הון עשיר על משנה ברכות ח:ו

1ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים . לא כללם בהדי עכו"ם, משום דאין טעמם שוה:

2שלפני . לאו דווקא, ומפני שאין לה משלה מאומה, לא קתני של. ואל תתמה על המת, כי הוא מוריש ומעשיר. או אפשר, דלרבותא קתני לפני, וכ"ש כשהנר עצמו הוא ע"ז:

3שלפני ע"א . בש"ס (שם) גרסינן, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של גוים, מפני שסתם מסיבת גוים לע"א, ע"כ. ואע"ג דקא מזכיר אף הנר, מ"מ לאו דווקא הוא, דנר של גוים הוא מפני שלא שבת, אלא דעל הבשמים לא מצא בו טעם, וקאמר דמשום ע"א נגעו בה. וכדי שלא תקשה לו הך סיפא, דמשמע דהאי משום ע"א הוא, מכלל דרישא לאו משום ע"א הוא, השיב ר' חנינא מסורא דמה טעם קאמר, ה"ט דלא קאמר בש"ס אלא אמר ר' חנינא וכו', דהוה משמע שסותר התירוץ הראשון, אלא קאמרא, אמר ר' חנינא וכו', דמשמע דטעם הראשון שנתנו בנר במקומו עומד. משום הכי לא הזכיר הר"ב במה טעם, כי אם הבשמים, ומדכלל התנא נר בהדי בשמים, ש"מ דתרוייהו מטעם איסור הנאה אין מברכים עליהם. ויש לתמוה, שהרי מפורש בירושלמי (ה"ו ס:) והכי משמע בבבלי (דף נד:) שמברכין על השלהבת, ופשוט בש"ס (ביצה לט.) וכן פסקו הפוסקים (יו"ד קמב ס"א) דשלהבת של ע"א מותרת בהנאה, אפילו מדרבנן. וא"כ למה לא יברכו עליה, אם שבת ממלאכת עבירה של איסור שבת, כגון שהוא ע"ז של ישראל, וכדמשמע בירושלמי. ואין לחלק ולומר דלא התירו בהנאה שלהבת של ע"א אלא היכא דאודויי אדייה מהגחלת, שאינה דבוקה בה, או שמשח כלי חרס בשמן שאין שם גחלת, וכמו שחילק בעל טורי זהב (שם סק"ג) בהנאת החימום. דלא דמי הנאת החימום להנאת הראייה, דהנאת החימום עיקרה היא בגחלת, ומשום הכי שייך לאסור הנאת השלהבת להתחמם כנגדה כשהיא דבוקה עמה, אע"פי שבהיותה בפני עצמה מותרת, כי השלהבת טפילה לגחלת לענין זה, משא"כ בהנאת הראיה, שהשלהבת היא עיקר, והראייה שאין מברכין על הגחלת, אלא אם כן היא ראויה להוציא שלהבת להדליק ממנה קיסם, וא"כ אע"ג דבנר אית ביה גחלת ושלהבת, יהיה מותר להנאות מאותו שלהבת דרך ראיה. אבל אחר העיון בדיני ע"א, ראה ראיתי, דלא נאמר הדבר זה של שלהבת ע"א, אלא בשלהבת ע"א הנשרפת, ולא בשלהבת המונחות לפניה לכבודה, והראיה שאסרו לישב בצל אשרה אע"פי שיש תחתיה ע"א, שאינם עובדים לאשרה עצמה (ע"ז מח: שו"ע יו"ד קמב ס"ט) , והרי אור הנר שלפני ע"א, הוא במדרגת צל אשרה העומדת על הע"א, ומדקדוק לשון הפוסקים הכי משמע. ולפי זה, אתי שפיר דכללם בבבא אחת, אע"ג דאחד מהם לבד בא ליתן טעם לרישא. ועוד יש טעם אחר, משום דתרוייהו בע"א הם, ומטעם זה אתי שפיר נמי רישא דגוים, דמשום דתרוייהו בגוים כללם, אע"ג דמשני טעמים הם, דנר הוא מפני שלא שבת, ובשמים משום איסור הנאה. ולמאן דגריס בש"ס, דטעם נר דגוים הוא כטעם הבשמים, ודכוליה סיפא דע"א לפרושי רישא דגוים אתא, אין אנו צריכים לטעמים אלו, אבל עדיין צריכים אנו למודעי, דהואיל וסיפא פירושא דרישא הוא, למה הפסיק ביניהם, בבבא דלא על הנר ולא על הבשמים של מתים. וי"ל דרמז לנו, שמה שלפני ע"א מקרי זבחי מתים. או אפשר דגלה לנו, דמשני טעמים אין מברכין על הנר שלפניה, חדא דאסור בהנאה כבשמים, ועוד דלא נעשה להאיר אלא לקלון, דומיא דנר של מתים, דנעשה לכבוד ולא להאיר: