הגיונות אל עמי, חלק ב, ויגש נז

1הירידה מארץ ישראל למצרים

2א. אל תרגזו בדרך.

3״וישלח את אחיו וילכו ויאמר אלהם, אל תרגזו בדרך״.

4״אמר רבי אלעזר אמר להם יוסף לאחיו, אל תתעסקו בדרך בדבר הלכה, שמא תרגז עליכם הדרך וכו׳, במתניתא תנא, אל תפסעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר״ (תענית י, ב).

5שלשה דברים הללו נאמרו לא רק לשעה אך גם לדורות, ויוסף נגע במקום התורפה שלנו ביחוד כשהננו בדרך בהליכתנו מגלות לארץ ישראל או מארץ ישראל לגלות. ראשית כל, הננו מרגזים זה את זה בדבר הלכה רק להלכה ולא למעשה, ומפלגות שונות צצות ורבות אצלנו שאתה צריך להתעמק ב״דק מן הדק עד אין נבדק״ כדי לעמו דעל ההבדל שביניהן, הבדל באיזה קוצו של יו״ד, אבל גם זה רק בתיאוריה ולא במעשה, ושנית, הננו אוהבים תמיד את הקיצוניות, ואנו פוסעים פסיעה גסה מקיצוניות אחת להשניה, ובדרך הממוצע, ״שביל הזהב״, מה מעטים המה ההולכים בהם.

6ושלישית ״והכניסו חמה לעיר״, כלומר, בעוד שהחמה זורחת, כי אמנם כמה פעמים היתה לנו שעת הכושר להושע תשועת עולמים בההיסטוריה הגלותית הארוכה שלנו, אבל לא הסתפקנו כראוי בשעת הכושר ואחרנו את המועד, הננו רק אחים לצרה כשכבר באה הצרה ואי אפשר כבר להמלט ממנה, אבל לו היינו אחים מקודם לא היתה באה כלל הצרה עלינו.

7״ותכנסו חמה לעיר״, לכו באחוה יחד, בעוד שהחמה זורחת ולא רק בעת שקיעת חמה.

8ב. משנת עגלה ערופה.

9״וידברו אליו את כל דברי יוסף אשר דבר אלהם וירא את העגלות אשר שלח יוסף לשאת אתו״.

10״סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר, וירא את העגלות אשר שלח יוסף״ (מדרש רבה, מובא ברש״י).

11אין לך פרשה בתורה המדגשת כל כך את ערכו וחשיבותו של כל הנברא בצלם אלקים כמו פרשת ״עגלה ערופה״, מזה אנו רואים באופן בולט, כי כל נפש אחת הוא עולם מלא, ועל כן על אבוד נפש אחת היו מחוייבים להרעיש עולמות ״ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבות החלל - וכו׳ - וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם - וכו׳ - וענו ואמרו, ידינו לא שפכה את הדם הזה״ (דברים כא, ו-ז), כאלו כל העולם כולו נחרב חס ושלום.

12וכששלח יעקב את יוסף שילך ויראה את שלום אחיו הרועים בשכם, אף על פי שידע היטב מגודל השנאה של אחיו, הנה למד אתו אז את פרשת עגלה ערופה, כלומר, שאף על פי כן בטוח הוא שלא יאונה לו כל רעה, כי כל בניו למדו כבר הפרשה הזו ויודעים היטב את כל החומר שבשפיכת דם האדם בכלל ומכל שכן דם של אח ממש.

13וכשהתחנן יוסף אל אחיו כשהשליכו אותו הבורה, בודאי הזכיר להם את הפרשה הזאת אבל לא הועילה.

14וכשיעקב סבא היה צריך עכשיו לרדת למצרים ולבו היה נוקפו פן ינקום יוסף את נקמתו מאחיו והוא יצטרך לראות זאת בעיניו לעת זקנותו, הזכיר לו יוסף את פרשת עגלה ערופה הנ״ל, למען דעת, כי לא שכח את הגרסא דינקותא שלו.

15ג. הירידה והעליה שבשכינה.

16״ויאמר אלקים לישראל במראות הלילה - וכו׳ - אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה״.

17״מלמד, שכשירדו ישראל למצרים ירדה שכינה עמהם וכשעלו ישראל ממצרים עלתה שכינה עמהם״ (ילקוט שמעוני שמות טו, רמז רמד).

18גם בשכינה יש ירידה ועליה, ואם כי ״שכינתא בגלותא״ גם כן, אבל בגלות היא תמיד במצב של ירידה, ולמצב של עליה אפשר לה לבוא רק בארץ ישראל.

19והקב״ה נראה לישראל בגלתוא רק ״במראות הלילה״ ובלילה יש רק הלבנה שכל אורה הוא מהשמש של היום ולית לה מדגרמה כלום, כשם שאומר ר׳ יהודה הלוי בנוגע לארץ ישראל ״כל הנביאים לא נתנבאו אלא בה ובעבורה״, כלומר, ששפע הנבואה בגלות הוא רק מכח ארץ ישראל, יען שזכרונה עוד לא מש מלבנו, ובאלו המקומות שארץ ישראל נשקעה לגמרי מן הלב, שם השכינה חמקה ועברה מהם.

20״במראות הלילה״, ובמקדש ד׳ היו נעשות כל העבודות העיקריות של הקרבנות רק ביום אלא שהקטר חלבים ופרדים היו נעשים בלילה, כלומר, שבלילה היתה אפשרית רק המשכה להמשיך את הטפל להעיקר שכבר נעשה ביום.

21וכך הוא מראה אלקים בגלות שאינה אלא המשכה מהעיקר שבא מארץ ישראל.

22וגם זאת להדגיש, שרק אז כשמרגישים שהגלות היא בבחינת ירידה, אז יש תקוה גם לעליה הארציישראלית, רק אז, וירידה צורך עליה היא גם בהכרה, רק הכרת הירידה אפשר להביא לידי העליה.

23ד. ״אין לך דבר שאין לו מקום״.

24״ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה ויבאו ארצה גשן״.

25וברש״י ״לפנות לו מקום ולהורות איך יתישב בה, ומאי להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא תורה״.

26צדקה עשה הקב״ה עם ישראל, כשפזרם בין האומות, הושיבו אותם האומות בגיטאות מיוחדות, ואמנם למרות כל המגרעות והלקויים שיש בזה ולמרות כל הנגעים והמקלות שהביאה הגיטו עלינו, הנה מאידך גיסא בלעדה אי אפשר לנו כלל להתקיים.

27כי כלל גדול הוא ״אין לך דבר שאין לו מקום״, שזאת אומרת גם כן, שמה שאין לו מקום איננו בכלל דבר, וזה נאמר לא רק על הפרט אך גם על הכלל, כלומר, לכל כלל צריך שיהיה לו מקום מיוחד בתור כלל, ואם לאו אין לו זכות הקיום, ואם אנו רואים את האומה הישראלית בתור יוצא מן הכלל שמתקיימת אלפי שנים בלי מקום? הנה באמת גם בגלות היה לנו מקום זהו הגיטו, ואמנם מקום צר ומזוהם היה המקום, אבל סוף סוף מקום הוא מקום.

28ואמנם כשחרב המקום הזה על ידי ה״אמניציפציה״ הידועה בהרבה מדינות היתה שמחה גדולה במחנה היהודים, אבל באמת אנו רואים עכשיו כי חורבן ה״מקום״ היה גם כן חורבן ה״דבר״, ובאלה המדינות חרבה גם כן היהדות לגמרי לאט לאט.

29אלא שהחוש הטבעי של כל בעל חי למצוא את האופנים המועילים לקיומו, הוא שהביא לנו, שגם במדינות שאין גיטו מטעם חוקי המדינה הנה אנחנו בעצמנו יוצרים מעין גיטו זו, וכזה אפשר לראות גם בלונדון וגם בניוארק וכדומה וכדומה.

30כי הכלל של ״אין לך דבר שאין מקום״ הוא כלל ברזל בלי שום יוצא מן הכלל.

31ואם הלכנו ״מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר״, הנה תמיד ראשית כל חפשנו ומצאנו את ה״גשן״ שלנו את הגיטו.

32ה. מקום הוראה ותלמוד תורה.

33״ואת יהודה שלח לפניו להורות לפניו גשנה״.

34ואם יש על זה עוד פירוש אחר כנ״ל ״להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה״. הנה גם את זה אנו רואים בכל ההיסטוריה, הגלות שלנו שאנו רואים בה לא רק שבכל מקום שגלו ישראל גלתה שכינה עמהם, אך עוד יותר שמקודם הלכה השכינה, ואחר אחר כך הלכו ישראל, ככה ראינו בבבל וככה ראינו בספרד וכדומה.

35ושני הפירושים יחד הא בהא תליא, כי רק במקומות שיש לנו ״גשן״ מיוחד שם יש לנו בתי תלמוד תורה.

36ו. קריאת שמע של יעקב.

37״ויאסר יוסף מרכבתו, ויעל לקראת ישראל אביו גשנה וירא אליו ויפל על צואריו ויבך על צואריו עוד״.

38״לשון הרבות בבכיה - וכו׳ - הרבה והוסיף בבכי יותר מן הרגיל, אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו, ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע״ (רש״י).

39היהודים מצטיינים יותר מכל האומות באהבת ההורים להבנים, ובצדק אנו אומרים ״כרחם אב על בנים כן תרחם ד׳״, אבל אהבתינו להשי״ת צריכה להיות עוד יותר גדולה, וזה היה הנסיון של עקדה, ובהנסיון הזה עמד גם יעקב, שדוקא ברגע זה שהגיעה אהבתו, אהבת אב לבן, עד המקסימום האפשרי, כשראה בעיניו ש״עוד יוסף בני חי״ דווקא ברגע זה הסיח דעתו ממנו וקרא קריאת שמע ״ואהבת את ד׳ אלקיך״.

40ומעשה אבות סימן לבנים, שגם הם שחטו בידיהם את בניהם בשעת שמד ובאותו זמן קראו קריאת שמע, כמאמר הפייטן ״מי ישמע ולא ידמע הבן נשחט והאב קורא שמע״.

41וגם בזה למד לנו מה שאנו צריכים לכוון בקריאת שמע. חז״ל אומרים (ומובא ברש״י) ״והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום״, ש״בכל יום ויום צריכים להיות בעיניך כחדשים״, אך באמת עוד יותר ממה שהאדם שש על דבר חדש ומברך על זה ברכת ״שהחיינו״, עוד יותר הוא שש על מציאת אבדה שנאבדה לו מזמן רב וכל ימיו היה דואג על זה, ואם ״קשה עתיקי מחדתי״ הנה השמחה עוד יותר גדולה על עתיקי שנעשה לחדתי, יותר מחדתי בעצמם. ומובן מאליו, שמתוך כך היתה שמחתו של יעקב עכשיו ממציאת יוסף יותר גדולה מהשמחה שהיתה לו מלידת יוסף,ְ ודוקא ברגע זה קרא קריאת שמע, כדי להבליט, שגם השמחה של ״ואהבת את ד׳ אלקיך״ צריכה להיות בסגנון שכזה ובכל יום ויום עלינו לראות בהשי״ת מציאה חדשה אחרי אבדה של כל כך שנים.

42אכן גם זה אמת, שהיהודי קורא קריאת שמע לא רק מתוך שמחה אך גם מתוך צרה גדולה, הוא קורא קריאת שמע לפני יציאת נשמה, כשהוא מוסר את נפשו על קדושת השם, וגם כשפחד גדול עומד לנגד עיניו אז הוא צועק ״שמע ישראל״.

43ויעקב הרגיש ברגע זה לא רק רגשי שמחה לאין שיעור, אך גם צער מרובה, צער של אב שלעת זקנותו הוא זקוק לנסוע לבניו שכבר התישבו באחת ממדינות הים, ושכבר אמרו ״כי נשני אלקים את בית אבי״, אלא שלבסוף מתעוררים אצלם גם איזה נצוץ של רחמים על הוריהם הזקנים ושולחים אליהם כרטיסי אניה, אבל מרגישים אז האבות, כי דוקא לעת זקנתם המה נעשים קטנים, ואם ״בן גדול הסמוך על שולחן אביו הוא קטן״, הנה על אחת כמה וכמה אב זקן הסמוך על שולחן בנו שהוא נעשה לפעוט שבפעוטים, זהו באמת צער גדול מנשוא.

44ויעקב קרא קריאת שמע גם מתוך רוב שמחה וגם מתוך רוב צער.

45אך עלינו להוסיף, כי גם בזה אנו רואים מעשה אבות סימן לבנים, שדוקא אלה שהמה בבחינת ״והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו״, כלומר, אלה הקטני ערך הפחותי מעלה ושפלי ברך, דוקא אלה היו המהגרים הראשונים שנסעו למדינות הים ועל ידם באה ההצלה לה״מיוחסים״ שנשארו על מקומותיהם, אבל אחר כך גם הם זקוקים להמקום החדש שהוא בתור ה״רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר״, אם כי בהצלה זו יש כאמור גם צער מרובה.

46ז. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

47״וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר אשר הם שוברים, ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה״.

48״ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה״.

49יודעים אנו, כי יש משיח בן יוסף ויש משיח בן דוד, והראשון לא יביא את הגאולה אך השני הוא יהיה הגואל צדק. ומה ההבדל ביניהם? על זה נמצא תשובה אם נשים לב לכל פרשת יוסף שנגמרה בסדרה זו, שהבן יוסף, כמובן, הוא ברא כרעא דאבוהא.

50יוסף פותר את חלומותיו של אחרים, את חלומות של שר המשקים ושר האופים, את חלומותיו של פרעה, ולבסוף ״לא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו״, ״ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף״. הוא מביא ישועה גדולה להארץ על ידי חכמת הדיפלומטיה שלו, אבל ״ותהי הארץ לפרעה״ ולא לו. הוא צובר כסף כחול הים מכל קצוי תבל אבל הסוף ״ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה״ ובביתו לא נשאר כלום. הוא מנצל ומנשל רבים מתושבי הארץ מאדמתם, אבל הסוף הוא ״ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה״.

51וככה הוא גם כל המשיחים בני יוסף שקמו לנו בדורות האחרונים, המשיחים של האמנציפציה, של השווי זכיות, של כל אלה ה״קרובים למלכות״ שלנו והמשמשים גם בתור משנה למלך אצל מלכים שונים והעומדים בראש הדיפלומטיה של כמה ארצות.

52וההיפך מזה הוא דוד, גם הוא צבר כסף וזהב לרוב מכל העולם, אבל הוא הביא זאת למצודת דוד ולמצודת ציון, כבש מדינות גם על ידי כבוש יחיד וגם על ידי כבוש רבים והכל לשם ארץ ישראל. לא השתמש בדיפלומטיה ובלשון ערומים, אך דבר דברים בוטים לכל שונאיו ומנדיו, ״אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון, ואנכי בא אליך בשם ד׳ צבאות אלקי מערכות ישראל אשר חרפת, היום הזה יסגרך ד׳ בידי והכתיך והסרתי את ראשך מעליך ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ״. זה היה הלשון הדיפלומטית שלו, והוא, דוד, אינו פותר את חלומותיו של אחרים, אך הוא מבקש תמיד פתרון לחלומו הוא ״בשוב ד׳ את שיבת ציון היינו כחולמים״.

53יוסף הצטיין בחכמתו ״אין נבון וחכם כמוך״, הוא שומע מכל איש וגם מפרעה, ודוד מצטיין בשירתו, והוא נעים זמירות ישראל.

54וברם, כי תשועת ישראל תבוא לא על ידי חכמים הרואים את הנולד, אך על ידי משוררים ששרים גם בעת צר להם, שהכל נהפך להם ל״מזמור״, ובהמזמורים שלהם יש גם ״מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו״, ״מזמור לדוד אלקים באו גוים בנחלתך״ וכדומה וכדומה.

55כי לו היינו רואים את הנולד תמיד כבר לא היינו רואים כלל חלילה, והצלחתנו היא דוקא מה שאנו אומרים תמיד ״דיה לצרה בשעתה״ ו״ברוך ד׳ יום יום״.

56ואמנם מקודם בא יוסף ואחרי כך בא דוד וגם מקודם באו הבני יוסף ואחרי כך הבני דוד.

57אבל על כל פנים משיח בן יוסף הוא הדריך את הדרך למשיח בן דוד, והוא האחרון, רק הוא, יהיה הגואל צדק במהרה בימינו, אמן.