הון עשיר על משנה ברכות ו:ז

1הביאו לפניו, מליח בתחילה . לחתך הליחות הנדבק בגרונו מחמת רוב הפירות שאכל, מברך על המליח ולא נפטר בברכת הפירות, דמיירי שלא היו לפניו, ולא הביאום לפניו באותו מעמד, ואפילו הביאום לפניו באותו מעמד, הואיל ולא היו לפניו בשעה שאכל הפירות, לא מצי בברכת הפירות למפטר להו, כשלא ידע מתחילה שיהיה צריך להם. שאילו ידע מתחילה כשבירך על הפירות, היה צריך לברך על דעת לפטור אותם, דאסור לברך ברכה שאינה צריכה, וזה דווקא כשאוכלם אח"כ באותו מעמד, אבל כשיודע בבירור שלא יביאום לפניו באותו מעמד, אף אם יודע שהפירות יזיקו לו ויצטרך למליח ופת, אין לו לברך על הפירות על דעת לפטור המליח ופת שיאכל במעמד אחר. כן נלע"ד פי' שני התרוצים שכתבו התוספות (דף מד. ד"ה באוכלי פירות) , שהביא התי"ט. ואין אנו צריכים למה שנדחק הוא למצוא הפרש בין תירוץ הראשון לשני, ע"ש. כי די לי במ"ש לפרש המשנה בטעמיה:

2ופת עמו . מדנקט עמו, ש"מ דאין הפת החשוב, נפטר בברכת המליח, אפילו בענין זה שאינו אוכל המליח לתאותו, אלא כדי להסיר היזק מן הסתם, באמור מסתמא כשמברך על המליח, לאכילת הפת המסיר היזק המלח נמי קמכוין, כי כל עיקר אכילתו הוא להסיר היזק. לא אמרינן הכי, דאין הפת נעשה טפל מסתמא להיות נפטר בברכת חבירו, אלא אם כן הוא עושה אותו טפל בבירור, ויכוין בברכת החשוב לפוטרו, והיינו דתנן ופת עמו, שכשיברך על המליח קמכוין ליה להיותו שם עמו, ולגלות זה קתני עמו, אע"ג דלאו דווקא הוא, משא"כ במשנה ו' דקתני סתם, בירך על הפת פיטר את הפרפרת, דמשמע מן הסתם, וכמו שכתבתי הטעם התם ע"ש ועיין למטה:

3שהפת טפלה לו . ואע"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת, אצטריך לאשמועינן דפעמים דפת טפל, כן כתבו התוספות, והביאו התי"ט. וקשה דמאי אע"ג דקאמרו, אדרבא משום דקאמר ברישא דפת עיקר, אצטריך לאשמועינן דפעמים הפת טפל. לכן נלע"ד דה"פ, ואע"ג דאשמועינן דפת פוטר את הפרפרת, וזיל בתר טעמא והוא מפני שהפרפרת טפל לפת, כי כן פי' רש"י בברכות דף מ"א ע"ב, וא"כ לא היה צריך התנא לפרש ענין זה לאשמועינן דעיקר פוטר את הטפל, דהא שמעינן ליה ממתניתין דלעיל (מ"ה) , מ"מ אצטריך לאשמועינן דלפעמי' הפת טפל, דאי ממתניתין דלעיל, הוה אמינא הואיל ונקט התנא לדוגמא דעיקר וטפל, פת ופרפרת, ש"מ דלעולם הפת עיקר, שאילו לא היה לעולם עיקר, לא היה סותם התנא דבורו באמור בירך על הפת פיטר את הפרפרת, דמשמע לעולם, והא דסתמו הוא מפני שאינו יוצא מן הכלל, כי אם בענין זה של מליח ודומה לו, שאינו אוכל העיקר לתאות אכילה, כי אם להסיר ההיזק, דמהאי טעמא נאמר, דהוסיף התנא תיבת לו, דמשמע דווקא לו הוא טפל, לא לדבר אחר. ועוד יש לי לומר, דנצרכה משום מאי דדיקנו מתיבת עמו, שהפת משונה משאר הטפלים, מפני חשיבותו. א"נ אפשר דבהאי עמו אתא לאשמועינן, דאע"פי שהפת שם יכול לברך לכתחילה על המליח, ולעשות לפת טפל ולא חיישינן לבשתו, דאין בשת לפת, אלא אם כן אין אנו עושים דבר מצוה בו אלא בדבר אחר, כגון לענין הקידוש וכיוצא, דראוי אף הוא לאותה מצוה, דמשום הכי התם אנו מכסים אותו, אבל בענין זה וכיוצא בו, שאינו ראוי לאותו מצוה כגון בהבדלה, אינו צריך כסוי כשמפסיקין להבדלה, כדאי' בפסחי' ד' ק' ע"ב, וה"ה על מליח שאין בו מצוה, שאין לו בשת. ועוד נצרכה משום המליח עצמו, דלא תימא דהואיל ואוכלו לרפואה, ליפטר מברכה, דומיא דמים דבמשנה דלקמן (מ"ח) , ולקמן אפרש מ"ש ממים: