ג. לבן - מלבן עונותיהם של ישראל.

20״ויאמר להם יעקב, אחי מאין אתם? ויאמרו, מחרן אנחנו, ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור? - וכו׳ - והנה רחל בתו באה עם הצאן״ (בראשית כט, ד-ו).

21״ר׳ הונא פתר קרא בגלות, מחרן אנחנו מחרונו של הקב״ה אנו בורחים, ויאמר להם, הידעתם את לבן בן נחור, והידעתם את מי שעתיד ללבן את עונותיכם כשלג, ויאמר להם, השלום לו? ויאמרו שלום, באיזה זכות? והנה רחל בתו באה עם הצאן, הדא הוא דכתיב, כה אמר ד׳ קול ברמה נשמע״ וכו׳ (בראשית רבה פ״ע, י).

22כידוע ״פרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל״, אכן אין ישראל עושה תשובה באמת רק כשקם עליו מלך רע כלבן שמבקש לעקור את הכל. וכבר אמרו חז״ל (מגילה יד, א) ״גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמנה נביאים״ וכו׳, אבל דוקא הסרת טבעת של המן שגם כן בקש לעקור את הכל ״להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים״, דוקא זה הביא ל״קימו וקבלו״, ואילו בימי פרעה אף על פי שגם הוא גזר על הזכרים, אנו מוצאים שם רק ״ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו״ אבל לא תשובה שלמה.

23כי כשהגזרה היא רק חלקות, על חלק ידוע מן היהודים, אז חושב כל אחד כי ״שלום עלי נפשי״ שהוא לא יהיה מן החלק הזה.

24בקיצור, רק לבן וכדומה המבקשים לעקור את הכל הם הם המלבנים עונותיהם של ישראל.

25וכזאת אנו רואים גם בימינו אנו, שקם בן בנו של לבן והוא מלבן את עונות בני ישראל.

26ואם כי התשובה באה רק מתוך בכי ומתוך דמעה ולא מתוך שמחה והרחבת הדעת, ובאמת ״אין השכינה שורה לא מתוך עצבות״ וכו׳, בכל זאת גם תשובה כזו מקובלת לפני הקב״ה ״ובאיזה זכות? והנה רחל בתו באה עם הצאן״ שגם היא פנתה להקב״ה מתוך בכי ודמעה והקב״ה נחמה ואמר לה ״מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה״.

27ד. ״את רחל״ ולא את עצמו.

28״ויאהב יעקב את רחל - וכו׳ - ויעבד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״ (בראשית כט, יח-כ).

29״ויאהב יעקב את רחל״ את רחל ולא את עצמו, כי האוהב אשה בשביל יפיה וחנה הנה לא אותה הוא אוהב אך את עצמו, את תענוגו הוא אוהב.

30״ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה״ אך ״ויאהב יעקב״ לא את תוארה וצורתה אלא ״את רחל״, את עצמיותה של רחל, את תכונת נפשה.

31וע״כ ״ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה״.

32ידוע הוא החילוק בין ״אהבה התלויה בדבר ובין אהבה שאינה תלויה בדבר״, הראשונה בטל דבר בטלה, והשניה אינה בטלה לעולם. אכן ההבדל הזה אנו רואים לבסוף, אבל יש הבדל גם בתחילה, כשהאהבה היא תלויה בדבר, הנה כ״ז כש״הדבר״ הוא עודנו רק בכח ומחכה והוא תלוי ועומד לצאת את הפועל, הנה באותם הימים גם הנאהבים נמצאים במצב של תלוים ועומדים, מצב בלתי נעים כלל וכלל; ובמצב כזה כל יום לשנה יחשב, אבל כשהאהבה אינה תלויה בדבר, אז תיכף בהתחלת האהבה מוצאים הנאהבים את האושר, ובמצב שכזה הרי אדרבא כל שנה ליום יחשב.

33וזהו ״ויהיו בעיניו כימים אחדים ומאיזה טעם? באהבתו אותה״ ולא אותו, כי אהבה התלויה בדבר הלא האהבה הוא להדבר ולא להנפש האהובה, ועל זה לא נאמר ״באהבתו אותה״ אך ״אותו״.

34ה. אהבה המשולשת.

35״ויאהב יעקב את רחל״, אנו מוצאים בתורה אהבה משולשת. בראשונה האהבה שבין איש לאשתו ״ויאהב יעקב את רחל״, אחרי כך באה מצות אהבת הבריות בכלל ״ואהבת לרעך כמוך״ (קדושים), ורק לבסוף באה חובת האהבה להשי״ת ״ואהבת את ד׳ אלקיך בכל לבבך״.

36אהבה משולשת זו היא בבחינת ״החוט המשולש לא במהרה ינתק״, אבל כשחסרה אחת משלש האהבות האלה אז גם השתים לא תחזקנה מעמד, וגם זאת, כי יש בזה מוקדם ומאוחר. אי אפשר לו לאדם לבוא לידי אהבת הבריות בכל תקפה והדרה אם לא תוקדם לה מקודם אהבת המשפחה, וכלל גדול הוא אצלנו ש״אין מושיבים סריס בסנהדרין״, כי מכיון שחסרה לו אהבת המשפחה גם אהבת הבריות שלו לקויה היא, ואי אפשר לו לאדם לבוא לידי אהבת הבורא כראוי וכנכון אם לא תוקדם מקודם אהבת הבריאה שהיא אהבת הבריות. ומנקודת השקפה זו אמר הלל, כי ״ואהבת לרעך כמוך״, שזהו ״מאן דעלך סני לחברך לא תעביד״ - ״זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא היא זיל גמור״, כי אהבת הבריות זו היא הפרוזדור להטרקלין של אהבת הבורא.

37ואמנם האמצעי קדם בזמן להתכלית, אבל התכלית קדמה להאמצעי במעלה. וכך הוא גם כן באהבה המשולשת הנ״ל, אהבת המשפחה היא אמצעי לאהבת הבריות, ואהבת הבריות אמצעי לאהבת השי״ת, אבל במעלה מובן שאהבת השי״ת אין לך מעלה יותר טובה מזו.

38״ויאהב יעקב את רחל״, ואמנם מצוה זו מקיימים גם אנשים שאינם עומדים כלל על בסיס התורה, אכן הם באים לאהבה זו מתוך שנאה, מתוך ששונאים את אחרים, אבל האהבה היהדותית היא אהבה הבאה מתוך אהבה.

39ותיכף תחת החופה כשהחתן מקיים את המצוה של ״ויאהב יעקב את רחל״, הוא שומע גם כן את הברכות של ״שהכל ברא לכבודו״ ״יוצר האדם״ ו״אשר יצר את האדם בצלמו״ שכולן מדברות על אהבת האדם בכלל בהיותו צלם אלקים, ואם את הצלם אלקים עלינו לאהוב, הנה את אלקים גופא על אחת כמה וכמה.

40ואמנם ה״אהבה״ הרגילה מראה גם כן באופן היותר בולט על הצלם אלקים שבאדם. מליוני ברואים יש בעולם, אבל זולת האדם אין גם אחד מהם שיודע מאהבה טהורה. ובמה משתנה האדם מהם? רק על ידי זה שהוא לבדו ״צלם אלקים״, ואמנם לכל אדם יש צלם מיוחד ואין שני בני אדם בתבל שיהיה להם צלם שוה, ועל פי הצלם לא היו צריכים לאהוב זה את זה, אבל כל אדם הנהו לא רק צלם אך גם צלם אלקים והאלקים הוא אחד לכולם והחלק האלקי שבהם מאחדם יחד לנאהבים ונעימים.

41וזהו ה״קדושין״ שבאהבה. כי עיקר יניקתה הוא מקדשי קדשים למי שחפץ להבין ולהרגיש זאת.

42וזהו שאמרו (ע״פ תנחומא כי תשא פ״ה) ״הקב״ה יושב ומזווג זיווגים בתו של פלוני לפלוני״, כי בכל זווג אנו רואים את מעשה הקב״ה.

43ו. ״ראו מה בין בני לבן חמי״.

44״וירא ד׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה, ותהר לאה ותלד בן ותקרא שמו ראובן, כי אמרה כי ראה ד׳ בעניי״ (בראשית כט, לא-לב), וברש״י ״רבותינו פרשו, אמרה ראו מה בין בני לבן חמי״.

45ולכאורה ״יהודה ועוד לקרא״ הלא המקרא גופא נתן טעם על שם ראובן, ולמה לנו להוסיף טעמים מסברא דנפשיה?

46אכן באמת הא בהא תליא, כי רק אז אנו יכולים לומר ״ראו מה בין בני לבן חמי״ רק אז כשאפשר לנו לומר ״ראה ד׳ בעניי״, כי ״יאה עניותא לישראל״, ומאידך גיסא הנה ״וישמן ישרון ויבעט״.

47ועל כן המשיח שלנו הוא עני, והוא בא רק כשכלה פרוטה מן הכיס, כי בלי ״ראה ד׳ בעניי״ מתבטל גם כן ה״ראו מה בין בני לבן חמי״, כלומר מתבטלת ההבדלה שבין ישראל לעמים.

48ברם, ראובן הוא הבכור, כלומר, שאם כל השמות שנתנו לשבטי יה כולם ממקור קדוש יהלכו והרבה סיבות יש הגורמות ל״המבדיל בין ישראל לעמים״ אך הסיבה העיקרית היא עניותו ולזה יש משפט הבכורה.

49והבכור שלנו הוא דוקא יוצא חלציה של לאה שעליה נאמר ״וירא ד׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״, כלומר ״והאלקים יבקש את הנרדף״ והוא אוהב דוקא את השנואים על לא דבר.

50ואם עם ישראל הוא שנוא לכל העמים, סימן הוא שהקב״ה אוהב אותנו ביותר.

51והבכורה שייכת דוקא לבן לאה, שעליה נאמר ״וירא ד׳ כי שנואה לאה״.

52ויפה אמרו (נדרים פא, א) ״הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה״, כי ראובן הוא הבכור מפני ששמו מעיד על עוני, והכלל הזה נשאר לכלל קיים עד היום הזה שמי שמצוין יותר בעוני לו משפט הבכורה בתורת ד׳.