הגיונות אל עמי, חלק ב, וישלח מ

1הבחיר שבאבות והבחיר שבנביאים

2״ויירא יעקב מאד ויצר לו״, ״ר׳ פנחס בשם רבי ראובן, שני בני אדם הבטיחן הקב״ה ונתיראו, הבחור שבאבות והבחור שבנביאים, הבחור שבאבות זה יעקב, שנאמר, כי יעקב בחר לו יה ואמר לו הקב״ה והנה אנכי עמך, ולבסוף נתירא שנאמר, ויירא יעקב, הבחור שבנביאים זה משה, שנאמר, לולי משה בחירי ואמר לו הקב״ה כי אהיה עמך, ולבסוף נתירא ויאמר ד׳ אל משה אל תירא אותו, אינו אומר אל תירא אלא שנתירא״ (ילקוט שמעוני בראשית רמז קלא, ע״פ מדרש רבה).

3א. שיטת הרמב״ם בהשגחה פרטית.

4מתאימים הדברים לפי שיטת הרמב״ם במורה נבוכים ח״ג (פרק י״ז י״ח) שמאריך שם הרבה בדעות בני אדם בהשגחה, והוא ז״ל בא למסקנא ש״השגחה נמשכת אחרי השכל״ ועל כן לא תהיה השגחה הלאקית בבני אדם כולם בשוה, אבל יהיה יתרון ההשגחה עליהם כיתרון שלמותם האנושי זה על זה, ולפי זה העיון יתחייב בהכרח, שתהיה השגחתו בנביאים עצומה מאד, ולפי מדרגתם בנבואה תהיה השגחתו בחסידים וטובים לפי חסידותם וישרותם - וכו׳ - ואמנם השכלים הממרים כפי מה שחסרו מן השפע ההוא היה ענינם בזה, וסידרו כסדר שאר אישי מיני בעלי חיים ונמשל כבהמות נדמו - וכו׳ - השתכל איך ספר על השגחה בפרט עניני האבות ועסקיהם, ובשימושיהם עד מקניהם וקנינם, ומה שיעדם השם מחבר השגחה אליהם, לאברהם נאמר, אנכי מגן לך, ונאמר ליצחק, אהיה עמך ואברכך, ונאמר ליעקב, והנה אנכי עמך ושמרתיך, ונאמר לאדון הנביאים ע״ה ״כי אהיה עמך וזה לך האות״.

5וממילא חלתה ההשגחה עוד יותר על יעקב בחיר האבות ומשה בחיר הנביאים מפני השפע השכלי האלקי שהיה בהם יותר מכל מין האנושי.

6אבל זו היא הנותנת, שדוקא בשביל כך נתיראו מאד, כי דוקא שני אלה, יעקב ומשה שהיו הבחירים שבבחירים נחשבו בעיניהם להפחותים שבפחותים ״תולעת יעקב״ ״והאיש משה עניו מאד״, ואם כי שמעו מפי הקב״ה בעצמו שהשרה ההשגחה עליהם מפני השפע השכלי שיש בהם, התיראו שמא אחרי ההבטחה ירדו ממדרגתם.

7ואם כי הקב״ה חוזר לטובה ואינו חוזר לרעה, אבל הם יראו לא מצד חזרה של הקב״ה אלא מצד החזרה מצדם הם, שחשדו את עצמם שירדו מגדולתם ואינם כבר במדרגת השפע האלקי.

8וכשם שמסביר העיקרים את כחה של התפלה - כפי שהבאנו בפ׳ וירא (י״ז) - שעל ידי התפלה הוא מתעלה למדרגה יותר גדולה ונחשב לקטן שנולד כשם שאמרו בגר שנתגייר, כך גם כן מי שהורד ממדרגתו הוא שוב כקטן שנולד והבטחה אינה חלה עליהם, ולפיכך ״ויירא יעקב״ ו״נתירא משה״.

9ב. ״שומר ישראל״.

10ועוד שם במדרש הנ״ל ״ר׳ ברכיה ור׳ חלבו בשם רבי שמואל בר נחמן משום רבי נתן, ראויים היו ישראל כליה בימי המן, אלא שנסמכה דעתן על דעת הזקן אביהם, אמרו, מה אבינו יעקב שהבטיחו הקב״ה וא״ל הנה אנכי עמך ונתירא, אנו על אחת כמה וכמה, הוא שהנביא מקנתר את ישראל, ואומר להם, ותשכח ד׳ עושך נוטה שמים ויוסד ארץ, אמר להם, אנשיתון מה אמר לכון, כה אמר ד׳, אם ימדו השמים מלמעלה, אם ראיתם שמים שמטו והארץ מתמוטטה, מנטית שמים וארץ לא היה לכם ללמוד, אלא ותחפור תמיד כל היום״ (מדרש רבה בראשית פע״ו, א).

11אם כי הקב״ה הוא אלקי כל הגויים בכל זאת הוא ״שומר ישראל״ ביחוד ״ולא ינום ולא יישן שומר ישראל״ (תהלים קכא, ד).

12ואת זה גם כן אפשר להבין על פי הנחותיו של הרמב״ם בהשגחה, שאחרי שמביא שם את דעת אריסטו בזה ש״הוא רואה שהשי״ת משגיח בגלגלים ומה שבהן, ומפני זה התמידו אישיהם על מה שהם עליו, וכבר כתב אלכסנדר ואמר, שדעת אריסטו שהשגחת השם תכלה ותפסק אצל גלגל הירח״, ואחרי שמביא גם את שאר השיטות, שיש רק השגחה מינית, ולא השגחה אישית, הנה הוא ז״ל מכריע, שיש הבדל בין בני אדם ובין שאר בעלי חיים, כי אמנם בבני אדם יש גם השגחה אישית, ״אבל שאר בע״ח וכן כל שכן הצמחים וזולתם, דעתו בהן דעת אריסטו, ולא אאמין כלל שזה העלה נפל בהשגחה בו, ולא שזה העכביש טרף זה הזבוב בגזרה מאת השם ורצונו האישי״, ועל השאלה למה השגיח בבני אדם ולא השגיח בהשגחה ההיא לשאר בעלי חיים, כי ״השואל צריך שישאל עצמו ויאמר, למה נתן שכל לאדם ולא נתן שכל לשאר מיני בע״ח, כי מענת זאת השאלה האחרונה כן רצה ד׳ או כן גזרה חכמתו״. ומוסיף עוד ואומר ״ואחר מה שהקדמתי מהיות ההשגחה מיוחדת במין האדם לבדו משאר מיני בעלי חיים אומר, כי כבר נודע, שאין חוץ לשכל מין נמצא, אבל המין נשאר בכללים דברים שכליים, כמו שידעת, וכל נמצא חוץ לשכל הוא איש או אישים, וכשיודע זה יהיה נודע גם כן, שהשפע האלקי הנמצא מדובק במין האדם, רוצה לומר ״השכל האנושי״, כלומר, הוא מוציא מרגניתא מהחספא של הפילוסופיה שלהם, כי הלא כל הנחתם הוא, שיש השגחה מינית ואין השגחה אישית, אבל באמת אין כלל מין חוץ לשכל, כי רק השכל הוא העושה מפרטים רבים כלל אחד ומיחודים שונים מין אחד, במציאות הנה כל פרט הוא עולם בפני עצמו ורק השכל הוא המאחדם יחד, ובהמושג כלל ומין כבר יש מושג רוחני שעושה את כל הפרטים השונים לחטיבה אחת, כי בלי זה איזה קשר וחבור יש בין הפרטים השונים שהכלל כולל אותם יחד. ובכן מכיון שהם מודים שיש השגחה מינית, הרי בעל כרחם צריכים להודות, שההשגחה תלויה בהשפע האלקי הנמצא בהדבר המושגה, ואם כן הרי אפשר שתהיה השגחה גם על האיש הפרטי אם הוא מחונן בשפע אלקי, ובאותה מדה שנמצא בו בהאדם השפע האלקי, באותה מדה שולטת בו ההשגחה.

13ואם כן לפי דבריו הנ״ל, אם עם ישראל הוא העם הנבחר מכל העמים, וכל הגויים צריכים לאמר עלינו ״רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה״, ממילא, שוטלת ההשגחה עלינו במדה יותר גדולה מכל האומות וזהו ה״שומר ישראל״.

14ואם אמנם לכל אומה יש נשמת האומה, כלומר, איזו צורה רוחנית המאחדת את כל אישי האומה לכלל אחד, הנה אצלנו הלא כל הויתנו, הוית האומה, היא כולה רוחנית, וממילא שולטת ההגחה העליונה בנו הרבה יותר מבכל העמים.

15ואם אפשר היה במציאות, שכמה וכמה עמים עתיקים וגדולים נאבדו מן העולם, אי אפשר זאת בנוגע להאומה הישראלית.

16וזהו ״כה אמר ד׳, אם ימדו השמים מלמעלה, אם ראיתם שמים שמטו והארץ מתמוטטת״ (בראשית רבה שם, שם), כלומר, כשם שכולי עלמא מודים שמלמעלה לגלגל הירח יש השגחה, מפני שלפי דברי הפילוסופים הנ״ל כל הגלגלים המה ״בעלי נפש ודעה והשכל הם״ (עיין ברמב״ם פ״ג מהל׳ יסודי תורה הלכה ט׳).

17ואמנם ״נסמכה דעתם - של ישראל - על דעת הזקן אביהם״, כלומר, שכשם שיעקב ומשה ברוב ענותנותם חשבו שאינם כדאי להשגחה פרטית, כך אפשר גם להם, לבני ישראל סבא, להתנהג בעניוות, אבל באמת בזה בודאי יש הבדל בין הפרט ובין הכלל, ואם בנוגע להפרט אין לך מדה יותר טובה מעניוות, הנה עניוות להכלל אין לך מדה מגונה הימנה, אל להכלל להשפיל את עצמו ולהקטין את ערכו שהוא ראוי לו.

18ועל כן מקנתר הנביא את ישראל ואומר להם ״ותשכח ד׳ עושך נוטה שמים ויוסד ארץ״, זו כבר איננה באה ממדת עניוות, אך ממדת שכחה, שכחת אלקים שעל זה בודאי כדאי וראוי לקנתרם.