הון עשיר על משנה דמאי א:א

1דמאי דמאי יש בה ז' פרקים. לפי עניינה. יש ליתן טעם. על פי פשוטה. כי עיקרה מדברת בעם הארץ, שהוא כגולם בלי צורה, ותנן (אבות פ"ה מ"י) שבעה דברים בגולם, ומצינו למימר נמי כי מורה מקום העם הארץ, אשר הוא בעשייה כמ"ש בעל מאורות נתן, אשר שם מקננת מלכות בית דוד, יום השבעי. ומצינו נמי למימר כי שמה מוכיח עליה, כי דמאי בגי' נ"ה הנ' היא נ' שערי בינה והה' היא ההא ראשונה של שם שבה כידוע כל זה ליודעי חן, אשר עליה נאמר דא מאי, דהיא היא דקיימא בשאלתא, כדאיתא בזהר דהיא מעלמא דאתכסייא, והנה הוא לאה, אשר ילדה ששה בנים ובת אחת דינה שמה, כי דינא דמלכותא דינא, בין כלם שבעה: והחומץ שביהודה . פי' החומץ הרגיל ביהודה, והוא של תמד, וה"ה אם הוא חוץ מיהודה, וכן כתב הרמב"ם בפ' י"ג (ה"ב ועי' בכס"מ שם) מהלכות מעשר, וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי. והטעם הוא בירושלמי (ה"א ב.) דלא היו החרצנים חשובים בעיניהם, ומסתמא מפקירים אותם, אבל אם אינו מהחומץ הרגיל ביהודה, אלא שהוא של יין, בין שהוא מיהודה, כגון שהחמיצוהו ע"י שעורים, בין שהוא מכל מקום, ובכל מקום, חייב בדמאי, שלא נפטר אלא החומץ הנעשה מהתמד שלא מצא בו אלא כדי מדתו, ואין הפרש בין יהודה לשאר המקומות, אלא דביהודה היה של תמד מן הסתם, ואינו צריך לשאול עליו אם הוא של יין, ובשאר המקומות מן הסתם הוא של יין, ואם א"א לעמוד עליו ולידע ממה הוא, כגון שהמוכר מת או הלך לו למדינת הים, חייב לעשר דמאי מספיקא, משא"כ ביהודה, ומשום הכי תנן החומץ שביהודה, עם אותם הדברים דמסתמא לא הוו הפקר, אלא ביהודה, ומפני זה אין להקשות אמאי הפסיק ביהודה בין חומץ לכסבר, הואיל וכסבר נמי ביהודה איירינן כדמוכח בירושלמי (שם) , כמו שהקשה התי"ט, וכמו כן אין לומר דהאי שביהודה מיותר הוא, הואיל וביהודה קיימינן, שהרי האי שביהודה, הוא שם לווי לאותו החומץ הנעשה מתמד, על כי הרבה ממנו נמצא ביהודה יותר מבכל מקום, ועל פי זה נמצא היות לכל הנוסחאות הכסבר נמי ביהודה דווקא, כפשט הירושלמי, דיהודה שאחר החומץ לגופיה אצטריך, דאי תנן חומץ סתם, איכא למטעי ולומר דאפילו חומץ של יין, ביהודה פטור מן הדמאי, ולא מטעם הפקר, אלא מטעם אחר כגון ששם אותו של חוצה לארץ מתרבה עליו, או שהייתי מבקש טעם אחר כיוצא בו:

2והכסבר . התי"ט הרגיש על הרמב"ם (ה' מעשר פי"ג ה"א) , שמנאו בין הדברים אשר הם הפקר בכל מקום, שהוא נגד הירושלמי (הנ"ל) , וראיתי אני כי כמו כן עשה בחומץ, שלא הזכיר מה היה דינו בזמן שהיו מביאים נסכים, אלא סתם דבורו, וש"מ שלא חש הרמב"ם לאשמועינן בבירור, כי אם הנהוג בזמן הזה, ושאלתי על הכוסבר, ואמרו לי שעתה נמצא בגליל ממנו מן ההפקר הרבה מאד, ואפשר שכמו כן היה בימי הרמב"ם, ולכן פסק לרבותא, שאף הכסבר לעת עתה הרי הוא כשיתין ודומיו, אשר מסתמא הם הפקר בכל מקום, וראיה לדברי שהרמב"ם ז"ל לא פסק דינו כי אם על הנמצא לעת עתה, שלא הזכיר האוג שביהודה לפטורא, וגם כן לא הזכירו בין המופקרים בכל מקום, וש"מ דבכל מקום הוא נשמר, וזה הוא הפך מתניתין, אלא ודאי דמהחומץ שביהודה למד הרמב"ם לשנות הדין כפי הזמן, ולעת עתה האוג נשמר בכל מקום מחמת מעוט היין, כי בו עושים משקה לשתות, ולא היה האוג הפקר ביהודה אלא בזמן שהיו מביאים משם נסכים, שבזכותם היה יינם מתברך, ולא היו צריכים לאוג, אבל במשך הזמן נתמעט אף יינם מידי שנה בשנה, עד שהוצרכו אח"כ לשמור האוג לעשות ממנו משקה לשתות, נמצאו היות דברי הרמב"ם מיוסדים על אדני פז, על המשנה והתלמוד ירושלמי: