הגיונות אל עמי, חלק ב, וישלח לט

1פגישת יעקב עם עשו

2״עם לבן גרתי״, ״לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר - וכו׳ - ד״א, גרתי בגימטריא תרי״ג, כלומר, עם לבן הרשע גרתי ותרי״ג מצות שמרתי, ולא למדתי ממעשיו הרעים״ (רש״י, בראשית לב, ה).

3א. הפשט והדרש.

4ואמנם הפשט והמדרש מתאימים כאן יחד.

5כי מה כתוב מקודם? ״ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים״, כי זה כחה של היהדות שאינה דורשת מהאדם, שיהיה מלאך ד׳ צבאות, אלא להיפך ״לעולם יהא אדם ירא שמים״, ואדרבא ״לא נתנה תורה למלאכי השרת״ (ברכות כה, ב).

6וזהו ״ויעקב הלך לדרכו״ הרגיל, לא טפס למרום לעלות אל הר ד׳, אך הלך בדרכו הכבושה ודוקא על ידי כך ״ויפגעו בו מלאכי אלקים״.

7וזהו גופא החדוש, שב״גרתי״ כפשוטו מקיים היהודי תרי״ג מצות כמדרשו.

8ב. ״שר וחשוב״.

9אבל מאידך גיסא גם זה אמת, כי רק אז מתקיימות התרי״ג מצות בישראל כשאפשר לו לפרש את ה״עם לבן גרתי״, גם על פי הפשט הראשון של רש״י שזהו ״לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר״, כי אמנם באלו הארצות שבני ישראל נעשו שם לשרים וחשובים, באלו המקומות נשתכחה תורה מישראל.

10ועלינו להוסיף על דברי רש״י הנ״ל, כי מלת ״גרתי״ כוללת גם כן שלא נעשה תושב ואזרח, כי זה הכלל ש״שכינתא בגלותא״, ורק בגלותא, וגלות פירושה גירות, אי-מנוחה, שלילת זכיות ״גלתה יהודה... לא מצאה מנוח״.

11והנסיון הורנו שבאלו הארצות שהיהודים השיגו שם שווי זכויות, הנה באו לאט גם לשווי חובות, כלומר, להשתוות להגויים גם בהחובות, ומכיון שהגויים אינם מצווים בתרי״ג מצות גם הם פטורים.

12ורק על ידי ״עם לבן גרתי״ אנו באים למדרגה של ״ותרי״ג מצות שמרתי״.

13ג. היצר הרע והיצר הטוב.

14״ותרי״ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים״.

15ולכאורה כפל הלשון יש בזה, כי הלא מובן מאליו, שמי ששומר תרי״ג מצות שזה אינו לומד כלום ממעשיו של לבן?

16ובדרך מליצה אפשר לומר, שבזה יש גם כן קצת טפה של מרה לאלה, שמחד גיסא המה שומרים את התרי״ג מצות, ומאידך גיסא המה עושים זאת רק בתור מצות אנשים מלומדה בלי שום התלהבות ובלי שום חמימות נפשית ורק בדרך ״מהיכי תיתי״, שאצל אלה אם כי יש בהם תרי״ג מצות, אבל, דא עקא, שאינם לומדים ממעשיו של לבן שיעשו הם את מעשיהם הטובים באותה המדה ובאותה המסירות נפש כמו שעושה לבן את מעשיו הרעים.

17היצר הרע כידוע הוא ״מלך זקן וכסיל״, וכמובן שהיצר טוב הוא להיפך הדיוט נער וחכם.

18ואמנם כל אלו המה לריעותא של היצר טוב, ומורים לנו לדאבוננו את כחו וגבורתו של היצר הרע לגבי היצר טוב, כשהם מנצחים זה עם זה והראשון יוצא כמנצח.

19כי ראשית כל היצר הרע הוא מלך והיצר טוב הוא הדיוט, וסמל המלך הוא התקיפות, הרצון החזק, וכשהוא מקבל עליו איזה דבר, אינו חוזר לאחוריו אף אם עומדים על דרכו מעצורים ומכשולים גדולים, כמאמרם ״אי אמר מלכא עק נא טורא, עקר ולא הדר ביה״, ולהיפך היצר טוב, שגם כשאנו רואים אותו שהוא זריז למצות, הנה גם זבוב קטן יכול להפריעו מזה והוא נרתע לאחוריו.

20שנית ״זקן״ שיש לו כבר כמה נסיונות והוא נגש לכל דבר עברה על פי נסיונות בדוקים ומנוסים, ומכוון כל דבר לאשורו, והיצר טוב הוא נער בלי שום נסיון ותמיד הוא כמו שמתחיל מחדש מבראשית.

21ומה שגרוע מכולם הוא מה שהיצר הרע הוא כסיל והיצר טוב הוא חכם, הראשון הוא כסיל ואינו מקשה קושיות ואינו שואל הרבה שאלות, הוא יודע ממשמעת, מדיסציפלינה, הוא תמיד חבר לאיזו הסתדרות ועל פי רוב דעות יקום דבר בתור ״חוקה חקקתי ואין לך רשות להרהר אחריה״, בעוד שהיצר טוב הוא חכם מחוכם, ותמיד הוא בא בקשיות ובתיובתות, ועל הכל הוא אומר, איפכא מסתברא, אדרבא, כלפי לייא, אינו זקוק להסתדרות כי הוא חכם יותר מכולם, אינו נכנע להרוב, כי הוא חושב את עצמו דוקא לאחד מבני עליה המעטים, ובשביל כך עניניו של היצר טוב המה כל כך מסובכים ויגעים.

22זהו ״תרי״ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים״ לעשות באותו האופן את המעשים הטובים.

23ד. נשיאת חן על ידי שור וחמור.

24״ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, ואשלחה להגיד לאדני למצא חן בעיניך״ (בראשית לה, ה).

25לכאורה אדרבא כל השנאה שיש לו לעשו על יעקב הוא דוקא מחמת שיש לו ליעקב שור וחמור ועוד, וכאן אומר יעקב להיפך, שעל ידי זה ימצא חן בעיני עשו והיתכן?

26אבל באמת אם היה עשו מתעמק מעט היה רואה, שכדאי והגון הוא יעקב למצוא חן בעיניו על ידי הרכישה של שורים וחמורים מצדו.

27כי כל זמן שיעקב הוא בגלות אצל עשו, וגלות הוא עבדות כמאמר חז״ל ״אכתי עבדי אחשורש אנן״, הלא ״כל מה שקנה עבד קנה רבו״, וממילא כל השורים והחמורים, הכסף והזהב שיש לו ליעקב שייכים לעשו.

28וכבר בארנו במקום אחר, כי לפי הרבה דעות, אין הכוונה ב״מה שקנה עבד קנה רבו״ שאין להעבד כלל קנין, והנותן לעבד הוה כנותן לרבו, אלא שמקודם נעשה הדבר לקנינו של העבד וממנו נעתק תיכף לקנינו של האדון.

29ואמנם כשאנו מתבוננים למצב היהודים בגלות, אנו רואים שהעשירות איננה עוברת בירושה אצלנו, וכמעט אין בנמצא שהעשירות תעבור עד רבעים, ולמרות מה שבכל דור ודור מראים על היהודים כעל העשירים הכי גדולים, אין לנו להראות כלל על נכסי האומה, מפני שבגלות הננו, כאמור, בבחינת עבד והעבד כשקונה הוא קונה רק לרגע ואחרי כך נעתק הדבר תיכף לרשות האדון.

30זהו ״ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה״ וכל אלה הוא רק ״למצא חן בעיניך״ בעיני עשו האדון, ולא בעינינו אנו.

31ואין לנו רק עצה אחת, זהו העצה של ״עבד הבורח לארץ ישראל יצא לחירות״.

32ה. המחנות השונות שלנו.

33״ויחץ את העם אשר אתו ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות״ (בראשית לב, ז).

34כשהצאן ובקר עם הגמלים ביחד עומדים אצלנו ביחד עם העם בפסוק אחד ובמחיצה אחת, אז אי אפשר לנו להיות למחנה אחד... והם הם החוצצים אותנו לשני מחנות.

35ו. לשון זכר ולשון נקבה.

36״ויאמר אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה״ (שם, שם ח).

37ואמנם ״מחנה משמש לשון זכר ולשון נקבה״ כפירש״י, ובכל זאת אם בפסוק אחד אנו מוצאים כל כך שנויים בודאי יש בזה איזו כוונה.

38ואמנם יש מחנות שונות אצלנו, יש מחנות שהם בבחינת זכר, סמל הגבורה, ויש מחנות שהן בבחינת נקבה, סמל החולשה. וכמובן, שגבורה וחולשה אינן דוקא בגוף, אך הן יותר בנשמה, עוז רוח ונפש, ועשו פוגע כמובן יותר בהחלשים כמו שנאמר ״ויזנב בך כל הנחשלים אחריך״, ורק על אלו כחו יפה, אבל ״והיה המחנה הנשאר״, המחנה שהוא בבחינת זכר, ״לפלטה״. אבל, מאידך גיסא, גם אותה המחנה המוכה על ידי עשו, הנה על ידי ההכאה היא מוספת כח וגבורה, וזה כלל גדול אצלנו שהיסורים מוסיפים לנו כח וגבורה, ואז ״והכהו״ שאחרי ההכאה גם אלה נעשים בבחינת זכר.