הון עשיר על משנה חלה א:ו

1חלות תודה ורקיקי נזיר . התי"ט תמה על לשון זה, ותירץ הכא בדוחק, ובפסחים (פ"ב מ"ה) לא מצא מען. ואני אף שם תרצתי תירוץ דחוק, אבל לא נחה דעתי בתרוצים אלו לישב לשון המשנה הבלתי צריכה להאריך. דקשה עוד מה מצא התנא ארקיקי נזיר יותר מרקיקי תודה, או מה מצא בחלות תודה יותר מחלות נזיר, והיה לו להזכיר סתם לחמי תודה עשאן וכו' או לחמי נזיר עשאן וכו', ולמה לו להזכיר את שניהם ולפרט חלות ורקיקין. לכן נלע"ד דהוצרך לשנות בדבורו על כי יש נפקותא בדבריו, דאי תנן תודה ולא תנן נזיר, הוה אמינא דלתודה עשאן לעצמו פטור על כי אינם צריכים כי אם לבהמה אחת, ואף אם אירע איזה קלקול בה בקל ימצא אחרת, ולכן לא עלה בדעתו לאכלם בתורת חולין, אבל עשאן לנזירותו הוה אמינא יתחייבו, על כי צריכים שלשה בהמות ואם יארע קלקול בהם צריך טורח להעמיד עוד שלשה בהמות אחרים, ועוד דאפשר שביני ביני יטמא ויסתור נזירותו, ושודאי דעתו מתחילה לאכול אותם אם לא יעלה בידו להקריבם מיד, כי ברוב הזמן הם מתקשים, ועליהם נאמר (מלאכי א, ח) הקריבהו נא לפחתך, קמ"לן. ואי תנן נזיר ולא תנן תודה, הוה אמינא דווקא נזיר עשאן לעצמו פטור, על כי יש לו היכר בעת שמגלגלים דלהקדיש עביד להו, שהרי הוא קדוש, גדל פרע שער ראשו, אבל לתודה שאין לו שום היכר ועדיין הם חולין, הוה אמינא דאין גלגול זה פוטרם קמל"ן, הא קמן דתרויהו אצטריכו. ואי תנן חלות ורקיקין דתודה ונזיר, הוה אמינא דדוקא החלות השוים בשניהם דהיינו החלות והרקיקין הנאפות בתנור, מיחייבו כי עשאן למכור בשוק, כי לחם גמור הם, אבל החלות הנמצאות בתודה ולא בנזיר, והם המורבכות, אשר מעשיהם כך הם, חולטם ברותחין, ואופה אותם מעט, ואח"כ קולט אותם בשמן על האלפס וכיוצא בו, כדרך שקולין הסופגנין ומרבים בשמנם, וזהו הריבוך האמור בכל מקום, הוה אמינא דלא מחייבו בחלה על כי רוב אפייתם הוא ע"י משקה, קמל"ן דאף החלות הנמצאות בתודה לבד שהם אלו, מחייבו מחמת אותה אפייה מועטת שאופין אותה בין חליטה לרביכה. ואי תנן חלות תודה וחלות נזיר, הוה אמינא דווקא חלות אם עשאן לעצמו פטור, כי יש היכר בעודם עיסה שלהקדיש הם עשויים, על ידי לתיתה בשמן קודם העיסה בלי מים, ואח"כ לשין אותה במים, וכן במורבכות יש שינוים גדולים, כי בתחילה חולטים אותה, ואח"כ בעת שרוצים לאפות אותה אינם מניחי' אותה בתנור עד שתאפה כתקונה, כי לוקחים אותה אחר שנאפת מעט ומרביכים אותם, אבל ברקיקין שאין בהם שום שינוי, כי לשים אותם בתחילה במים כשאר כל העיסות, ואינם מושחים אותם בשמן כי אם אחר שנאפו כתקונם, הוה אמינא דאין גלגול שלהם על דעת להקדישן פוטרתן, קמל"ן. ולשנות, חלות ורקיקין דתודה, וחלות ורקיקין דנזיר, הוא אריכות ללא צורך כי כבר הם לומדים זה מזה. וגם לשנות להפך רקיקי תודה וחלות נזיר, איננו יכול על כי הוצרך לאשמועינן דין המורבכת שבתודה, והיא לא נקראת רקיק אלא חלה. ועל הנזכר בפסחים (שם) הואיל ואתא לידן, נאמר דאף בה צריך למימר תודה ונזיר, דאי תנא תודה ולא תנא נזיר, הוה אמינא דבתודה דווקא עשאן לעצמו אינו יוצא בהן, כי לא סלקא דעתיה לשמרם לשם מצת מצוה על כי בקל מוצא בהמה אחת אף אם יארע קלקול בבהמה שהפריש ומקריבה לתודתו כמו שחשב עליהם בעת גלגול, אבל בנזיר דאינו כן כמ"ש לעיל, הוה אמינא דאף לעצמו יוצא בהן, כי ודאי כיון בה מתחילה אף לשם מצת מצוה, קמל"ן. ואי תנא נזיר הוה אמינא להפך כמ"ש לעיל על פי דרך זה, וגם שם צריך לאשמועינן דין המורבכת שבתודה, שאעפ"י שרוב אפייתה היא בשמן לא נקראת מצה עשירה, על כי יש בה גם מים, וש"מ דמי פירות עם מים מחמיצים, וגם שנאפת קצת בתנור כדרך הלחם, ושיוצא בה י"ח כי עשאה למכור בשוק, ומטעם זה לא קתני חלות ורקיקין דתודה ונזיר כמ"ש לעיל. ועוד לא רצה התנא לשנות לשונו דהתם מדהכא, לרמוז דילפו מאהדדי כדתנן בריש מכלתין, ובטעם זה הכולל יתורץ למה לא קתני התם חלות תודה וחלות נזיר, אלא הזכיר רקיקין, דטעם זה דהכי לא שייך התם כלל, ועיין מ"ש במשנה (ו') [ה'] פ"ב דפסחים: