הגיונות אל עמי, חלק ב, וישלח מא

1ויותר יעקב לבדו

2״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״. ״ר׳ ברכיה בשם ר׳ סימון אמר, אין כאל, ומי כאל? ישורון ישראל סבא, מה הקב״ה כתוב בו ונשגב ד׳ לבדו, אף יעקב ויותר יעקב לבדו״ (בראשית רבה פע״ז, א).

3א. בין ישראל לעמים.

4כשאנו מבדילים אנו אומרים ״המבדיל בין קודש לחול בין אור לחשך בין ישראל לעמים״. ולכאורה האם רק בין ישראל לעמים יש הבדל הלא גם בין כל עם ועם יש הבדלים רבים, הבדל הארץ, הבדל השפה המנהגים וגם התכונות?

5אכן יש הבדל רבתי בין הבדל בעצם ובין הבדל בצורה, וההבדל בין כל עם ועם הוא רק הבדל בצורה, בעוד שההבדל בין ישראל לכל העמים אשר על פני האדמה הוא הבדל בעצם.

6וברם, שרק לעצם אפשר שיהיה פושט צורה ולובש צורה, אבל אם עצם אין כאן ורק צורה יש כאן לא יצויר שיהיה פושט צורה ולובש צורה, כמובן מאליו.

7וזהו ההבדל בין ישראל לעמים, שישראל במשך ימי קיומו פשט צורה ולבש צורה לא פעם אחת והעצם שלו לעולם עומד. לא כן כל העמים שכיון שפשטו פעם את צורתם חדלו לגמרי להתקיים ועברו ובטלו מן העולם.

8ולאו דוקא מההיסטוריה שלנו אנו יכולים להוכיח זאת, אך די לראות גם את ההוה שלנו, לראות את פזורי אומתנו בכל קצוי תבל, השונים ומשונים אלו מאלו בצורתם מן הקצה אל הקצה, אזרחים ממדינות שונות, מדברים בשפות שונות, מנהגים שונים וגם תכונות שונות, ובכל זאת יש לכולם הרגשה של אומה אחת מפני העצם המאחד את כולם לחטיבה אחת.

9ואת זה מרגישים גם הגויים בנו ואיך שלא נתבולל ביניהם מוצאים הם את היהודי שבנו, כי ההתבוללות מביאה רק להתבוללות הצורה ולא להתבוללות העצם.

10כי אמנם הפרובלימה של ההתבוללות היא פרובלימה יהודית מקורית, אצל כל הגויים אין הפרובלימה הזו כלל במציאות.

11הגוי גם כשהוא יושב לו בארץ נכריה כיון שקיבל עליו את האזרחיות של אותה הארץ, מדבר בשפת הארץ ומתנהג בכל המנהגים של אותה האומה, ומה גם כשהוא קבל גם את הדת של האומה השולטת, הנה אי אפשר כלל לומר עליו שהוא התבולל באותה האומה, אלא שבאמת כבר נעשה לבן האומה, כי מכיון שכל מושג האומה היא הצורה או הצורות השונות המסמלות אותה, הנה כל אחד שיש לו אותה הצורה או אותן הצורות הוא באמת שייך לגמרי לאותה האומה.

12לא כן היהודי, שגם כשיקבל את כל המנהגים של האומה השולטת וגם אפילו אם יקבל את דתה, הנה סוף סוף העצם המיוחד שלו בעינו עומד, כי גם דת אפשר להמיר אבל לא עצם.

13וכשנגלה הקב״ה לעם ישראל על הר סיני הנה ראשית דבריו היו ״אנכי ד׳ אלקיך - וכו׳ - לא יהיה לך אלקים אחרים על פני״ (שמות כ, ב), ואמנם כבר עמדו חז״ל על זה בעצמם ושאלו ״כיון שנאמר לא תעשה לך פסל וגו׳ מה תלמוד לומר עוד לא יהיה לך?״ ותרצו על זה מה שתרצו (עיין מכילתא), אולם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והפשט של ״לא יהיה לך״ הוא שאינה תופסת בהאומה הישראלית שום הויה של אלהים אחרים, כשם שנפסק להלכה שבשומרת יבם לא תפסי קדושין אפילו למאן דאמר קדושין תופסין בחייבי לאוין (עי׳ יבמות צב, ב) כן הוא גם כן הכוונה ב״לא יהיה לך אלהים אחרים״ ששום אלהות אחרת איננה חודרת בנו כלל וכלל.

14וזו היא גם כן מעין גדר זיקה ביבמה, כי מהי זיקה? אין לזה צורה ממשית, אין לזה תואר מיוחד, אך זהו מעין עצם בלי צורה. וכך הוא גם כן הקשר שבין האומה הישראלית ובין אלקיה, אלקי ישראל, שגם אלה שמשליכים את התורה אחרי גוים, הנה סוף סוף את הזיקה לאלקי ישראל אי אפשר להם לבטל, ואף אם יעבדו את כל העבודה זרה שבעולם הנה סוף סוף ״לא יהיה לך אלהים אחרים״, ושום קדושין של אלקים אחרים אינם תופסים בה.

15ועל זה נאמר ״אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו״, כי אמנם אפשר לו להיהודי לבטל את כל התורה כולה, אבל לא שתי הדברות האלה ששמענו רק אותן מפי הקב״ה בעצמו. ובזה כלול העצם שלנו המבדיל אותנו מכל העמים, וזו היא הגבורה שלנו וגם היא חקוקה בלבנו על ידי גבורה, זאת אומרת אף נגד רצוננו.

16וזהו שנאמר (מלאכי ג, ו) ״כי אני ד׳ לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם״, אין שנוי אצל הקב״ה מפני שהוא עצם בלי צורה כלל וממילא לא שייך בו שינוי, כמו כן ״ואתם בני יעקב לא כליתם״, ״לא שניתם״ לא נאמר, אך ״לא כליתם״ דוקא, כי אמנם הרבה נשתנינו במשך ההיסטוריה שלנו, פשטנו צורה ולבשנו צורה, כאמור, ודוקא בזה כוחנו וגבורתנו, אבל מאין בא לנו הכח הזה רק מחמת שהעיקר בנו הוא העצם מעין דיוקנו של העצם היחידי, העצם של הקב״ה.

17אבל רק ״ואתם בני יעקב לא כליתם״, כי בכל העמים אפשר שיבוא עליהם גם הכליון, מכיון שהם פושטים את הצורה, ואמנם כל העמים רואים באלהיהם גם כן יותר את הצורה, ולא רק העמים העובדי אלילים, אך גם העמים של האמונות החדשות עוד אי אפשר להם להגמל לגמרי מהצורות, וממילא גם ה״לאומיות״ שלהם היא בעיקר הצורה, ולא כן עם ישראל, שלאלקיה יש רק עצם לבד ממילא ה״לאומיות״ שלהם הוא גם כן עצם, כלומר, העצם הוא העיקר והצורה רק תפל, ואפשר להם להיות בכל זמן בבחינת פושט צורה ולובש צורה כנ״ל.

18וזהו ״ומי כאל ישורון ישראל סבא״ יש מעין דמיון ביניהם, וכשם שכתוב אצל ד׳ ״ונשגב ד׳ לבדו״ (ישעיהו ב, יא), כך כתוב ביעקב ״ויותר יעקב לבדו״ (בראשית לב, כד), כי ברם צורה אי אפשר לתפוס רק על ידי צורה אחרת, כלומר, לפי היחס שיש לצורה זו עם שאר הצורות, אבל עצם אנו תופסים מתוך עצמו. כל אומה נתפסת בתור אומה מיוחדת רק על ידי ההבדלים החיצוניים שביניהם, לא כן האומה הישראלית כי גם אם נביט עליה לבדה גם כן אנו רואים את החטיבה אחת שבה.

19ועוד דבר. על כל מלך נאמר ״אין מלך בלי עם״ ולא כן על מלך מלכי המלכים הקב״ה שעליו נאמר ״ונשגב ד׳ לבדו״, וכמו כן אי אפשר לתפוס שום אומה לבדה, בלי שתהיה לה שליטה על איזו כברת ארץ אם יותר גדולה או יותר קטנה, ורק על האומה הישראלית נאמר ״ויותר יעקב לבדו״ שגם כשהוא לבדו הוא נשאר לבדו בתור חטיבה אחת.

20ב. ״גוי אחד בארץ״.

21וזהו שאנו אומרים תמיד בתפלת מנחה בשבת ״אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״, כי ב״אחד״ הזה אנו מכוונים לה״אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה״, כלומר, שהשי״ת הוא לא רק אחד כשהוא לעצמו, אך אחד מצד שאין שני לו, ולא רק שני שיהיה שוה לו אך גם שני להמשיל לו איננו במציאות. כי גם כשאנו אומרים, למשל, על אחד שהוא הגדול מכל האחרים, הנה בזה הרי כבר לוקחים אנו את האחרים למשל לה״אחד״ הזה, כי מעריכים אנו את גדלותו לעומת הקטנות של אחרים, ואנו תופסים את הגדלות שלו על ידי הקטנות של אחרים ולהיפך את הקטנות של אחרים על ידי הגדלות של האחד, ואצל השי״ת כמובן לא שייך כל אלה, וכמו כן ״מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״ שאי אפשר כלל למצוא משל לו בין כל העמים אשר על פני האדמה.

22״אלוק זה - אומר הרמב״ם ביסודי התורה (פ״א הלכה ז׳) אחד הוא ואינו שנים ולא יותר על שנים אלא אחד, שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם. לא אחד במין שהוא כולל אחדים הרבה ולא אחד בגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות, אלא יחיד שאין יחיד אחר כמותו בעולם״, כלומר, יחיד שאין בו הרכבה מחלקים שונים.

23וגם על זה נאמר ״ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ״. כי אמנם, כאמור, לכל אומה ואומה יש נשמת האומה, אבל נשמה זו היא מורכבת מחלקים ומקצועות שונים, וכדברי הרמב״ם, ״שהוא נחלק למחלקות ולקצוות״. כי מאין באה הנשמה זו הלא רק על ידי מקרים שונים ומשונים שקרו בההיסטוריה שלה, על ידי מנהגים שונים שנשתרשו בה, על ידי חן המקום ששם המה יושבים, לא כן הנשמה שלנו, נשמת האומה הישראלית שכל עיקר התהותה באה מ״אתה אחד״ הנה גם הנשמה שלה היא אחדותית, בלתי מורכבת״.

24ג. מלאך רע בעל כורחו יענה אמן.

25״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״, והסוף היה שקבל עוד ברכה ממנו והוכרח להודות לו ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״.

26ואמנם כוחנו וגבורתנו הוא ב״ויותר יעקב לבדו״, וכל זמן שהננו בבחינה זו ״עם לבדד ישכן ובגוים לא יתחשב״ (במדבר כג, ט), אז ״כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח וכל לשון תקום אתנו למשפט תרשיע״, וגם המלאכים הרעים, שונאי ישראל, בעל כרחם יענו אמן, ״כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל״.

27ומכלל הן אתה שומע לאו. כשהננו מתחילים להתערב בגויים וללמוד ממעשיהם אז הננו לא העזים שבאומות, אך החלשים שבאומות והננו המנוצחים ולא המנצחים.

28ואמנם המתבוללים שלנו חושבים, כי על ידי זה יזכו לברכה מהשרים של עשו, אך גם בזה המה טועים, כי הברכה משר של עשו נתנה גם כן רק כש״ויותר יעקב לבדו״.

29ד. הצד השוה שבהתבוללות והלאומיות החדשה.

30אכן את זה לעומת זה עשה אלקים, ולעומת ההתבוללות באה אצלנו הלאומיות החדשה.

31ואם כי לא ראי זה כראי זה, אבל הצד השוה שביניהן, ששתיהן רואות את ההבדלה בינינו ובין העמים רק בצורה ולא בעצם.

32אלא שבעוד שההתבוללות לקחה לה את צורת הדת, ואמנם רק את הצורה הפומבית של הדת ולא את הדת גופא, לקחה לה הלאומית את הצורה הלאומית, ושוב רק הצורה לבד.

33כלומר, המתבוללים חפצים להבליט את היהדות שלהם בזה שיש להם בית כנסת מיוחד מכיון שלהגויים יש בתי כנסיה משלהם, להבדיל, והלאומיים חפצים להבליט את היהדות בזה שמקוים ל״בית לאומי״ מיוחד, אבל על כל פנים שניהם מבינים רק הבדל בצורה ולא הבדל בעצם, שניהם מטשטשים את העצם שלנו ושניהם אינם בונים את בית ישראל שמתבדל משל הגויים לא רק בצורתו אלא בעיצומו.

34וכשם שאמרו ״אם אין דעת הבדלה מנין״, כך אפשר לומר מאידך גיסא, אם אין הבדלה דעת מנין, ועל כן אין דעת היהדות אצל שניהם יחד, והצד השוה שבהם, ששניהם עושים שמות בקרב בית ישראל.

35ה. חקוי של התבטלות ושל התחרות.

36אמנם הלאומיים מעמידים את ההבדל העיקרי בין שיטתם ובין שיטת ההתבוללות על זה: שהשניה היא חקוי של התבטלות, בעוד שהראשונה, הלאומית, היא חקוי של התחרות. כלומר, הם מודים שגם הם אמנם כל האידיאל שלהם הוא לחקות את הגוים, אבל לא כדי להתבטל לפניהם בבטול היש, אלא להתחרות עמהם, ולהראות להם, כי גם לנו יש ארץ וגם לנו יש שפה וכדומה וכדומה.

37ואם ״עלובה היא העיסה שנחתומה מעיד עליה״ (בראשית רבה פל״ד, י), מה עלובה היא ההודאה מהבעלי דברים בעצמם, כי אין להם בעולמם אלא חקוי בלבד, ומ״עם סגולה מכל העמים״ באנו רק למדרגת הקוף שגם הוא יודע את האמנות של חקוי, אם כי כמובן הוא אינו מתעמק כל כך להתבונן אם זהו בכלל חקוי של התבטלות או בכלל חקוי של התחרות, וסוף סוף חקוי הוא חקוי.

38אבל באמת מעיקרא דדינא פרכא. גם ההתבוללות לא התחילה מחקוי של התבטלות, אך מחקוי של התחרות. ראשוני המתבוללים אמרו גם כן, כי כל כונתם לשם שמים, להמשיך את הדור הצעיר לעבודת הבורא, ובשביל כך צריכים להתחרות עם בתי התפלה שלהם, שגם אצלנו לא יחסר המזג, עוגב ומקהלה של נערות וכדומה, והרבנים יתחרו בלבושיהם עם הכומרים שלהם וכדומה. אבל עכשיו רואים הכל שהחקוי של התחרות הביאה סוף סוף לידי חקוי של התבטלות, ובלי ספק שכך יהיה גם גורל הלאומית הערטילאית מכל יסודות התורה שלנו.

39והטעות באה להם שוב מפני חוסר הבדלה שאינם מבדילים כראוי בין ישראל לעמים. חקוי של התחרות שייך רק בנוגע לצורה ולא בנוגע לעצם כי על עצם לא יתכן חקוי, ואם כל העמים יכולים לחקות זה את זה על ידי חקוי של התחרות, לא יתכן זה כלל בנוגע לישראל.

40העצם שלנו, כאמור, הוא ה״ונשגב ד׳ לבדו״ שמזה הוא בא ל״ויותר יעקב לבדו״, וכשהוא מחקה את אחרים בין חקוי של התבטלות בין חקוי של התחרות, כבר מבטל הוא את ה״לבדו״ שבו.

41ו. גם אצלם עוד חבויה ה״נקודה היהודית״.

42אכן כשאנו מעמיקים מעט בזה אנו רואים, כי מתחת למפתן ההכרה, או יותר נכון למעלה ממפתן ההכרה גם של המתבוללים וגם של הלאומיים עוד מתקיימת גם אצלם ה״נקודה היהודית״, זו המבדלת אותנו מכל העמים בתור עצם מיוחד, וגם אצלם עוד נמצאים במדה ידועה נצוצות של קדושה. ועל זה נאמר על ישראל ״אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי״ (מגילה ג, א). וכמובן, שאנו מכוונים בזה ביחוד להישרים והטובים שבהם. ראשוני המתבוללים השקיעו הרבה כחות על ״חכמת ישראל״, והלאומיים החדשים מוסרים את נפשם כל כך על בנין ארץ ישראל, אבל גם אלו וגם אלו אם היו בודקים היטב במסתרי לבבם ונפשם היו רואים, כי לא בשביל ה״חכמה״ כשהיא לעצמה ולא בשביל ה״ארץ״ כשהיא לעצמה כדאי כל כך למסור נפש אלא ה״נקודה היהודית״ שזהו, כאמור, העצם היהודי, הבוערת גם בקרבם, היא היא המעוררת אותם לכך.

43באופן, שגם בהם עוד מתקיים ה״ויותר יעקב לבדו״, וחבל מה שהם בעצמם אינם מרגישים בהמתנה, מתנת אלקים שנתנה להם.

44״חביבים ישראל שנתן להם כלי חמדה, חיבה יתרה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה״ (אבות פ״ג, מי״ד), כלומר, שלא רק הכלי חמדה כשהיא לעצמה היא כלי חמדה אך עוד מעלה יתרה יש במה שנודעת להם במה שמכירים ומרגישים בכלי חמדה, וגם עשיר גדול בעל מיליונים אך אם אינו מכיר בעשרו, שוב אין לו הפסיכולוגיה של עשיר.

45וחבל, כי אם שגם לאלה עוד נמצא הכלי חמדה במדה ידועה, אבל חסרה להם לגמרי ה״נודעת להם״, כנ״ל.