הון עשיר על משנה ברכות ו:ח

1אכל תאנים וענבים ורמונים . תנא ושייר הכתובים אחר ארץ השני (זית שמן, ודבש. - דברים ח, ח) , וה"ט נמי לדבכורים פ"ג משנה א', והתם שייר נמי פרי האדמה:

2שלק . ירק שלוק, וה"ה חי, אלא דרמז רמז לנו דלא יאכל אדם ירק חי, כי מזיק לגוף, כדאיתא בירושלמי (עי' ברכות מד:) :

3והוא מזונו . בש"ס (דף מד:) גרסינן מי איכא מידי דהוה שלק מזוני, אמר רב אשי בקלח של כרוב שנו, ע"כ. א"כ אפוא אין פי' והוא מזונו, שהוא מכוין עליו למזון, שאף אם הוא כוונתו להיות ניזון בו, אם אין שלק זה ראוי למזון, אינו מברך אחריו ג' ברכות אפילו לר"ע, אלא פירושו הוא שזה השלק הוא מין הזן, והוא הכרוב, על זה מברך עליו ג' ברכות לדידיה, ומדקתני מזונו ולא קתני והוא מזון, ש"מ דגם בכוונתו תלייא, שיקבע עליו מזונו, שאם אינו קובע עליו מזונו, אע"פי שהוא זן, אפשר שיודה שאין מברכין אחריו ג' ברכות, וכדמצינו (דף מב.) במיני לחמניות, ואעפ"י שהם זנים, מ"מ יש חילוק בין קובע סעודה עליהם לאינו קובע:

4השותה מים לצמאו . גרסינן בש"ס (דף מד:) לאפוקי מאי, אמר רב אידי בר אבין לאפוקי למאן דחנקתיה אומצא, ע"כ. וכתבו התוספות (מה. ד"ה דחנקתיה אומצא) דדוקא מים, אבל השותה שאר משקים אף מחמת דחנקתיה אומצא, מברך כדאמרינן בש"ס (דף לו.) בענין השתית, דכיון דאית ליה הנאה מיניה אע"ג דלרפואה קא מכוין בעי ברוכי, זה הוא תורף דבריהם. וכן פסקו הפוסקים (שו"ע או"ח רד ס"ח) . אבל אחר העיון היטב, לע"ד יש לפקפק בפסק זה, דמדתלה הש"ס פיטור ברכתם, בענין זה דחנקתיה אומצא, ולא קאמר סתם לאפוקי מאן דשותה אותו לרפואה, ש"מ דדוקא על זה מיפטר, דהא החיך יטעם האכל והמשקה, והשותה אותו משום דחנקתיה אומצא, אדרבא אינו מניח לחיך להטעימו, אלא בולע אותו במהירות, כדי שמכוחו תרד האומצא למטה, ואם הוא מטעם זה, מ"ש שאר משקין ממים. ואם שותה אותם לרפואה, אבל לא חקנתיה אומצא, דמסתמא הוא שותה אותם דרך שתייתם, שהחיך נהנה בהם, מ"ש מים משאר משקין, כמו שיתחייב לברך אשאר משקין, אע"ג דלרפואה קא מכוין כדאיתא בש"ס (שם) , כך יתחייב לברך על המים. הא למה זה דומה למליח דמתניתין (מ"ז) דלעיל, שאינו אוכל אותו אלא לחתך הלחות שבגרונו וזה הוא לרפואה, ואעפ"כ מברך עליו, על כי לא חנקתיה אומצא, דאילו חנקתיה אומצא, והיה אוכלו בשביל זה, לא היה חייב לברך עליו, מכיון שבולעו במהירות ואינו טועם בו טעם, וכדאמרינן (פסחים קטו:) בלע מרור לא יצא, טעם מרור בענין וליכא. וכן פסק רבינו ירוחם (נט"ז ח"א קמג:) וכ"כ הרמ"ה בתשובה (מובא בר"י, הו"ד בב"י סי' ר"ד) , דהאוכל או שותה דבר מה לרפואה אינו מברך עליו, אלא דלא חילק בין חנקתיה אומצא לרפואה אחרת, ועל זה שפיר עבד הב"י (או"ח סי' רד ד"ה ומ"ש בשם ר"י) דהשיג עליהם מהש"ס הנ"ל (דף מד:) , אבל כשנחלק חילוק זה לא תקשה מידי, דע"כ לא מיחייב הש"ס בלרפואה, אלא היכא דלא חנקתיה אומצא, אבל היכא דחנקתיה אומצא, נלמוד מהמים דפטירי, והא דקתני במתניתין מים לאו דווקא הוא, אלא משום דמתניתין דין ברכת המים אתא לאשמועינן, ודין זה אגב שמעינן ליה, משום הכי נקט התנא מים. ועוד רמז רמז לנו שלא יזלזל בשאר משקים, היכא דחנקתיה אומצא, אם אפשר לו במים, שהרי עובר משום בל תשחית, הואיל וצריך הוא לבלוע אותם, ולא יטעם בהם טעם. ואין לדקדק ממתניתי' כרב עמרם (עי' דף מה. תוד"ה דחנקתיה אומצא) דפסק דדווקא לפניהם אינו מברך אבל לאחריהם חייב, מדקתני דין זה בהשותה שהוא לשון עתיד, דלא כרישא דקתני אכל, דהא הואיל וכל עצמו לא בא אלא לאשמועינן מה מברך בראשונה על מים, צריך היה לומר השותה ולא שתה, אע"ג דעל מה ששתה נמי דינו כך, שיש הפרש בין לצמאו ושלא לצמאו, כמסקנת הפוסקים (עי' טור ושו"ע או"ח רד ס"ז) :

5אומר . על כי ברישא איירי בברכה אחרונה, והכא בברכה ראשונה, משום הכי שינה נמי בלשונו וקתני הכא אומר, מה שלא עשה כן ברישא דקתני מברך:

6בורא נפשות רבות וכו' . מ"ש הר"ב בנוסח ברכה זו, על כל מה שברא. דע כי בלמודי האר"י זלה"ה מצאתי שצריך לומר שבראת, לנוכח. ועל החתימה בשם, שכתב על פי הירושלמי, רוב הפוסקים לא סלה"ו הכי (עי' שם ר"ס) , משום דלא נזכרה בבבלי, ולא משום דלא סמכינן הירושלמי בדבר שאינה הפך הבבלי, שזה אינו כי ראוי הירושלמי לסמוך עליו, אלא משום דסלה"ו דהוא הפך הבבלי, דמדלא כתבה החתימה, ש"מ דלא ס"ל הכי, אלא שאין לחתום בה, דלא נקראת מטבע ארוך. וגם בנוסח המובא בכתבי האר"י לא ראיתיו: